בש"א 2709/00 משה פרץ נ. אליהו בר לב

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.ביום 8.2.00 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' שטרנברג אליעז) את בקשת המבקש לביטול פסק בוררות. ביום 22.3.00 הגיש המבקש "ערעור" על פסק דין זה (ע"א 2212/00). "ערעור" זה נמחק על ידי, לבקשת המשיב, הואיל והוגש שלא ברשות.

2.כעת מצויה בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין האמור. לטענת המבקש, לא הומצא לו (או לבא כוחו) פסק הדין והוא עיין בו לראשונה בבית המשפט ביום 8.3.00. לפיכך, טוען המבקש, כי מרוץ הזמנים להגשת בקשת רשות הערעור טרם החל כלל. ולחלופין - החל ביום 8.3.00. המבקש מוסיף וטוען, כי הגיש את "הערעור" ביום 22.3.00, לשיטתו - בתוך התקופה הקצובה להגשת בקשת רשות הערעור וכי הגישו כערעור משום שהסתמך על "אורגן מוסמך של ביהמ"ש אשר הורה לו כי כך יש לנהוג". לעניין זה, מוסיף המבקש וטוען, כי עצם קבלת ע"א 2212/00 לרישום מעידה על כך שאכן כך סברו פקידי המזכירות. לטענתו, איחורו נובע מטעות אנוש גרידא (שאם לא כן, הוא טוען, מדוע "התנדב" לשלם אגרת ערעור בזכות שסכומה גבוה פי שניים ויותר מסכום האגרה המשולמת על ערעור ברשות?). קיימת חשיבות ממשית לבירור טענותיו ואין מקום למנוע ממנו להעלות את טענותיו עקב רשלנות גרידא.

3.המשיב מתנגד לבקשה. ראשית, הוא טוען נגד דברי המבקש לפיהם עיין בפסק הדין לראשונה רק ביום 8.3.00. לעניין זה הוא מצביע על בקשה שהגיש המבקש בהליך אחר (באמצעות בא כוחו המייצג אותו בהליך כאן) ביום 29.2.00 ובה הסתמך על פסק הדין מיום 7.2.00 - פורמלית ותוכנית והוסיף כי "הבקשה אינה נתמכת בתצהיר היות והמבקש מצרף לבקשה העתק מפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז". עוד מצביע המשיב על הליכים שונים שננקטו על ידי המבקש עצמו ובא כוחו דאז ימים ספורים לאחר ה - 7.2.00 - בהסתמך על פסק הדין. שנית הוא טוען, כי אפילו תתקבל גירסת המבקש כי עיין לראשונה בפסק הדין רק ביום 8.3.00 עדיין הוגשה בקשתו לאחר חלוף שלושים יום ונדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד - טעם שלא הובא. בהתייחסו לטענה כאילו הסתמך המבקש על "אורגן מוסמך" מציין המשיב כי זהותו של "אורגן" זה לא צויינה, וממילא לא הובא אישור מטעמו לטענה. מה גם שהמבקש מיוצג על ידי עורך דין ואין הוא יכול להישמע בטענה מעין זו.

4.דין הבקשה להידחות. איני מוצא מקום להרחיב בשאלה מהו המועד המדויק בו הובא פסק הדין נשוא בקשת רשות הערעור בפני המבקש. מן המסמכים שמביא המשיב, עולה, לכאורה, כי מועד זה קדם ליום 8.3.00 (ואפשר שאף היה סמוך ביותר למועד מתן פסק הדין). גם מועד הגשתו של ע"א 2212/00 מתיישב יותר עם ההנחה שהמבקש קיבל את פסק הדין עוד ביום 7.2.00. אולם איני מוצא לנכון לקבוע באופן פוזיטיבי כי אכן כך הדבר. קביעת מועד הידיעה על פסק דין על סמך "ראיות נסיבתיות" עלולה לגרום לעיוותים ולתקלות (וראו: בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ , טרם פורסם; השוו: ע"א 27/99 מרקוביץ נ' פילו , טרם פורסם, רע"א 1113/97 אסמעאיל נ' סלימאן , לא פורסם) ובנסיבות העניין אין בכוונתי לנהוג כך. די לי בגרסתו של המבקש כי קיבל לידיו את פסק הדין ביום 8.3.00. כאשר גם לפי גירסה זו הוגשה הבקשה שבפני לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין המאשר פסק בורר (או דוחה אותו) קבוע בחיקוק (וראו: סעיף 38 לחוק הבוררות התשכ"ח1968-, סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט התשי"ז1957- (שהוחלף על ידי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984-) ותקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, להלן: "התקנות"). לפיכך טעונה הארכתו "טעם מיוחד" (וראו: תקנה 528 לתקנות). טעם כאמור לא נמצא לי בבקשה. טענת "ההסתמכות" לא פורטה כל צורכה - אין המבקש מציין מיהו אותו "אורגן" שעל עצתו הסתמך, מהו תפקידו והיכן הוא עובד. כך שאין למעשה כל בסיס להתייחסות לטענה זו. זאת ועוד: אפילו היה מקום לשמוע טענה מעין זו מפי בעל דין שאינו מיוצג - הרי בענייננו היה המבקש מיוצג כל העת ואין עורך דינו חי מפיהם של עובדי בית המשפט - ודאי לא בכל הנוגע להליכים ומועדים (וראו: ע"א 7846/98 רות פוגל, עו"ד נ' גיא כהן , לא פורסם). גם הטענה שהמבקש או בא כוחו טעו בתום לב בסיווג הליך הערעור אינה מועילה למבקש: טעות בחוק אינה יוצרת "טעם מיוחד" (וראו: ב"ש 748/86 (ב"ש 527/86, ע"א 304/86) ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח בע"מ נ' קיבוץ יפעת , פ"ד מ(4) 379, 384; ב"ש 24/86 שלום אוחנה נ'. סיטרון מילטון ואח' , פ"ד מ(1) 500, 503; בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ואח' , פ"ד מח(4) 872). גם חשיבותו הנטענת של ההליך אינה גוברת על האיחור (וראו: בש"א 5778/94 הנ"ל וכן בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada נ' רבקה ריינהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646, 652).

הבקשה להארכת מועד נדחית איפוא. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 1,500 ש"ח.