ע"א 7771/98 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון נ. אהרון גינזברג

בפני בקשת המשיב לחייב את המערערת בתשלום הוצאותיו בגין כך שלא הודיעה לו על כך שחזרה בה מבקשה להמצאת ערובה אחרת.

המשיב, המתגורר במושב רשפון, טוען כנגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון, כי נפגע עקב הקמת מחסן שבנה שכנו. עוד טוען המשיב, כי נפגעה איכות חייו בתוצאה מפעילות עסקית עניפה המנוהלת במושב ללא היתר, וזאת בניגוד לחוק ומבלי שהרשויות פועלות כנגד התופעה.

בפסק הדין, אשר ניתן ב5.11.98- על ידי כבוד השופט א' גורן, נשיא בפועל, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נקבע, כי העתירה נגד המשיב נדחית מכיוון שישנה ערכאה משפטית מתאימה יותר לדון בעניינים אלו שתמציתם הטרדה.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון תגיש תוך תשעה חודשים מיום פסק הדין, כתבי אישום צווי הריסה וצווי הפסקה מנהליים, כנגד כל מפירי החוק וכמו כן הורה על תשלום הוצאות משפט לעותר בסך 5,000 ש"ח.

ערעורה של המערערת לבית המשפט העליון נסבה על החיוב שהטיל בית המשפט קמא על המערערת. בין היתר, טוענת המערערת לאי סבירות פסק הדין בנוגע לזמן הקצר והבלתי מספיק שהוקצב למערערת כדי לנקוט הפעולות האמורות; כן טוענת המערערת כנגד השלכותיו של פסק הדין, אשר מכוון בחלקו כלפי היועץ המשפטי לממשלה, באשר להיקף ועצמאות שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בתפקידו כראש התביעה הכללית במדינת ישראל.

לעניינו כאמור, הוגשה בקשה מטעם המשיב לחייב את העותרת בהוצאות שנגרמו לו בעקבות שליחת תגובה לבית המשפט שלטענתו היתה מיותרת. המדובר על חזרתה של העותרת ב10.1.99- מבקשה שהגישה להמצאת ערובה אחרת ביום 20.12.99.

לטענת המשיב, היה על המערערת ליידעו בדבר חזרתה מבקשה זו מכיוון שרק יום קודם לכן (ב10.1.99-) קבעתי בהחלטתי להעביר את הבקשה להמצאת ערובה אחרת לתגובת המשיב תוך ארבעה-עשר יום, בקשה שהיתה מודעת לה העותרת. מכאן, שהמשיב טוען כי היה על העותר ליידעו מייד גם בדבר ביטול הבקשה וכי אין נדרשת עוד תגובתו לבקשה זו.

עוד טוען המשיב, כי העותרת נהגה שלא כדין בכך שלא המציאה למשיב העתק של בקשתה הראשונית להמצאת ערובה אחרת שמסרה לבית המשפט ב20.12.99-.

אקדים ואומר, כי צדק המשיב בטענותיו, לפיהן היה על המערערת להמציא לו העתק הן של הבקשה למתן ערובה אחרת והן של הבקשה לביטול אותה בקשה. הטעם שבבסיס חובת ההודעה לצד שכנגד הוא במתן אפשרות להתגונן במקרה של פגיעה אפשרית במעמדו.

יצויין באופן כללי, כי על אף היותה של חובת היידוע קיימת בשני המקרים, הן בעת הגשת הבקשה והן בעת ביטולה - ואין להקל בחובה זו - למרות זאת, יש טעם לאבחן בין הודעה על בקשתה הראשונה של העותרת למתן ערובה אחרת, לבין הודעה על בקשתה לחזור מבקשה קודמת זו.

בקשתה הראשונה, מטבע הדברים היתה עשויה להשפיע על מעמדו של הצד שכנגד, שכן ביקשה העותרת להמציא ערובה חליפית לערובה הקיימת, פעולה שיש בידה לפגוע ביכולתו של המשיב להיפרע, במידה ובית המשפט יפסוק הוצאות לטובתו. במצב דברים כזה, מתקיים במלואו הטעם שבסיס חובת ההודעה.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבקשה לביטול אותה בקשה, חוזר המצב לקדמותו בכך שההחלטה הנוגעת לערובה היא אותה החלטה אשר המשיב מודע לה וממילא כבר ניצל את זכותו להתגונן בפניה, אם בחר בכך. על כן, הטעם שבסיס חובת ההודעה עדיין מתקיים אך במידה מופחתת שכן מעמדו של המשיב לא השתנה וממילא לא נפגע.

אשר על כן, ההגנה הניתנת במקרה של אי הודעה על ביטול בקשת צד, היא בפני הוצאות הנובעות מעצם אי ההודעה מקום שחובה זו קיימת ולא קוימה - הוצאות שנגררות מפעולות שנסתברו כמיותרות אילו היתה נימסרת הודעה כחוק.

חיזוק לאבחנה זו, של היותה של חזרה מבקשה זקוקה להגנה מופחת, ניתן למצוא על ידי בחינת יישום הסנקציות לאי קיום חובת ההודעה שהיא על פי תקנה 241(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, דחיית הבקשה או דחיית הדיון בבקשת הביטול על מנת שתינתן הודעה כנדרש. כאשר מדובר בביטול בקשה כמו במקרה זה, שתי הסנקציות אינן ישימות. במקרה זה, דחיית בקשת העותר לביטול מתן ערובה אחרת, הינה סנקציה לא רלוונטית, שמשאירה למעשה המצב כפי שהיה - שהרי מקום שמדובר בחזרתה של העותרת מבקשתה, התוצאה היא חזרה לאותה ערובה אותה נדרשה העותרת להפקיד עוד קודם לכן, ערובה שידע עליה הצד השני. אשר לסנקציה החלופית, של דחיית הדיון בבקשת הביטול על מנת שתינתן הודעה כנדרש - שוב המצב נותר ללא שינוי, שהרי תוצאות הדיון ידועות היות ומדובר בהודעה על ביטול בלבד.

הנה כי כן, הייתה מוטלת חובה על העותרת להמציא למשיב העתק של בקשותיה בשני מועדים: ב20.12.99-, כאשר מסרה לבית המשפט בקשה למתן ערובה אחרת וכן ב10.1.99- כאשר ביקשה לחזור מבקשה זו. הדין דורש זאת גם מקום בו העותרת לא היתה מודעת להחלטת בית המשפט להורות על תגובת המשיב בנוגע לבקשה המקורית של העותרת.

אולם, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי הדין בעניין זה עם העותרת, וכי אין מקום לחייב את העותרת בהוצאות בגין כך שלא הודיעה למשיב על חזרתה מבקשתה למתן ערובה אחרת.

המשיב טוען כי ב"אין ברירה ניסח תגובה ושלח לבית המשפט" ובכך נגרם לו הפסד זמן וטרחה ובעקבות כך יש להטיל הוצאות על העותרת. דין טענה זו להידחות.

זאת, מאחר ועיון בתגובת המשיב ב14.1.99- וכן בהודעתו שהתקבלה ב17.1.99-, מעלה כי ידע על ביטול הבקשה לפני ששלח את תגובתו לבקשה הראשונית. ב14.1.99-, באותו יום בו קיבל המשיב את החלטתי בדבר מתן תגובה מבית המשפט, פנה מיוזמתו טלפונית למשרדה של העותרת, שם נאמר לו כי העותרת חזרה בה מבקשתה.

משנודע למבקש על הביטול, תגובתו על הבקשה המקורית הפכה מיותרת. אין מקום להיזקק עוד לתגובתו לבקשה שבוטלה, וודאי שאין מקום להיזקק לתגובתו לבקשת הביטול של העותרת.

גם אם לא הומצא למשיב העתק של הודעת הביטול של המערערת, כנדרש בחוק, די בידיעתו בדבר הביטול עקב שיחה שיזם המשיב עם בא כוח העותרת, על מנת לייתר את תגובתו.

אכן, כפי שטוען המשיב, בעבר נפסק כי כאשר המצאה לא התקיימה באופן הדרוש על-פי התקנות, לא תיחשב כמסירה. אולם, עיון בפסק הדין מאוחרים יותר מלמד כי בעת האחרונה חל שינוי בהלכה זו.

כך, למשל בע"א 203/84, שלום יעיש

נגד מנשה אהרון , פ"ד מ(1) 328, בעמודים 333-334 אומר כבוד השופט בך:

"כשלעצמי הייתי מוכן לקבוע כי מסמך בי דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות. כך למשל, במקרה שלפנינו, לו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בבית המשפט, שההודעה האמורה הגיעה לידיו מספר שבועות לפני שהגיש את כתב התנגדותו, כי אז הייתי רואה בהודאה זו משום הוכחה מספקת להרמת נטל הראיה של המשיב, אף בהיעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות הנ"ל" (לדברים אלה הצטרף אף כבוד הנשיא שמגר, בעמוד 335).

גישה זו מצאה את ביטויה גם בהחלטותיהם של הרשם צור ושל הרשמת אפעל-גבאי. כך למשל בבש"א 340/99, בנק עצמאות למשכנתאות

נגד יהודית שפוך ואח' , אמר כבוד הרשם צור, בהתייחס להלכה שהיתה קיימת בעבר, כי:

"הלכה נוקשה זו רוככה במקצת ובית המשפט מוכן כיום לבחון על פי הוכחות ישירות או נסיבתיות אם כתב בי דין נמסר כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות".

כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי גם הצטרפה לעמדה המעדיפה את יסוד "הידיעה" על פני "ההמצאה", בקובעה כי דרכי ההמצאה הקבועות נועדו להשיג תכלית מסוימת והיא ידיעתו של בעל הדין על מתן החלטתה בעניינו. לכן אם תכלית זו מושגת בדרך אחרת מלבד באמצעים הקבועים בתקנות, אין כל הצדקה להתעלם מכך (ראה, בש"א 548/94, ניסים לוי נגד רמי גולדשטיין, עו"ד ).

ולאחרונה, קבע כבוד הנשיא ברק, כי:

"הדין הוא שיש להעדיף את מועד ה'ידיעה' על פני מועד 'ההמצאה'" (רע"א 1113/97, אסמאעיל

נגד סלימאן , תקדין עליון 97(2) 59).

משמעות הדברים היא, כי אין מקום לדון בשאלת היקף העבודה שהשקיע המשיב בהכנת תגובתו לבקשת העותר לערובה אחרת, שכן בהעדר צידוק להגשת התגובה למתן ערובה אחרת, נשמט הבסיס לחיוב העותר בהוצאות. אך למעלה מן הצורך אוסיף, כי נראה מהתגובה שמדובר בהיקף עבודה מזערי המסתכם במאמץ של מספר דקות כתיבה בלבד וכן בשליחת פקס'. זאת כפי שעולה מהבקשות השונות והפרשי הזמנים המוטבעים על הבקשות השונות.

כללו של דבר: היתה מוטלת חובה על המערערת ליידע את המשיב בדבר ביטול בקשתה, וזאת על מנת לייתר את תגובתו ולחסוך לו מאמץ מיותר, אך היות ונודע למשיב על כך מתוך פנייה מיוזמתו למשרד בא-כוח העותרת, כל הוצאה שסבל המערער מכך שבחר להכין תגובה זו, יש להטיל עליו ועליו בלבד.

אין צו להוצאות למערערת היות והמשיב ידע על ביטול בקשת המערערת טרם שליחת תגובתו.

אין צו הוצאות למשיב היות והמערערת לא מילאה את חובתה ליידע את המשיב, הן בדבר בקשתה המקורית והן בדבר ביטולה.