בש"א 2489/98 צמח ויקטור נ. המועצה המקומית

1.במסגרת ההליכים ברע"א 6314/96 הגיש המערער לבית משפט זה בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. ביום 3.6.97 דחתה כב' הרשמת אפעל-גבאי את הבקשה והורתה למערער להפקיד ערבון בסך של 10,000 ש"ח. משלא הפקיד המערער את הערבון החליטה הרשמת לאפשר לו לנמק בתוך חמישה ימים מדוע לא תדחה בקשת רשות הערעור, כמצוות תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות). החלטה זו ניתנה ביום 12.10.97 וצויין בה שהעדר תגובה יביא לדחיה מיידית של בקשת רשות הערעור. ביום 24.10.97 הגיש המערער בקשה לדחיית המועד להגשת תגובתו. בהחלטתה מיום 27.10.97 נענתה הרשמת לבקשה והאריכה את מועד הגשת התגובה עד ליום 1.12.97. אך תגובת המערער לא הגיעה גם במועד זה, והמועד הוארך פעם נוספת עד ליום 1.1.98, תוך מתן התראה שדחיה נוספת לא תינתן. ביום 25.1.98 לאחר שחלף המועד האחרון שנקבע להגשת התגובה הגיש המבקש בקשה חוזרת להארכת מועד ולפטור מהפקדת ערבון. ביום 11.3.98 דחתה כב' הרשמת אגמון את בקשת רשות הערעור, בשל אי-הפקדת הערבון והעדר התגובה להחלטת מיום 12.10.97, וחייבה את המערער בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.

2.עיקר טענת המערער בערעור זה היא כי לא הומצאה לו כדין ולא הגיעה לידיו אף אחת מהחלטותיה של הרשמת אפעל-גבאי, למעט ההחלטה מיום 12.10.97. המערער מוסיף שהחלטה זו לא הזכירה כלל את דחיית בקשתו לפטור מהפקדת ערבון, ולפיכך הוא לא ידע על דחיית הבקשה ובקשותיו לדחיית מועד לא התייחסו להליך זה. טענה זו הוא מבקש לתמוך בכך שכותרת בקשתו מיום 25.1.98 היתה "בקשה חוזרת" להארכת מועד ולפטור מהפקדת ערבון. הוא מוסיף וטוען שאת ההחלטה מיום 3.6.98 הוא ראה לראשונה רק בסמוך להגשת ערעור זה. מכאן הוא מסיק שהבסיס לדחיית בקשת רשות הערעור, בשל אי הפקדת ערבון, נשמט. וכן הוא מסיק שעומדת לו זכות הערעור על ההחלטה מיום 3.6.98 משום שעל-פי תקנה 402 לתקנות מניין הימים להגשת הערעור החל רק משראה את ההחלטה. על כן מבקש המערער לבטל הן את דחיית בקשת רשות הערעור והן את ההחלטה שלא לפטור אותו מחובת הפקדת הערבון.

3.דינו של ערעור זה להדחות, משום שלא קיימת כל עילה להתערבות בהחלטת הרשמת. ההחלטה מיום 12.10.97 הבהירה בצורה חד-משמעית שהעדר תגובה עליה יביא לדחיית בקשת רשות הערעור. המערער מאשר שהחלטה זו הגיע לידיו, ולמרות זאת הוא מעולם לא הגיש את תגובתו. הבקשה החוזרת לפטור מערבון, שהוגשה לאחר שחלף המועד האחרון להגשת התגובה, אינה מהווה תגובה להחלטת הרשמת ואין בה התייחסות אליה. מסיבה זו נדחתה בקשת רשות הערעור, ואין אני מוצא טעם לשנות החלטה זו. מה גם שהמערער אינו מביא כל נימוק להעדר תגובתו להחלטת הרשמת, למרות שביקש פעמיים הארכת מועד להגשת תגובה כאמור. עיון בתיק רע"א 6314/96 מחזק את המסקנה שיש לדחות את הערעור דנן. בתיק מצוי אישור מסירה כדין לגבי ההחלטה מיום 3.6.97 שנשלחה אל המערער בדואר רשום. תאריך ההמצאה באישור המסירה הוא 2.7.97 ומצויין בו שההודעה מוחזרת לשולח משום שלא נדרשה. לפי תקנה 497 לתקנות כתב בי-דין שהומצא בדואר רשום ולגביו קיים אישור מסירה, רשאי בית המשפט לראותו כאילו הומצא כדין בתאריך המסומן באישור. ואילו לפי תקנה 480 משניתן מען למסירת כתבי בי-דין, כל עוד לא הודיע בעל דין לבית המשפט על שינוי מענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי. בענייננו נתן המערער את המען אליו נשלחה ההודעה בדבר ההחלטה מיום 3.6.98. לבית המשפט לא ניתנה כל הודעה על שינוי מען. יתרה מכך, הודעה מאוחרת יותר שנשלחה למען זה התקבלה על-ידי המערער. יוצא שיש לראות את ההודעה בדבר ההחלטה מיום 3.6.97, לגביה קיים אישור מסירה למענו של המערער, כאילו הומצאה כדין ביום 2.7.97. מכאן שהמערער לא יכול להשמע בטענה שההחלטה לא הומצאה לו כדין, ודינו של ערעור זה להדחות. לא ראיתי מקום להתערב בהוצאות המשפט שהוטלו על המערער.

הערעור נדחה בלא צורך בתגובה, ובלא צו להוצאות.