רע"א 1113/97 אסמאעיל מוחמד נ. סלימאן חוסין

ב בית המשפט העליון

רע"א 97 / 1113

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקש:

מוחמד אסמאעיל

נגד

המשיב ים : 1. חוסין סלימאן

2.המועצה המקומית משהד

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט

המחוזי בנצרת מיום 30.1.97 בע"א 216/96,

שניתנה על ידי כבוד הנשיא י. אברמוביץ

בשם

המבקש:

עו"ד חביב אללה נאסר

החלטה

המבקש נבחר בישיבת מועצה שלא מן המניין מיום 18.4.94 לכהן כסגן ראש המועצה המקומית משהד. המינוי כלל הקצאת חדר במועצה ומשכורת. בית המשפט הגבוה לצדק קיבל ביום 6.10.94 את עתירתו של המבקש וקבע שיש לקיים את ההחלטה על המינוי (בג"צ 2770/94). המבקש הגיש תביעה כספית לבית משפט השלום בנצרת בה ביקש לחייב את המשיבים לשלם לו את משכורתו בתור סגן ראש המועצה החל מיום 18.4.94 ועד למועד הגשת התביעה (ת.א. 1595/94). ביום 14.3.96 ניתן פסק הדין בהעדר הצדדים ובו דחה השופט ז. הווארי את תביעתו של המבקש. השופט הורה למזכירות להמציא העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל. ביום 9.5.96 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בהודעת הערעור נטען כי פסק הדין נמסר למבקש רק ביום 29.3.96. ביום 24.12.96 הגיש המבקש גם בקשה להארכת מועד הגשת הערעור (המר' 5120/96) בה ציין כי פסק הדין נמסר לעורך-הדין שייצגו בבית משפט השלום ביום 27.3.96. אותו עורך דין השתחרר מייצוגו ביום 17.4.96 ואז הועבר כל החומר לבא כוחו הנוכחי והוא זה שהגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי ביום 9.5.96. הסיבה לאיחור בהגשת הערעור הייתה נעוצה בעיכוב מכתב השחרור מייצוג של עורך הדין. עיכוב זה הוא שמנע מבא כוחו הנוכחי של המבקש מלהגיש את הערעור בזמן. ביום 30.1.97 דחה הנשיא י. אברמוביץ את הבקשה להארכת מועד הגשת הערעור ולפיכך ערעורו של המבקש נמחק. נקבע כי למבקש לא היה מנוס מלהגיש את הבקשה להארכת מועד. זאת משום שהמבקש הגיש בקשה לבית משפט השלום כבר ביום 21.3.96 לשחרור הערבות הבנקאית וציין שם שהוא מתחייב לבצע את פסק הדין. ברור לפיכך שהמבקש ידע על פסק הדין לפחות ביום 21.3.96. נקבע כי הערעור הוגש באיחור ממשי ומשמעותי ואין כל טעם מיוחד המצביע על סיבה סבירה שבגינה יש מקום לקבל את הבקשה להארכת מועד.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הוא הגיש את הבקשה להארכת מועד למען הזהירות בלבד. הערעור הוגש במסגרת הזמן הקצוב לכך בדין שכן המסירה לעורך דינו של המבקש התבצעה ביום 27.3.96. אכן נודעה למבקש עובדת קיום פסק הדין ביום 21.3.96, אז הגיש את הבקשה להחזרת הערבות ואף צילם עותק מפסק הדין, אך אין מועד זה הוא הקובע אלא המועד שבו נמסר העותק המאושר לעורך הדין ביום 27.3.96. בית המשפט המחוזי טעה לפיכך משהחליט שהמבקש איחר בהגשת הערעור והוא היה אמור להתייחס לתאריך המסירה הפורמלי ביום 27.3.96. לחילופין טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה משדחה את הבקשה להארכת מועד מאחר וגם אם היה בידי המבקש צילום בלתי מאושר של פסק הדין אין בכך די על מנת להגיש ערעור והיה צורך בשאר המסמכים שהיו ברשותו של עורך הדין ונמסרו לרשות המבקש רק ביום 17.4.96. מכתב השחרור מייצוג ומסירת המסמכים הם בגדר טעם מיוחד להארכת המועד. הוא מציין כי אמנם הגיש לבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק כבר ביום 24.3.96 בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט בטענה כי המשיבים לא מקיימים את ההחלטה בעתירה ואל בקשה זו צירף כנספח את פסק הדין. אולם לצורך הגשת הערעור - להבדיל מהגשת הבקשה האמורה - לא היה די בפסק הדין והיה צורך גם בשאר המסמכים שלא היו ברשות המבקש. גם מהחלטתו של בית משפט זה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ניתן לטענתו להבין כי המלצתנו הייתה שהערעור בבית המשפט המחוזי ידון לגופו. לבסוף טוען המבקש כי יש לו סיכוי ממשי לזכות בערעורו וחסימתו בנימוק פורמלי מהווה נזק שלא ניתן לתיקון.

לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ראשית, לעניין טענתו של המבקש כי מניין הימים להגשת הערעור התחיל רק ביום בו פסק הדין הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות"). אין מחלוקת כי פסק הדין היה בידי המבקש עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. המבקש עשה שימוש בפסק הדין כבר אז. הוא הגיש בקשה לבית משפט השלום להחזרת הערבות והתחייב לבצע את פסק הדין. הוא הגיש בקשה לבית משפט זה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט וצירף אליה עותק מפסק הדין. הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד "הידיעה" (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון , פ"ד מ(1) 328, 334, 335; בש"א 548/94 לוי נ'

גולדשטיין

(לא פורסם)). שנית, לעניין טענתו של המבקש כי קיימים בעניינו טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת הערעור. דין הוא, שעניינו של המבקש הועבר מעורך-דין אחד למשנהו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד וכלל אינה מעניינו של בית המשפט (ראו בש"א 169/87 וינשטיין נ' הפועלים

ליסינג בע"מ , פ"ד מא(4) 785, 787; בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין (לא פורסם)). משכך הם פני הדברים לא מצאתי כל עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.