בש"א 2765/02 שמי אשקלון נ. מנהל מיסוי מקרקעין ת"א

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

פסק הדין נשוא הערעור אותו מבקשים המבקשים להגיש ניתן ביום 25.12.01. לבקשת המבקשים, ובהסכמת המשיב, ניתנה ארכה לשם הגשת ערעור, עד ליום 15.3.02. ברם, הודעת ערעור לא הוגשה עד לאותו מועד. מן החומר שבפניי עולה, כי עשרה ימים לאחר המועד האמור, פנו המבקשים למשיב בבקשה כי יסכים לארכה. המשיב סירב. בהמשך לכך, פנו המבקשים בבקשה שבפניי, אשר הוגשה ביום 31.3.02. הארכה שנתבקשה בבקשה האמורה הייתה עד ליום 8.4.02.

לבקשה שבפניי צורפה טיוטה של הודעת הערעור. נאמר בה, כי המדובר במקרה תקדימי ביותר, וכי הארכה נתבקשה לשם איתור אסמכתאות נוספות. כמו כן, צויין כי גיסם המשותף של באי כוח המבקשים נישא ביום 10.3.02, וכי שמחת האירוע וטרדות שבת החתן מנעו את הגשת הבקשה במועד.

צודק המשיב בטענתו, כי טענות אלה של המבקשים אינן משכנעות. איתור אסמכתאות אינו מהווה עילה מספקת להשהיית הגשתה של הודעת ערעור, אשר ממילא אמורה לכלול נימוקי ערעור תמציתיים, ולא טיעון משפטי מלא (וראו תקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אף אין כל טענה, כי איתור האסמכתא בה מדובר היה חיוני לצורך ההחלטה לערער, או לצורך גיבושם של נימוקי הערעור העיקריים. נישואי הגיס המשותף אף הם אינם גורם בלתי צפוי ובלתי ידוע מראש, אשר מנע הגשת הערעור במועד, או – לכל הפחות – הגשת בקשה מתאימה למתן ארכה, מבעוד מועד. אף אין באירוע האמור כדי להסביר המתנה של כשבועיים, עד ליום 31.3.02, לצורך הגשת הבקשה שבפניי.

כל אלה מלמדים, כי המבקשים לא נקטו בשקידה הסבירה הנדרשת ממי שמבקש ארכה לצורך הגשת ערעור. עם זאת, בכך אין כדי למצות את הדיון. מתברר, כי המשיב היה מודע לכוונת המבקשים להגיש ערעור. מודעות זו עולה מבקשת הארכה הקודמת שהוגשה. בכך יש כדי לשלול ציפיה של המשיב לכך שלא יוגש ערעור כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, וכדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים,

לא פורסם). זאת ועוד, מידת האיחור הממשי בו מדובר, בין המועד האחרון בו היה על המבקשים להגיש את ערעורם ועד למועד בו הוגשה הבקשה שבפניי, היא 11 ימים, שכן החל מיום 27.3.02, החלה פגרת הפסח. אין מדובר בתקופה ארוכה במידה כזו, אשר היתה עשויה להחיות מחדש את ציפיתו של המשיב לכך שלא יוטרד עוד בערעור מאת המבקשים. אף אין כל טענה, כי בפועל נוצרה ציפיה כזו, אצל המשיב או אצל באי כוחו, עד ליום בו פנו המבקשים למשיב בבקשת ארכה.

במצב זה, נוצרת התלבטות. מצד אחד, דרך הילוכם של המבקשים, גם אם אינה עולה כדי זלזול בבית המשפט, אינה הולמת מי שמבקש התחשבות במועדי הגשת ערעור מצידו, ואינה משקפת התייחסות נאותה למועד שנקבע בהחלטה של בית המשפט, ומה גם מועד שנתבקש על ידי המבקשים עצמם. בד בבד, דחיית הבקשה תפגע פגיעה אנושה בזכותם של המבקשים לערער. מצד שני, אין בהיעתרות לבקשה כדי לפגוע בבעל הדין שכנגד פגיעה ממשית, בנסיבות העניין.

לאחר התלבטות, נראה לי כי ניתן להיעתר לבקשה. נוכח חשיבותה של הזכות לערער, ובהעדר פגיעה של ממש בבעל הדין שכנגד, אני סבור כי יש להעדיף את האפשרות המקיימת את הזכות לערער על פני שלילתה (ראו ע"א 1050/01 ג'

גבעת כוח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' רונזבלום , לא פורסם; להקרנה של מעמד הזכות לערער כזכות יסוד על העקרונות החלים על הגשת בקשה למתן ארכה לצורך ערעור, ראו רע"א 1411/02

פרץ נ' שטרן (לא פורסם)). על רקע מכלול השיקולים עליהם עמדתי, אני סבור כי בנסיבות העניין שבפניי, התוצאה של דחיית הבקשה שבפניי, תוך איון זכות היסוד של המבקשים לערער, תהא בלתי מידתית ביחס לאיחורם של המבקשים. שיקולים אלה מוליכים למתן הארכה המבוקשת.

עם זאת, מחדלם של המבקשים הוא שגרר את הצורך בהתדיינות שבפניי, ואת הטרחתו של המשיב. במצב זה, ובהעדר טעם משכנע דיו למחדל, יש לחייב את המבקשים בהוצאות המשיב. בכך יובא לידי ביטוי הולם הצורך בתגובה על מחדלם של המבקשים, בלא שיפגעו פגיעה בלתי הפיכה המתבטאת בכך שתינטל מהם זכות הערעור.

סופם של דברים, אני נעתר לבקשה למתן ארכה. הערעור יוגש תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪. סכום זה ישא מע"מ כחוק, ויצורפו לו הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.