ע"א 861/01 דוד אילוז נ. יעקב לוי

1.זוהי בקשה למחיקה על הסף של הערעור. המשיב טוען כי לא ניתן היה להגיש את הערעור כפי שהוגש משני טעמים: האחד - בשל איחור בהגשתו, והשני - מן הטעם שמדובר בהחלטה בבקשה לאישור פסק בורר, אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות.

המשיב הגיש בקשה לתיקון כתבי הטענות, כך שהערעור יהפוך לבקשת רשות ערעור. אינני רואה מניעה להיעתר לבקשה, כיון שהוגשה בשלב מוקדם של הדיון. עם זאת, בהתחשב בהחלטתי באשר למועד הגשת הערעור כמפורט להלן, אין בבקשה זו כדי למנוע את מחיקת הערעור.

2.אין מחלוקת כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי נשלח לבא כח המערער על ידי בא כח המשיב בפקסימיליה למעלה משלושים יום לפני הגשת הערעור. עוד מוסכם כי פסק הדין לא נשלח למערער בדואר רשום ולא הומצא לידו בדרך זו עד היום. המערער טוען כי כיון שפסק הדין לא הומצא לו כדין, טרם החל מירוץ המועדים להגשת הערעור, כך שהערעור הוגש במועד. מנגד טוען המשיב כי יש למנות את המועדים החל מהמצאת פסק הדין למערער בפקסימיליה.

3.בשנים האחרונות, עם התרחבות השימוש בפקסימיליה כאמצעי זמין להעברת מסמכים, ניתנו שורה של פסקי דין והחלטות באשר להמצאה בדרך זו, ואף תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- תוקנו בהתאם. ההחלטות השונות דנות במתח שבין שאלת הידיעה בפועל על פסק הדין לבין המצאתו הפורמלית, כאקט הקובע את תחילת מנין הימים להגשת ערעור.

לכאורה נראה כי הדעות חלוקות, כאשר פעמים מועדפת הידיעה בפועל ופעמים אחרות גוברת עליה ההמצאה כדין. אולם עיון מדוקדק בפרטי ההחלטות מלמד כי המחלוקת, אם אמנם קיימת, מצומצמת למדי.

4.ההחלטות השונות מתייחסת לספקטרום רחב של מצבים. בצידו האחד מצב של ידיעה קלושה וחלקית באשר לפסק הדין ותוכנו, אשר לעיתים נלווית אליו מחלוקת באשר לעצם הידיעה של בעל הדין על פסק הדין, והיקפה של אותה ידיעה. דוגמאות למצבים בלתי ברורים מעין אלה הן כאשר נמסרה לבעל דין הודעה טלפונית על קיומו של פסק דין, מבלי למסור את פסק הדין עצמו (עמדת המשנה לנשיא ש. לוין כמפורט בבש"א 1890/00, מנורה איזו אהרן בע"מ נגד אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד (2) 840; וראו גם ע"א 8430/99, אנליסט אי. אמ. סי ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נגד ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, תקדין עליון 2000 (2) 242).

מעברו השני של הספקטרום קיים המצב ההפוך, בו מצוי פסק הדין בידי בעל הדין בשלמותו, ללא חסר, כך שבפועל אין אותו בעל דין שונה מבעל דין שפסק הדין הומצא לו כדין, אלא בעניין הפורמלי של אופן העברת פסק הדין בלבד. במצבים מעין אלה נקבע כי יש להעדיף את עקרון הידיעה על פני עקרון ההמצאה. (עמדת הנשיא ברק ברע"א 1113/97, מוחמד איסמעיל נגד חוסין סלימאן ואח', תקדין עליון 97 (2) 59, וראו גם ע"א 5016/00, עזרא בן יהודה נגד פקיד השומה גוש דן, תקדין עליון 2001 (1) 317; ע"א 4824/00, משה ידידיה נגד סול קסט ואח', תקדין עליון 2000 (3) 659).

השוני העובדתי בין המצבים שתוארו "מזמין" התייחסות שונה של בית המשפט, ומכאן השוני, לכאורה, בהלכות שנקבעו, אשר יתכן שאיו בו ממש, ואין הוא נגרם אלא בשל העובדות השונות שעמדו ביסוד כל אחד מהמקרים.

5.את עובדות המקרה העומד בפני ניתן לשייך ללא היסוס לדוגמאות האחרונות הנזכרות לעיל. אין מחלוקת כי פסק הדין הגיע לידי המערער בשלמותו ביום 21.12.00, ואילו הערעור הוגש רק ביום 4.2.01, דהיינו למעלה משלושים יום לאחר שנמסר למערער. הנטיה היא, איפוא, לראות את מועד ההמצאה בפקסימיליה כמועד הקובע למניין ימי הערעור.

על אחת כמה וכמה מחייב מועד ההעברה בפקסימיליה את המערער כאשר הוא עצמו עשה שימוש בפסק הדין שהועבר אליו והסתמך עליו בהגשת הערעור, שכן, כאמור, במועד הגשת הערעור טרם נשלח אליו פסק הדין על ידי מזכירות בית המשפט. במצב זה סבור אף המשנה לנשיא ש. לוין, המחזיק בעמדה הנוטה להעדיף את ההמצאה הפורמלית, כי בעל דין העושה שימוש בפסק הדין עוד לפני שהומצא לו "מושתק מלטעון להחלת כלל ה'המצאה'". (בש"א 1890/00 הנ"ל, בסעיף 5).

6.התוצאה היא, איפוא, שהערעור הוגש באיחור, ויש למחקו.