בש"א 2428/98 אברהם זמלמן נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

ערעור על החלטת הרשמת (כבוד השופטת מ' אגמון) במסגרת רע"א 1297/98 מיום 31.3.98.

המשיב הגיש תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד המערער, אשר ערב להלוואה שנתן המשיב לצד שלישי. במהלך הדיון בבקשת רשות להתגונן שהגיש המערער התברר, שהמערער הינו "ערב יחיד" כהגדרתו בפרק ב של חוק הערבות, תשכ"ז1967- (להלן - החוק). עובדה זו לא נזכרה בכתב-התביעה, ולא צוין בו האם מוצו ההליכים הנדרשים טרם תוגש תובענה נגד ערב יחיד (סעיף 17ג לחוק). בא-כוחו של המשיב הצהיר בפני בית-המשפט כי הליכים אלה מוצו, וביקש לתקן את כתב-התביעה, אולם בקשתו נדחתה, ובית-המשפט מחק את התביעה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. במהלך הדיון בערעור ביקש המשיב היתר לתחליף המצאה, לאחר שלטענתו, נכשלו ניסיונותיו לזמן את המערער באמצעות מזכירות בית-המשפט ובדרך של מסירה אישית. בית-המשפט נעתר לבקשה, ולאחר מימושו של תחליף ההמצאה (פרסום מודעה בעיתון) ניתן פסק-דין במעמד צד אחד. בפסק-הדין התקבל הערעור, והדיון בתביעה הוחזר לבית-משפט השלום. משנודע למערער על פסק-הדין פנה לבית-המשפט המחוזי וביקש את ביטולו. בקשתו נדחתה, והוא פנה לבית-המשפט העליון בבקשת רשות לערער על החלטה זו (רע"א 1297/98).

המערער פנה לרשמת בבקשה לפוטרו מחובת הפקדת ערבון במסגרת ההליכים בבקשה לרשות ערעור. הרשמת דחתה את בקשתו, תוך שהיא מציינת כי על-מנת שיינתן פטור מהפקדת ערבון אין די בהוכחת חוסר יכולת כלכלית, אלא יש להוכיח, כי לבקשת רשות הערעור יש סיכוי ממשי להתקבל. במקרה דנן, קבעה הרשמת, קלושים סיכוייה של הבקשה להתקבל, ולכן אין מקום לפטור את המערער מהפקדת ערבון. על החלטה זו של הרשמת הוגש הערעור שבפני.

בערעורו טוען המערער, כי הסיכוי שבקשתו תתקבל אינו קלוש. לטענתו, אשר נתמכת בתצהיר, ניתן ההיתר לתחליף המצאה על-סמך נתונים לא נכונים שמסר המשיב לבית-המשפט, וזאת משום שבעת הרלוונטית התגורר המערער בכתובת שהיתה ידועה למשיב. עוד טוען המערער, כי אפילו מהווה תחליף ההמצאה זימון כדין, היה מקום לדון לגופו של עניין בטעם לאי-התייצבותו, ודבר זה לא נעשה. טענה נוספת של המערער היא, כי למעשה קבע בית-המשפט המחוזי הלכה שלפיה קיומו של תחליף המצאה הינו ראיה חלוטה לכך שההזמנה הגיעה לידי בעל-הדין, והוא מנוע מלטעון בעניין זה.

בתגובתו לערעור טוען המשיב, כי מלכתחילה היתה החלטתו של בית-משפט השלום שגויה, מאחר שהמערער אינו "ערב יחיד" כהגדרתו בחוק. עוד טוען המשיב, כי במקרה דנן גובר האינטרס של בעל-הדין, המוטרד בהליך משפטי נוסף, להבטחת הוצאותיו.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, הלכה היא כי בבחינת בקשה לפטור מהפקדת ערבון יש לבחון גם את סיכוי ההצלחה באותו הליך. כדברי השופט ד' לוין: "אם סיכויי ההצלחה של המבקש דחוקים או קלושים הבקשה לא תיענה בחיוב. אם הסיכוי הוא ממשי תישקל העתירה בחיוב" (בש"א 329/90 יונה אברך נ' אשר גרוגר, פ"ד מד (2) 383). אומנם, נוכח המבחנים הנהוגים בבית-משפט זה לשם הענקת רשות ערעור, ומבלי להביע עמדה לגופה של הבקשה ברע"א 1297/98, אין לומר כי סיכויי הבקשה לרשות ערעור הינם קלושים או אפסיים. עם זאת, האיזון שביצעה הרשמת בין עניינו של המערער בבירור בקשתו לבין האינטרס של המשיבים בהבטחת הוצאותיהם הינו ראוי, ואין מקום להתערבות בהחלטתה.

הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המערער יפקיד את הערבון תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו.