בש"א 3077/00 אפריים חנוכה נ. חיים חיים

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.המבקש והמשיב התקשרו ביניהם בשותפות. השותפות לא עלתה יפה. המשיב תבע מן המבקש את השבת הסכומים שהשקיע בשותפות (כ- 75,000 דולר וסכום נוסף של 30,000 ש"ח), לטענתו (המבקש לא כפר בקבלת הכספים, אלא שטען כי השיבם). בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' אזר) קיבל את תביעת המשיב (ביום 13.5.98). בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) דחה (ביום 19.7.99) את ערעורו של המבקש, לאחר שלא מצא מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט השלום. המבקש לא ביקש בשעתו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כעת, בחלוף כחצי שנה מתום המועד להגשת בקשת רשות הערעור מתבקשת הארכתו.

2.בבקשה שבפני טוען המבקש כי במהלך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי הסתבר לו כי המשיב גבה בשעתו שיק על סך 67,500 ש"ח שנתן לו המבקש במסגרת ההתחשבנות ביניהם. לטענתו, אף ששיק זה אינו מכסה את מלוא חובו של המבקש למשיב הרי התכחשות המשיב לפרעון שיק זה מערערת את אמינותו ומשליכה על ממצאי המהימנות אשר קבע בית משפט השלום ואשר בית המשפט המחוזי סרב להתערב בהם. ביום 10.10.99 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דינו של בית משפט השלום. בקשה זו נדחתה ביום 12.1.00. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא צ' גורפינקל) קבע, כי לא שוכנע כי "הראיות החדשות" נתגלו למבקש רק לאחר הגשת הערעור וכי גם לשיטתו של המבקש היה עליו לעורר את הטענות הנוגעות לראיות אלו במסגרת ערעורו בית המשפט המחוזי ולמצער - בבקשת רשות הערעור שיכול היה להגיש. את החלטתו חתם בית משפט השלום במשפטים הבאים:

"אף לאחר דחיית הערעור על ידי ביהמ"ש המחוזי עמדה בפני המבקש האפשרות להגיש בפני בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור ובה לטעון את טענותיו כפי שנטענו בבקשה דנן. משבחר המבקש שלא לעשות כן, הרי שמיצה את זכויותיו ואין הוא יכול בדרכי עקיפין לטעון טענת תרמית במסגרת בקשה לביטול פסק דין בבית משפט השלום."

3.ביום 27.4.00, כששה חודשים לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור ולמעלה משלושה חודשים לאחר מתן החלטתו של בית משפט השלום הוגשה הבקשה שבפני. לטענתו של המבקש, התלבט ההליך המשפטי שראוי לנקוט בו נוכח גילוי טענת התרמית ולאחר עיון בפסיקה (ובהקשר זה הוא מציין את ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים , פ"ד מה (4) 641, 647) הגיע למסקנה כי פניה לבית משפט השלום היא ההליך הראוי. לטענת המבקש טעותו המשפטית, שנעשתה בתום לב, כמו גם העובדה שיידע את המשיב כל העת על כך שאין הוא משלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מקימות "טעם מיוחד" להארכת המועד.

4.המשיב מתנגד לבקשה. לשיטתו התבסס פסק דינו של בית משפט השלום על מכלול הכולל את התרשמותו ממסמכים שהוצגו בפניו ומהעדויות שהובאו בפניו: אין מדובר בפסק דין שכל תשתיתו בנויה על מהימנות המשיב. עוד טוען המשיב כי בית משפט השלום דחה את בקשת הביטול גם לגופה - ולא רק מן הטעם שלא הועלתה במסגרת בקשת רשות ערעור. המשיב מוסיף וטוען, כי אין בפי המבקש הסבר לכך שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור (דהיינו - לאחר שהמבקש ויתר בהתנהגותו על זכותו לבקש ערעור) ולכך שהבקשה הנוכחית הוגשה שלושה וחצי חודשים לאחר מתן החלטתו של בית משפט השלום בבקשת הביטול. מה גם שטענת טעות אינה מקימה "טעם מיוחד" הנדרש להארכת המועד המבוקשת.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה. הכלל הוא, כי הארכת מועד שנקבע בחיקוק טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). המבקש מעלה טיעונים מטיעונים שונים, והדיון בהם חורג חריגה של ממש מגדרי הבקשה שבפני. שני נתונים עיקריים אינם שנויים במחלוקת: המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במועד ובקשתו לביטול פסק הדין הוגשה רק בחלוף מועד זה; הבקשה הנוכחית הוגשה זמן רב ביותר לאחר דחיית בקשת הביטול האמורה. אין בפי המבקש הסברים לשני נתונים אלה. ודי בכך להביא לדחיית בקשתו. למעלה מן הצורך יצויין, כי, על פני הדברים לא פעל המבקש על פי סדר הפעולות הראוי במקרה בו מועלית טענת מרמה (וראו: ד"ר נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי , (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"א, בעמ' 600 - ציטוט המובא בהסכמה בע"א 417/89 הנ"ל). טעותו זו אינה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת מועד (וראו: ב"ש 748/86 (ב"ש 527/86, ע"א 304/86) ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח בע"מ נ' קיבוץ יפעת , פ"ד מ(4) 379, 384; ב"ש 24/86 שלום אוחנה נ' סיטרון מילטון ואח' , פ"ד מ(1) 500, 503; בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ואח' , פ"ד מח(4) 872; בש"א 2709/00 משה פרץ נ' אליהו בר-לב , לא פורסם). וכאמור - ודאי שאין היא יכולה להסביר את איחורו המצטבר בנקיטת ההליכים המשפטיים - הן בהגשת בקשת הביטול והן בהגשת בקשת רשות הערעור. לא מצאתי בבקשה גם הסבר ממשי לאי העלאת טענת התרמית במהלך הערעור לבית המשפט המחוזי - שהרי, כאמור לעיל, היה המבקש מודע לקיומה של טענה זו עוד באותו שלב.

הבקשה להארכת מועד נדחית איפוא. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ש"ח.