רע"א 4824/00משה ידידיה נ. סול קסט

בפני בקשה למחיקת ערעור על הסף, מחמת הטענה שהוגש באיחור, בלא שהוארך המועד לשם כך.

1.הערעור הוגש ביום 5.7.00. בפתיח לו נאמר, כי פסק הדין התקבל במשרדי בא כוח המערער ביום 21.5.00. המשיבים טוענים כי לא כך הדבר. שכן על פסק הדין שצורף לערעור מופיעה חותמת הפקסימיליה של משרד בא כוח המערער הנושאת את התאריך 18.5.00 ואת השעה 08:40.

2.נתבקשה תגובת המערער. בתגובתו (הנתמכת בתצהירו ובתצהירה של באת כוחו) מתאר המערער את השתלשלות הדברים הבאה.

ביום 16.5.00 שלחו המשיבים למערער דרישה לתשלום סכום ההוצאות שניקבע בפסק הדין. משלמד המערער בדרך זו על מתן פסק הדין פנה ביום 17.5.00 לבאת כוחו. בהיעדרה של זו ביקש מן המתמחה שיברר אם אכן ניתן פסק דין. הלה השיב לו, כי אם יזדמן מי מעובדי המשרד לבית המשפט ינסה לקבל את פסק הדין. ואכן למחרת, ביום 18.5.00 צולם פסק הדין על-ידי פקידה ממשרד עורכי הדין ונשלח בפקימיליה למערער. דא עקא, שפסק הדין נשלח לכתובת שלא שימשה עוד את המערער. כך שגם המערער וגם באת כוחו (שנעדרה אותו יום ממשרדה) קיבלו בפועל את פסק הדין ביום 21.5.00, המועד בו נעשתה המצאה כדין שלו. ולפיכך נכתב בהודעת הערעור מה שנכתב. המערער מוסיף, כי כל האירועים שקדמו לכך לא עלו כדי "המצאה", וממילא לא הניעו את מירוץ הזמן.

3.זה זמן ששאלת ""הידיעה" מול "ההמצאה" מעסיקה את בית המשפט. עד לא מכבר נראה היה כי חלה תזוזה של ממש לכיוון העדפת מבחן הידיעה בפועל על תוכנם של פסק דין או החלטה כמועד שממנו ואילך יימנו המועדים להגשת בקשת רשות ערעור, או ערעור - לפי העניין. (וראו: בש"א 548/94 ניסים לוי נ' רמי גולדשטיין , לא פורסם; רע"א 113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן , לא פורסם; ע"א 27/99 מרקוביץ נ' פילו , לא פורסם). אולם לאחרונה הובעו ספקות באשר למגמה זו. בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ , פ"ד נד(2)840 הביע כב' המשנה לנשיא ספק באשר לביסוסה של גישה זו והוסיף:

"סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהנסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה."

בהסתמך על דברים אלה דחיתי (בע"א 8430/99ב' אנליסט אי. אמ. סי. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ

נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ , לא פורסם) את הטענה כי "ידיעה" טלפונית על מתן פסק דין (ובאותו מקרה - פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה) שקולה כנגד "המצאה". תמונת הדברים אינה חד משמעית, איפוא.

4.אין עוררין, כי בענייננו לא בוצעה המצאה כדין של פסק הדין נשוא הערעור עד ליום 21.5.00. עם זאת איני מוצא מקום להתעלם מן האירועים שקדמו לכך. המערער ומשרד באי כוחו פעלו מרצונם לשם קבלת פסק הדין עובר למועד המצאתו. פקידה במשרד נשלחה במיוחד לבית המשפט על מנת לקבלו. עותק שלו הובא למשרד עורכי הדין (לכל המאוחר) בבוקרו של יום 18.5.00. מיד לאחר מכן נשלח פסק הדין למערער עצמו (אם גם לכתובת לא עדכנית - כאמור בתגובת המערער). עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת ואינן טעונות בירור. המערער ואי מי ממשרד עורכי דינו בחרו שלא להמתין להמצאת פסק הדין. בחירה זו היא לגיטימית, כמובן. אולם, לשיטתי, המדובר בשטר ושוברו בצידו - יוזמת המערער הפעילה את מרוץ הזמן להגשת ערעורו מן המועד בו משך את פסק הדין ממזכירות בית המשפט. מסקנה אחרת תאפשר למערער (ולבעלי דין אחרים) להנות מכל העולמות - להקדים לקבל את פסק הדין ולאחר לערער עליו. אפשר שאין המדובר במצב מובהק של השתק, דוגמת הסיטואציה שנדונה ברע"א 1113/97. אולם עדיין, צרוף העובדה שהמערער הוא שפנה ביוזמתו לקבלת פסק הדין, העובדה שפסק הדין המלא (ולא דיווח מילולי גרידא אודותיו) הומצא לידו, לבקשתו, והעובדה שעובדות אלו אינן שנויות במחלוקת והמערער מאשרן (וראו: ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרן , פ"ד מ(1) 328 ) הוא המביא למסקנה שמועד ה"קבלה" (היינו - לא "ידיעה" גרידא, גם אם לא "המצאה") הוא המועד שממנו ואילך החל מרוץ המועדים להגשת הערעור. הנסיבות שמונה המערער בתגובתו (היעדרה של באת כוחו ממשרדה בימים 18-19/5, המצאת פסק הדין למערער רק ביום 21.5.00) אינה משנה ממסקנה זו. טיעונים מעין אלה לא היו גורעים מתוקפה של המצאה כדין אילו הומצא פסק הדין ביום 18.5.00. אין מקום להתחשב בהם משבחר המערער ליטול את פסק הדין במועד זה.

הערעור נמחק איפוא, הואיל והוגש לאחר המועד.