בש"א 2636/02 יחיאל נ. גרבש נ. כונס הנכסים הרשמי

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית משפט קמא מיום 19.2.02.

1.הבקשה הוגשה ביום 24.3.02, היינו – באיחור של שלושה ימים, ושל יום עבודה אחד, ביחס למועד הקבוע בדין לצורך הגשת בקשת הרשות לערער (הוא יום 21.3.02). בבקשה, אשר אינה נתמכת בתצהיר, מסביר המבקש כי עומד לו טעם מיוחד, אשר עניינו הודעה שקיבל ביום 20.3.02 בדבר כוונה של משיב 2 להשליך לזבל את החומר המשפטי של המבקש, אשר נמצא בחזקת המשיב 2 לאחר שזה, ביחד עם המשיב 3, רוקנו את תכולת משרדו. המבקש טוען, כי הודעה זו אילצה אותו לנקוט הליכים משפטיים דחופים בעניין זה, וכי באותם ימים ממש היה עליו לטפל בעניינים דחופים הקשורים להתמחרות שנקבעה ליום 25.3.02 ביחס למשרדו. המבקש טוען, כי עניינים משפטיים אלה אינם עניין שבשליטתו, אלא בשליטת המשיבים. נוכח העובדה, שהמבקש מייצג את עצמו, ונוכח טענתו כי אינו בקו הבריאות, מבוקשת הארכה להגשת בקשת רשות לערער.

2.(א) מן המסמכים שצורפו אמנם עולה אישור לטענותיו העובדתיות של המבקש, היינו – כי ביום 20.3.02 הודע לו על פינוי החומר המשפטי ממשרדו, וכי ביום 19.3.02 הודע לו על כך שתהליך ההתמחרות ביחס למשרדו ייערך ביום 25.3.02. ניתן לראות בהליכים אלה משום התפתחות שאינה בשליטתו של המבקש, ואשר עשויה לעלות כדי טעם מיוחד למתן ארכה (ראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

(ב) עם זאת, מתגובת הנאמן עולה כי המבקש היה ער זמן רב לכוונה לפנות את הציוד ואת מסמכיו, עוד בטרם החלטת בית משפט קמא. מתגובת הנאמן אף עולה, כי במשך תקופה ניכרת לא פעל המבקש בעניין זה. כל אלה, מעקרים את מידת הדחיפות הנוגעת לעניין זה, ונוטלים ממנו את עוקצו כטעם מיוחד, בלתי צפוי, למתן ארכה. לכך יש להוסיף, כי החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה שבפניי מתייחסת, בין השאר, לפינוי מסמכיו וחפציו של המבקש. תיאור עניין זה כדחוף, על רקע ההודעה הנטענת מיום 20.3.02, אינו מתיישב עם התייחסותו של המבקש עצמו לאותו עניין, בו הוחלט על ידי בית משפט קמא ביום 19.2.02. ניתן היה לצפות, כי מידת הדחיפות לה טוען המבקש בפעולתו בעקבות קבלת ההודעה מיום 20.3.02, תאפיין את פעולתו ביחס לאותם מסמכים עצמם, נשוא החלטת בית המשפט מיום 19.2.02. בפועל, לא כך היה, וספק אם המבקש יכול לגלגל עניין זה לפתחו של מאן דהוא.

(ג) זאת ועוד. העניינים המתוארים על ידי המבקש אינם מצביעים על מניעה כלשהי מהגשת בקשת הרשות לערער (או בקשת הארכה) עד ליום 19.3.02, ועד בכלל. אין זאת אלא, כי המבקש הותיר את עניין בקשת הרשות לערער לרגע האחרון, ומשצצו עניינים אחרים, דחופים יותר מנקודת מבטו, אירע האיחור שהביא להגשת הבקשה שבפניי.

תיאור זה מכרסם בקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה בנסיבותיו של תיק זה. על פניו, הוא מצביע על כך שהמבקש לא נקט בשקידה הסבירה המתבקשת מבעל דין המבקש כי תינתן לו ארכה לצורך נקיטתו של הליך. זאת ועוד, לעניין זה מתברר כי המבקש לא למד את הלקח ממקרה דומה בו ביקש ארכה, כאשר איחר בהגשת ערעור לפי חוק לשכת עורכי הדין כשניסה להגישו ברגע האחרון, שלא בדרך הקבועה בדין (ראו בש"פ 8330/99 גרבש נ' ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין , תקדין עליון 99(4), 45). כל אלה מקשים להעתר לבקשה שבפניי.

(ד) שקלתי, האם ניתן בכל זאת להיעתר למבקש. בהקשר זה הבאתי בחשבון, כי הדרישה לטעמים מיוחדים נועדה להגן על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד. על רקע זה, ניתן בגידרה של דרישה זו משקל ניכר לשאלה האם שינה בעל הדין שכנגד את מצבו לרעה. כן נבחנה במסגרת זו השאלה מתי נודע לבעל הדין שכנגד על מועד ההמצאה למבקש הארכה, וכפועל יוצא מכך, האם גיבש בעל הדין שכנגד ציפיה בפועל לכך שהערעור יוגש עד למועד מסויים, באופן שאיחורו של מבקש הארכה פוגע בציפיה האמורה (ראו בש"א 6997/00

סרגובי נ' סילברסטון , תקדין עליון 2000(3) 2883). ברם, במקרה שבפניי ניתן פסק הדין במעמד הצדדים. המשיבים היו ערים למועד מתן פסק הדין. במצב זה, היו המשיבים רשאים לפתח ציפיה כי הערעור יוגש עד ליום ה-21.3.02, וציפייתם האמורה התגבשה באותו מועד. גם מבחינה זו, קשה להעתר למבקש.

(ה) מנגד, עיתוי הליכי התמחור היה גורם בלתי צפוי מבחינת המבקש ויש בו כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה. עובדה זו מצטרפת לעוצמה המינימלית של הפגיעה בצפיות המשיבים ביחס לסופיות ההליכים, לאור העובדה שמדובר באיחור של יום עבודה אחד בלבד (ראו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו – סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תקדין-עליון 2002 (1), 746). במצב זה, ועל רקע המגמה העולה לאחרונה מן הפסיקה לפיה מידת הצדק מחייבת לתת למבקש הזדמנות למצות את זכותו ולהגיש בקשת רשות לערער (ראו השופטת ט' שטרסברג-כהן, רע"א 1441/02

משה פרץ נ' שרה שטרן , טרם פורסם), החלטתי, לאחר התלבטות, להעתר לבקשה שבפניי.

(ו) אוסיף, כי שקלתי לחייב את המבקש בהוצאות. עם זאת, בהתחשב בכך שהחלטת בית משפט קמא ניתנה במסגרת הליכי פשיטת רגל של המבקש, החלטתי שלא לחייבו בהוצאות, ולא להתנות את מתן הארכה בתשלום הוצאות.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת. המבקש יגיש לבית המשפט, תוך 15 ימים, את בקשת הרשות לערער.