ע"א 8430/99 אנליסט אי. אמ. סי. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ. ערד הש

בפני שתי בקשות: "בקשה לסילוק הערעור על הסף" ובקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הבקשה להארכת מועד הוגשה לצרכי גיבוי - למקרה שייקבע כי הערעור לא הוגש במועד. נוכח המסקנות אליהן הגעתי באשר לבקשה הראשונה לא מצאתי צורך להידרש לבקשה השניה.

1.בשנת 1997 הגישה המערערת, אנליסט אי.אמ.אס ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ (להלן: "אנליסט") בקשה לאישור תובענה ייצוגית וכתב תביעה נגד ערד השקעות ופיתוח התעשייה בע"מ (להלן: "ערד") ונגד מי שכיהנו כדירקטורים בה. ביום 24.2.99 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים. עיקרו של הסכם הפשרה הוא התחייבותם של שניים מבעלי השליטה בקבוצה להעביר לחברי הקבוצה (כהגדרתם בהסכם הפשרה) מניות של ערד. בסעיף 8 להסכם הפשרה נקבע:

"נוכח הוראותיהם של סעיף 54ח' לחוק, הקובע כי "בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של עורך הדין שייצג את הקבוצה", ושל סעיף 54ט' (2) לחוק הקובע, כי "בית המשפט רשאי להורות כי ישולם לתובע שהגיש את התביעה פיצוי מיוחד", יביאו הצדדים להכרעתו של בית המשפט הנכבד עניינים אלה.".

ביום 2.9.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' פלפל) החלטת ביניים לעניין שכר טרחה ופיצוי מיוחד. בית המשפט קבע, כי שכר טרחת של באי כחה של אנליסט יהיה בשיעור 9% משווי המניות המועברות מכח הסכם הפשרה - נכון למועד חתימת ההסכם. באשר לפיצוי המיוחד נקבע, כי זה יהיה בגובה 8% מחלקה היחסי במניות המועברות. ביום 9.9.99 הגישה אנליסט בקשה להבהרה ולתיקון ההחלטה. ביום 16.9.99 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה הכולל וביום 7.10.99 דחה בית המשפט את בקשת התיקון וההבהרה. ביום 28.11.99 הוגש הערעור נשוא הבקשות שבפני. בפתח ערעורה טוענת אנליסט, כי פסק הדין מיום 16.9.99 ניתן בהיעדר הצדדים, לא הומצא לה עד ליום הגשת הערעור "ולמעשה טרם החל מנין תקופת הערעור."

2.בבקשת לסילוק הערעור על הסף מעלה ערד מספר טענות: ראשית - פסק הדין נשוא הערעור הומצאה לידי אנליסט לכל המאוחר ביום 11.10.99 (מועד בו פנו באי כחה לבאי כוחה של ערד בדרישה לקיום החיובים מכח הסכם הפשרה - בהסתמך על פסק הדין) - ולפיכך הוגש הערעור באיחור. שנית - הערעור אינו על פסק הדין (שנתן, כאמור, תוקף להסכם אליו הגיעו הצדדים) - אלא על החלטת הביניים מיום 2.9.99. לפיכך, טוענת ערד, היה על אנליסט להגיש בקשת רשות ערעור תוך שלושים יום ממועד המצאת ההחלטה מיום 2.9.99 - וזאת לא עשתה. שלישית - פעילותה של אנליסט נגועה בחוסר תום לב: בערעורה לא ציינה את הגשת בקשת התיקון וההבהרה מטעמה, כמו גם את ההחלטה בה, וממילא לא צרפה את כתבי בית הדין הנוגעים לכך.

3.בתגובתה חוזרת אנליסט על טענתה לפיה פסק הדין נשוא הערעור לא הומצא לה מעולם כדין וממילא לא החל מרוץ הזמנים להגשת הערעור. לטענתה נודע לבאי כוחה טלפונית על פסק הדין ביום 11.10.99 - בעקבות בירור שערכו ביוזמתם ורק ביום 12.10.99 צולם פסק הדין - כך שהגשת הערעור ב- 28.11.99 היתה תוך ארבעים וחמישה יום. ערד ממשיכה וטוענת, כי ביקשה להגיש את הערעור עוד ביום 25.11.99, אלא שעקב מידע שגוי שנמסר לה ממזכירות בית המשפט הגיע השליח מטעמה עם שיק בסכום הנופל מסכום האגרה המבוקש. במזכירות נאמר לשליח, כי לו היה ה - 25.11.99 היום האחרון להגשת הערעור או אז היה הערעור מתקבל לרישום ואנליסט היתה משלימה את יתרת התשלום לאחר מכן. אולם משנאמר בפתיח לערעור כי פסק הדין לא הומצא מעולם לאנליסט נאמר לשליח, כי אין דחיפות המצדיקה נקיטת מהלך זה. טענותיה של אנליסט (הן לעניין אי המצאת פסק הדין וצילומו מטעמה והן לעניין הנסיון להגיש את הערעור ב- 25.11.99) נתמכות בתצהירים. בהתייחסה ליתר הטענות, טוענת אנליסט כי היא רשאית לערער על החלטת ביניים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי ואין היא אנוסה להגיש בקשת רשות ערעור. וכי בקשת ההבהרה וההחלטה בה אינן מסמכים שהיתה מחוייבת בהגשתם.

4.ערד מצאה לנכון להגיב על תגובה זו (לשיטתה - מכח תקנה 241ג1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). לטענתה, הואיל ופסק הדין מ- 16.9.99 הצטמצם למתן תוקף להסכם פשרה, הרי משנודע לאנליסט על קיומו- ולו טלפונית - מהווה מועד הידיעה את המועד הרלוונטי. והא ראייה - שמכתבם של באי כחה של אנליסט נשלח עוד ביום 11.10.99 - בטרם קיבלה, לדבריה, את פסק הדין הכתוב. בהתייחסה לטענת אנליסט באשר לקשיים בהגשת הערעור ביום 25.11.99 טוענת ערד, כי האחריות לקשיים אלה רובצת לפתחה של אנליסט שלא בררה בעצמה את סכום האגרה הנדרש ולא דקדקה בהגשת הערעור במועד - נוכח אי הוודאות במקרה זה.

5.לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לנכון להידרש לשתי טענות עיקריות: הטענה בדבר הגבלת הזכות לערער על החלטת ביניים (בין בכלל ובין בפסקי דין הנותנים תוקף להסכמי פשרה) והטענה בדבר מניין הימים להגשת ערעור על פסק דין שלא הומצא כדין. הטענה בדבר חוסר תום לב בפעולותיה של אנליסט אינה מצמיחה עילה למחיקת הערעור על ידי רשם - ולפיכך לא מצאתי מקום להידרש לה.

6.ההלכה הכללית והידועה היא, כי על החלטת ביניים (שאינה ,פסק דין חלקי") ניתן לערער ברשות - בטרם הסתיים ההליך העיקרי במסגרתו ניתנה, או בזכות - כחלק מן הערעור על פסק הדין הסופי (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, וראו גם: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין (להלן: זוסמן ) עמ' 755). אי לכך אין לומר, כי זכותה של אנליסט לערער על ההחלטה מיום 2.9.99 פקעה משחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו. העובדה ש"פסק הדין" נשוא הערעור כאן הוא פסק דין בהסכמה אינה מערערת מסקנה זו. "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות של הסכם ושל פסק דין." ( זוסמן , בעמ' 549 , ראו גם ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו , פ"ד לט(2) 729; ע"א 219,151/87 ש. ארצי נ' רחמני , פ"ד מג(3) 489; בג"צ 5711/91 פורז נ' שילנסקי , פ"ד מו(1) 299). מעצם "דו-מהותיות" זו מתחייבת אמנם שונות באשר לדרכי תקיפתו של פסק דין מעין זה (וראו: ח' בן-נון וא' גוטפרוינד, הערעור האזרחי (1997) 124). אולם אין בכך כדי לשנות מן הסיטאוציה כאן. בהסכמה בין הצדדים כאן נכלל רכיב שקביעתו הוכפפה להכרעה שיפוטית. אי לכך, דין ההחלטה בה, כמו גם דין פסק הדין שנתן תוקף להסדר ההסכמי בכללו - לרבות ההחלטה השיפוטית שמכוחו, כדין החלטת ביניים ופסק דין מן המניין (בהתאמה) ואותם עקרונות הם שיחולו. אדרבא - מעצם העובדה שההחלטה השיפוטית מהווה רק חלק ממכלול תניות ותוקפה מותנה בתוקף המכלול השלם מתבקשת המסקנה כי אין מקום בנסיבות אלו לערער על החלטת ביניים שעצם קיומה מותנה בפסק הדין הסופי. אי לכך אני דוחה את הטענה כי משלא ביקשה אנליסט לערער על ההחלטה מיום 2.9.99 החמיצה את ההזדמנות לעשות כן.

7.לאחר עיון החלטתי לדחות גם את הטענה בדבר איחור בהגשת הערעור. אין בפני טענה, כי פסק הדין נשוא הערעור הומצא כדין לאנליסט לפני ה- 11.10.99. השאלה היחידה היא האם דין ההודעה הטלפונית ממועד זה כדין "המצאה"? בית המשפט העליון ציין אמנם, במספר הזדמנויות (וראו, לדוגמא: בש"א 548/94 ניסים לוי נ' רמי גולדשטיין , לא פורסם; רע"א 1113/97 אסמעאיל נ' סלימאן , לא פורסם), כי, בכל הנוגע לקביעת המועד שממנו ואילך נמדדת התקופה להגשת ערעור "הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". (רע"א 1113/97 הנ"ל). אולם אליבא דפסיקה זו "ידיעה" משמעה קבלה בפועל של פסק הדין או ההחלטה (וברע"א 1113/97 - גם הסתמכות על פסק הדין או ההחלטה האמורים) - הגם שלא באופן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. לעניין זה העיר לאחרונה כב' המשנה לנשיא:

"סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהנסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה."

בענייננו, אין טענה, כי פסק הדין עצמו הומצא (או הגיע) לאנליסט לפני ה - 12.10.99. ניתן היה גם לקבוע (ברוח גישתו של כב' המשנה לנשיא) כי לא היתה כלל "המצאה" עד עצם היום הזה וממילא לא החל מניין המועדים להגשת ערעור. אולם אפילו ננקוט את הגישה המרחיבה יותר ונאמר כי די "בידיעה", תעמוד בתוקפה מסקנתי, כי הערעור הוגש במועד. כאמור, לשיטתה של ערד, הואיל והמדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שתוכנו היה ידוע לצדדים עוד קודם לכן והואיל ואנליסט הסתמכה על פסק הדין עוד ביום 11.10.99, יש לראות מועד זה כמועד "הידיעה" טיעון זה אינו נעדר משקל או יכולת שכנוע. עם זאת, קבלתו תערער עוד יותר את הוודאות והבהירות הנדרשים שעה שאנו מבקשים לקבוע מועדים ולהגדיר, כנגזרת מכך, אימתי פוקעת זכות הערעור ואימתי הופך פסק דין לחלוט. קבלת טענת ערד משמעה הכרה גם ב"ידיעה" ערטילאית על קיומו או תוכנו של פסק דין (בלא שפסק הדין עצמו מצוי בידי בעל הדין "היודע") כ"ידיעה" הפותחת את מירוץ הזמן להגשת ערעור. לכאורה, ניתן יהיה להשמיע טענה מעין זו גם במקרים רבים אחרים, כגון מקרים בהם ניתנת החלטה "כמבוקש" או "הבקשה נדחית". השלכותיו של ערפול מושג "הידיעה" ברורות. באיזון הראוי בין מניעת מניפולציות המבוססות על הסתמכות פורמליסטית על הליכים ומועדים לבין קביעת מסגרת דיון ברורה המייתרת מחלוקות ופלוגתות דומה כי מוטב יהיה אם הכלל הקיים יוותר על כנו. אפשר שיהיו בעלי דין (לצורך הדיון - דוגמת ערד) שייפגעו מכך נקודתית, אולם השלכות שינוי הכלל והרחבת היריעה המוצעת הן כלליות וגורפות. כך ששכרם של מעטים יצא בהפסד הרבים. אי לכך, אני קובע, כי המועד הרלוונטי לענייננו הוא (לכל המוקדם) המועד בו הומצא לאנליסט פסק הדין עצמו, היינו ה- 12.10.99. לפיכך הוגש הערעור במועד.

8.למעלה מן הצורך, ומבלי להעמיק בדבר יתר על המידה, אציין, כי דומה בעיני כי לו הייתי מגיע למסקנה הפוכה ונדרש עקב כך לבקשתה החלופית של אנליסט להארכת מועד, קרוב לודאי שבקשה זו היתה נענית. בין היתר, נוכח העובדה שאנליסט גילתה את רצונה לערער על פסק הדין עוד בטרם חלף המועד לכך (ואף ניסתה להגישו במסגרת זו), נוכח העובדה שאי הגשת הערעור במועד נבעה, ולו בחלקה, מטעמים הנוגעים לפעילותה של מזכירות בית המשפט - ולא באופן בלעדי ממחדליה של אנליסט, ונוכח העובדה שהמדובר באיחור של יום אחד.

סיכומו של דבר: הבקשה לסילוק לעל הסף נדחית. מטעם זה מתייתר הצורך לדון בבקשה להארכת מועד. ערד תשא בהוצאות אנליסט בסך 2,500 ש"ח.