בש"א 2748/03 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בפניי "בקשה נוספת" למתן ארכה.

ביום 19.1.03 האריך כב' הרשם אוקון, במסגרת בש"א 10378/02, את המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי מיום 5.6.02 בת"א 1192/97 (להלן: פסק הדין המקורי). ניתנה ארכה של 45 ימים מיום מתן ההחלטה, היינו – עד ליום 5.3.03. הארכה ניתנה לצורך הגשת בקשה לבית משפט קמא, לביטול החלטה בה חויבו המבקשים בהפקדת ערובה. בקשה זו הינה בקשה נוספת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין המקורי. החלטת כב' הרשם אוקון הומצאה למבקשים ביום 20.1.03.

ביום 19.2.03 הומצאה למבקשים החלטת בית המשפט בבקשת הביטול שהגישו לו. המבקשים פנו לבית משפט קמא בבקשה חוזרת לביטול, לאחר שהחלטת בית המשפט בבקשת הביטול לא השביעה את רצונם. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 19.3.03. ביסוד הבקשה עומדת טענת המבקשים, כי יש להאריך להם את המועד להגשת ערעור על פסק הדין המקורי, עד להחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה החוזרת.

דין הבקשה להידחות. המועד להגשת הערעור על פסק הדין קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במקרה שבפניי, לא מצאתי כי מתקיים טעם כזה. אמנם, מקום בו מוגשת בתוך תקופת המועדים להגשת ערעור בקשת ארכה, לצורך מיצויים של הליכים בערכאה נמוכה יותר, באופן שהליכים אלה עשויים לייתר הגשת ערעור, ניתן להאריך את המועד כמבוקש (ראו בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר ). הטעם לכך הוא, שבמקרה כזה בעל הדין שכנגד מועמד מבעוד מועד על הכוונה להשיג על ההחלטה המקורית, ובמקביל ישנו טעם, הנעוץ בשיקולים של יעילות הדיון ומניעת דיונים מיותרים, העשוי להצדיק מתן ארכה בנסיבות כאלה.

שני טעמים אלה אינם מתקיימים במקרה שבפניי. אשר לטעם הראשון, הבקשה הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת הערעור לבית משפט זה. המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 5.3.03. הבקשה שבפניי הוגשה בחלוף שבועיים ימים ממועד זה. ברי, כי בשלב בו הוגשה הבקשה, רכש המשיב חסינות דיונית מפני הגשת ערעור, ועל כן לא עומד למבקשים טעם זה. בהקשר זה יש להעיר, כי בהחלטת כב' הרשם אוקון מיום 19.1.03 לא נאמר כי היא תלויה במצב ובתוצאות ההליכים בבית משפט קמא. הארכה שניתנה הציבה למבקשים מועד ספציפי ומוגדר, אשר לאחריו היו רשאים המשיבים להניח כי לא יוטרדו עוד באפשרות הערעור. כמוסבר, המבקשים איחרו מועד זה איחור ניכר ומשמעותי.

אף הטעם השני שביסוד ההלכה האמורה אינו עומד למבקשים. עיון בבקשתם החוזרת לבית משפט קמא מלמד, כי לא היה טמון בבקשה זו, בה ניסו לעורר זו הפעם השלישית בפניי אותה ערכאה עצמה את אותו עניין עצמו, פוטנציאל מספיק לייתורם של הליכי ערעור אפשריים בבית משפט זה.

אכן, אם וככל שיש למבקשים טענות ביחס להחלטת בית משפט קמא בבקשת הביטול שהגישו לו, דומה כי דינן היה להתברר במסגרת של הליך ערעורי, ולא במסגרת של "בקשה חוזרת" לביטול. יוצא, כי גם מבחינה זו לא עומדת ההלכה האמורה למבקשים.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪. לסכום זה יש לצרף מס ערך מוסף כחוק, וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.