ע"א 27/99 אברהם מרקוביץ נ. אהובה פילו

בפני בקשה למחיקת הערעור על הסף, מהטעם שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו.

לטענת המבקשת, המשיבה בערעור (להלן: "המשיבה"), הערעור הוגש למעלה מארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט קמא, וחודש לאחר תום המועד שנקבע בפסק הדין לביצועו. המערערים לא הגישו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ואף לא המציאו תצהיר כי לא קיבלו את פסק הדין.

עוד טוענת המשיבה, כי בא כוחה פנה בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1998 אל המערערים ודרש מהם כי יבצעו את פסק הדין. למרות זאת המערערים בחרו להתעלם מפסק הדין ונמנעו מלבצעו.

מנגד טוענים המערערים כי הערעור הוגש במועד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן אמנם ביום 26.8.99, אך הומצא להם כדין רק ביום 19.11.98.

טוענים המערערים, כי בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא נקבע כי המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ובאמצעות פקסימיליה.

אולם המזכירות לא מילאה אחר הוראות אלו, ופסק הדין לא נשלח בדואר רשום. פסק הדין אמנם נשלח בפקסימיליה לבא כוחם הקודם של המערערים, אך המשלוח לא ענה על התנאים הקבועים בתקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, על מנת שייחשב כהמצאה כדין, שכן בסיום כל עמוד לא הופיעה חתימת השולח כנדרש, ולפסק הדין לא צורף דף משלוח בפקסימיליה.

המערערים שסמכו על הוראות פסק הדין המתינו לקבלת פסק הדין בדואר רשום, ורק לאחר שראו כי הזמן חולף ופסק הדין אינו מגיע, פנו מיוזמתם ביום 19.11.98 לבית המשפט וביקשו להמציא להם עותק של פסק הדין. פסק הדין הומצא להם בו ביום, ומכאן שלטענתם הערעור אשר הוגש ביום 3.1.99 הוגש במועד.

לטענת המערערים, ההלכה היא כי מניין הימים להגשת הערעור מתחיל מן היום בו הומצאה להם ההחלטה כדין, ואין זה משנה כי הידיעה על ההחלטה הגיעה לאוזניהם בדרך אחרת.

על-פי תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות"), מניין הימים להגשת ערעור במקרה בו ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער ומבלי שהוזמן לשימוע ההחלטה, יחל מיום שבו הומצא למערער העתק מההחלטה.

במקרה דנן, על-פי אישור ההמצאה המופיע על גבי פסק הדין של בית המשפט קמא, הומצא פסק הדין למערערים ביום 19.11.89.

המערערים מודים בכך כי קיבלו את פסק הדין עוד קודם שהומצא להם, שכן פסק הדין נשלח אל בא כוחם הקודם באמצעות הפקסימיליה.

השאלה היא האם יש בידיעת המערערים על קיומו ותוכנו של פסק הדין בטרם הומצא להם כדין, כדי לשנות את המועד ממנו החל מנין הימים להגשת הערעור, קרי: האם לעניין קביעת המועד להגשת ערעור יש להעדיף את יסוד ה"ידיעה" על פני "ההמצאה".

אכן, כפי שטוענים המערערים, בעבר נפסק כי קבלת העתק של פסק דין על ידי פלוני, כאשר פסק הדין לא נמסר באופן הדרוש על-פי התקנות, לא תיחשב כמסירה הגוררת אחריה את תחילת ספירת הימים לצורך קביעת מועד הערעור (ע"א 127/60' "שרונה" נגד שיינברג , פד"י יד(3) 2187).

אולם עיון בפסקי הדין מאוחרים יותר מלמד כי בעת האחרונה חל שינוי בהלכה זו.

כך למשל, בע"א 203/84 שלום יעיש

נגד מנשה אהרן , פד"י מ(1) 328, אמר כב' השופט בך כי:

"כשלעצמי הייתי מוכן לקבוע כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבוע בתקנות. כך, למשל, במקרה שלפנינו, לו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בבית המשפט, שההודעה האמורה הגיעה לידיו מספר שבועות... לפני שהגיש את כתב התנגדותו, כי אז הייתי רואה בהודעה זו משום הוכחה מספקת להרמת נטל הראיה של המשיב, אף בהעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות הנ"ל".

גישה זו אומצה בהחלטותיהם של הרשם צור ושל הרשמת אפעל-גבאי.

כך, למשל, בבש"א 340/99 בנק עצמאות למשכנתאות נגד שפוך , תקדין עליון 89(4) 84, אמר כב' הרשם צור, בהתייחס להלכה שהיתה קיימת בעבר, כי:

"הלכה נוקשה זו רוככה במקצת ובית המשפט מוכן כיום לבחון - על פי הוכחות ישירות או נסיבתיות - אם כתב בי הדין נמסר כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות... אחת הדרכים האפשריות להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל נכון לתעודתו הוא אם הודה בעל דין כי הכתב התקבל בידו."

כב' הרשמת א' אפעל-גבאי גם הצטרפה לעמדה המעדיפה את יסוד ה"ידיעה" על פני "ההמצאה", בקובעה כי דרכי ההמצאה הקבועות נועדו להשיג תכלית מסוימת והיא ידיעתו של בעל הדין על מתן החלטה בעניינו. לכן אם תכלית זו מושגת בדרך אחרת מלבד באמצעים הקבועים בתקנות, אין כל הצדקה להתעלם מכך (ראה: בש"א 548/94 ניסים לוי נגד רמי גולדשטיין , תקדין עליון 94(2) 1779).

ולאחרונה, קבע כב' הנשיא ברק, כי:

"הדין הוא שיש להעדיף את מועד 'הידיעה' על פני מועד 'ההמצאה'. על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד ה'ידיעה'."

(רע"א 1113/97 אסמאעיל נגד סלימאן , תקדין עליון 97(2) 59).

מן האמור לעיל עולה, כי על-פי ההלכה כיום, אם הגיע פסק הדין לידיו של בעל דין שלא באחת מדרכי ההמצאה הקבועות בתקנות, הרי מניין הימים להגשת ערעור יחל מיום זה, וזאת למרות שפסק הדין טרם הומצא לו כדין.

במקרה דנן, מודים המערערים כי פסק הדין הועבר בפקסימיליה לבא כוחם הקודם, אך לטענתם, ההמצאה לא היתה כדין בשל אי צירוף דף המשלוח והעדר חתימת השולח על כל עמוד.

דא עקא, שפגמים אלה לא שללו את ידיעתם של המערערים בדבר קיומו של פסק הדין ותוכנו, ואף מתגובתם לבקשה עולה כי פנו לעורך דין אחר על מנת להתייעץ אותו בעניין הגשת ערעור על יסוד האמור בפסק הדין, עוד בטרם הומצא להם.

יתר על כן, המערערים אף טוענים כי הסתמכו על הוראות פסק הדין בדבר אופן ההמצאה, ועל כן המתינו כי יישלח אליהם בדואר רשום.

בנסיבות אלה, אין חולק על כך, שדבר קיומו ותוכנו של פסק הדין הובא לידיעת המערערים עוד לפני המצאת פסק הדין על-פי התקנות.

אין באפשרותי לקבוע את המועד המדויק בו קיבלו המערערים את פסק הדין, מהטעם שהם לא ציינו מתי הועבר אליהם פסק הדין באמצעות הפקסימיליה, אלא שניתן להניח כי המערערים קיבלו את פסק הדין ימים ספורים לאחר שניתן. מכל מקום, לאור האמור בתגובת המערערים, המדובר במועד המוקדם מיום 19.11.98, לפחות במספר שבועות.

הערעור הוגש ביום 3.1.99, ומשקבעתי כי פסק הדין הובא לידיעת המערערים לפני יום 19.11.98, הרי המסקנה העולה מכאן היא כי הוגש באיחור.

מוסיפים המערערים וטוענים, כי העובדה שביצועו של פסק הדין עוכב הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית משפט זה, למרות שהובא לידיעתם כי הבקשה הוגשה באיחור, מובילה למסקנה כי אין מקום למחוק את הערעור, וכי עמדתם בעניין זה התקבלה.

אין בידי לקבל טענה זו.

בית המשפט המחוזי, אשר עיכב את ביצועו של פסק הדין, לא נדרש לדון בשאלת מועד הגשת הערעור לבית משפט זה, ואילו כב' השופט זמיר, אשר דן בבקשת להארכת עיכוב הביצוע, העניק אך צו עיכוב ארעי, וקבע כי החלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע תינתן לאחר מתן ההחלטה בבקשה שבפני.

מכאן, שבית המשפט המחוזי וכב' השופט זמיר לא נקטו עמדה כלשהי בעניין מועד הגשת הערעור, ועל כן אין בעובדה שביצועו של פסק הדין עוכב זמנית, כדי לשנות את מסקנתי כי הערעור הוגש באיחור.

אשר על כן, אני מורה על מחיקת הערעור מחמת שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו.

כמו כן, אני מחייבת את המערערים לשלם למשיבים הוצאות בסכום כולל של 1,500 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד יום התשלום בפועל.