בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ. אוליצקי כריה (1990) בע"מ

בית המשפט העליון

בש"א 1890/00

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

המבקשת : מנורה איזו אהרון בע"מ

נגד

המשיב ות : 1. אוליצקי כריה (1990) בע"מ

2.אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ

3.אוליצקי הנדסה אזרחית בע"מ

4. אילן אוליצקי

ערעור על החלטת רשם בית המשפט

העליון השופט אמיר זולטי שניתנה

ביום 21.2.00

בשם המבקשת: עו"ד א. שמילוביץ

בשם המשיבות: עו"ד ח. זליכוב ועו"ד ע. קריספין

פסק-דין

1.זהו ערעור על החלטת הרשם, אמיר זולטי, הדוחה את בקשת המערערים למחיקת הערעור שהוגש נגדם על ידי המשיבות עקב האיחור בהגשתו.

2.פסק הדין נשוא הערעור ניתן ונחתם ביום 27.4.99, בלא שבעלי הדין הוזמנו לשימועו. לפי הוראות סגן הנשיא, השופט ביין - היתה מזכירתו אמורה להודיע על דבר מתן פסק הדין לעורכי הדין ולא למזכירותיהם, ואכן היא הודיעה לפרקליט המערערת את תוצאת פסק הדין ביום 28.4.99 (ראה תצהירו של עו"ד אליעזר ברק בסעיפים 2 ו3- המסתמך על שיחה עם המזכירה). באותו תצהיר כתב עו"ד ברק (בסעיף 5) כי בשיחה נוספת עם מזכירת סגן הנשיא היא אישרה לו כי במועד האמור היא מסרה הודעה דומה גם לעו"ד ממשרד המשיבות וכי הלה אישר לה כי יקבל את הנוסח המלא של פסק הדין באופן אישי במזכירות בית המשפט למחרת היום; אך למחרת היום התקשרו אל המזכירה ממשרד עוה"ד של המשיבות, הודיעו שהתוכניות השתנו וביקשו שפסק הדין ישלח אליהם בדואר, וכך נעשה. אין מחלוקת שעותק פסק הדין הגיע למשרד פרקליטי המשיבות ביום 4.5.99. ערעורן של המשיבות הוגש ביום 15.6.99. אכן אם המועד הקובע לתחילת מנין תקופת הערעור הוא 4.5.99 הוגש הערעור במועדו, אך אם כטענת המערערת, המועד הקובע הוא 28.4.99 הוגש הערעור באיחור זמן והבקשה למחיקתו בדין יסודה.

אף המשיבות הגישו תצהירים מטעמן ובהם הן כופרות בכך שהודעה כלשהי נמסרה לעורך דין ביום 28.4.99. עורכת דין מירי ניסני יצחק כתבה בתצהירה כי בעת מתן פסק הדין היא שהתה בחופשת לידה והתיק לא נמסר לטיפולם של עורכי דין אחרים במשרדה. לפי בירור שהיא ערכה, אף אחד מעורכי הדין לא דיבר עם המזכירה והפעם הראשונה שבה נודע לה על מתן פסק הדין היתה ביום 4.5.99. לפי האמור בתצהירה של מזכירת עורכי הדין התקשרה מזכירתו של סגן הנשיא אל המשרד ביום 28.4.99 ובקשה לדבר עם עורכת דין ניסני יצחק. בהעדרה מן המשרד הועברה השיחה אל המזכירה-המצהירה והיא מסרה למזכירתו של סגן הנשיא כי עורכת הדין נמצאת בחופשת לידה ונענתה כי פסק הדין עומד לרשות בעלי הדין במזכירות בית המשפט. המזכירה אמרה למזכירת סגן הנשיא שלמחרת היום יגיע עורך דין מהמשרד לבית המשפט ויקבל את פסק הדין; למחרת היום התקשרה המצהירה שוב למזכירת סגן הנשיא והן סכמו ביניהן שפסק הדין ישלח אל המשרד בדואר וכך נעשה. תכנו של פסק הדין נודע איפוא למשיבות רק ביום 4.5.99.

המחלוקת העובדתית בין בעלי הדין היא האם כגירסת עו"ד ברק, מפי מזכירת סגן הנשיא, הודיעה מזכירת סגן הנשיא על דבר מתן פסק הדין לעורך דין ממשרד המשיבות או, כגירסת המשיבות, הודיעה על דבר הינתנו למזכירה מן המשרד.

להשלמת הרקע העובדתי יש לציין שביום 28.6.99 עתרו המשיבות לעיכוב ביצוע פסק הדין וביום 28.6.99 נדחתה בקשתן. ביום 6.9.99 הגישה המערערת "בקשה דחופה ביותר להורות על בזיון בית המשפט ועל ביצוע החלטה". הבקשה נדחתה וביום 27.12.99 ניתן צו על הגשת סכומים בכתב. כל אותה עת לא העלתה המערערת כל טענה בדבר האיחור בהגשת הערעור. הבקשה לדחיית הערעור, עקב האיחור בהגשתו, הוגשה רק ביום 30.1.00.

3.הרשם המלומד קבע בהחלטתו שמאחר שבעלי הדין לא זומנו לשימוע פסק הדין חלה על הענין סיפתה של תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- ולא רישתה ולפיכך המועד הקובע שממנו מונים את תקופת הערעור הוא המועד שבו הגיע פסק הדין לבאי כוחן של המשיבות. הרשם המשיך וציין כי "אין בפנינו טענה כי עובר למועד בו הומצא פסק הדין למשיבות בדואר הובא תוכנו לידיעתן באופן אחר", ולפיכך אין תחולה להלכות המתייחסות למקרים בהם מקדימה ה"ידיעה" את ה"המצאה".

המערערת משיגה לפני על החלטת הרשם. טענתה - בתמצית - היא שלאור תצהירו של עו"ד ברק, שומה היה על המשיבות להגיש תצהיר לסתור מפי מזכירתו של סגן הנשיא ובהעדרו אך ברור הוא שאמנם נמסרה הודעה על מתן פסק הדין לעורך דין ממשרד פרקליטי המשיבות; עוד טוענת המערערת שהרשם שגה בסברו שתוכנו של פסק הדין לא הובא לידיעתן של המשיבות ביום 28.4.99, ולפיכך ידיעתן של המשיבות על דבר מתן פסק הדין ולא ההמצאה היא הקובעת.

4.תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- קובעת כי:

"מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו ביום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה".

צדק הרשם בסברו שלאחר שבעלי הדין לא זומנו לשימוע פסק הדין, חלה על המקרה סיפת התקנה ולא רישתה; אכן לפי לשונה של סיפת התקנה המועד הקובע לחישוב התקופה מתחיל להימנות מיום ההמצאה ובמקרה שלפנינו אין ההודעה למשרד פרקליטי המשיבים, בין לעורך דין ובין לפקידה - יכולה להיחשב כהמצאה. אכן הלכה פסוקה היא שאם נמסרה הודעה טלפונית לעורך דין על שימוע פסק הדין (להבדיל מפקידה או מזכירה), וזה אינו מוחה, יהיה הוא מנוע מלטעון שלא בוצעה לו המצאה: רע"א 5007/92 פ"ד מח(1) 653; ע"א 3942/95 תקדין-עליון, כרך 95(3), 1273; אך מי שמבקש לסמוך על מניעות עליו הראייה. במקרה שלפנינו נוכח הסתירה שבין התצהירים יד המערערת היא על התחתונה. ממילא היה מקום להעדיף את גירסת המצהירים מטעם המשיבים שהיא מכלי ראשון על גירסת פרקליט המערער שהיא ראייה מכלי שני ולא היתה כל חובה מוטלת על המשיבים להביא ראייה לסתור בתצהיר של מזכירת סגן הנשיא. יתירה מזאת: גם לו נמסרה הודעה לפרקליטת המשיבים ביום 28.4.99 על מתן פסק הדין וסוכם בינה לבין מזכירת סגן הנשיא למחרת היום שפסק הדין ישלח אליה בדואר, אין למנות את תחילת מועד הערעור, מכוח ההסכם, אלא מיום קבלת פסק הדין.

5.בשולי פסק דין זה מבקש אני להוסיף את ההערה הבאה: הרשם המלומד כתב בהחלטתו שהמקרה שלפנינו אינו נמנה על סוג המקרים שבהם קדמה ה"ידיעה" ל"המצאה", ושבהם מונים את תקופת הערעור מיום הידיעה. בנסיבות המקרה שלפנינו הוא בוודאי צדק במסקנתו; אך בעיני ספק רב הוא אם ההלכה בסוג מקרים אלה היא מבוססת. אכן היתה זו בעבר הלכה פסוקה לענין תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963- (קודמתה של תקנה 402) שיש לפרש את הדיבור "המצאה" בסיפת התקנה כלשונה, ובהעדר המצאה, אין המועד להגשת הערעור מתחיל לרוץ: ע"א 244/73 פ"ד כז(2) 832, והשווה: ע"א 127/60 פ"ד יד 2187; אך בהלכה זו חלו בקיעים: כך, למשל בע"א 203/84 פ"ד מ(1) 328 סבר השופט בך כי גם ידיעה על תכנו של כתב בית דין שהגיעה לידי בעל דין שלא בדרך של המצאה, יכול ותהיה שקולה להמצאה. הדברים שנאמרו שם לא נאמרו לענין תקנה 402, אך הוחלו בהחלטות של רשמים גם בסוגיה שלפנינו: בש"א 340/89 תקדין עליון, כרך 89(4) 1; בש"א 548/94 תקדין עליון כרך 34(2) 179; ע"א 27/99 (לא פורסם). כך, למשל, ברע"א 1113/97 הזכיר הנשיא בחיוב את הילכת ה"ידיעה" שקדמה ל"המצאה"; אך באותו ענין עשה המערער שימוש בפסק הדין עוד לפני שזה הומצא לו ולפיכך הוא היה מושתק מלטעון להחלת כלל ה"המצאה".

סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהנסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.

כפי שצויין לעיל, העלתה המערערת את טענת האיחור בהגשת הערעור באיחור רב, לאחר שהמשיבות עתרו לעכב את ביצוע פסק הדין, לאחר שהיא עצמה נקטה בהליכים על יסוד פקודת בזיון בית המשפט ולאחר שניתן צו לסכומים; יתכן שהיה מקום לדחות את בקשת המערערת, גם בשל האיחור בהגשת טענותיהן ובשל השלמתן עם הגשת הערעור באיחור; אך מאחר שטענה זו לא הועלתה בפני אין צורך להרחיב את הדיבור בענין זה.

הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבות שכ"ט עו"ד 10,000.- ש"ח.