רע"א 4824/00 משה ידידיה נ. סול קסט

ביום 5.7.00 הגיש המבקש ערעור על פסק דינה של כב' השופטת ברון בת"א (ת"א) 231/94. המשיבים עתרו לסילוק הערעור על הסף, מהטעם שהמועד להגשת הערעור חלף.

ביום 27.8.00 החליט כב' הרשם זולטי להורות על מחיקת הערעור. כב' הרשם זולטי ציין כי לכאורה הוגש הערעור בתוך פרק הזמן הנדרש מעת המצאת פסק הדין על ידי בית המשפט . ברם, התברר כי המבקש ידע על מתן פסק הדין עובר להמצאתו. הוא ובאי כוח העדיפו שלא להמתין להמצאת פסק הדין. הם "פעלו מרצונם לשם קבלת פסק הדין עובר למועד המצאתו". עקב יוזמה זו, הגיע עותק של פסק הדין אל המערער ואל באי כוחו "(לכל המאוחר) בבוקרו של יום 18.5.00". בנסיבות אלה נקבע כי "יוזמת המערער הפעילה את מרוץ הזמן להגשת ערעורו מן המועד בו משך את פסק הדין ממזכירות בית המשפט". בחינה זו של לוח הזמנים הובילה למסקנה כי הערעור הוגש מחוץ למסגרת המועדים הקבועה בחוק, והובילה למחיקתו.

ביום 4.10.00, הגיש המבקש, בגדרו של ע"א 4824/00, בקשה לעיון מחודש בהחלטה ולחלופין למתן ארכה להגשת הערעור. ביום 12.10.00 קבעתי כי אין מקום לעיון מחודש בהחלטה, וכי הליך העיון אינו תחלוף להליך של ערעור. הבקשה להארכת מועד הועברה לתגובת המשיבים. לטענת המבקש, המשיבים לא הגיבו על בקשה זו, ועל כן הוגשה, ביום 3.11.00, בקשה נוספת ליתן החלטה במעמד צד אחד.

ואולם, הבקשה למתן החלטה במעמד צד אחד היתה מיותרת, מוקדמת, ובלתי שלמה.

מתחוור שהמבקש הגיש בקשה נוספת, נפרדת, למתן ארכה בגדרה של בש"א 7102/00. גם בקשה זו הועברה לתגובת המשיבים, והמשיבים אכן הגיבו לבקשה זו, ובגדרה של תגובה זו התייחסו לשתי ההחלטות גם יחד.

המשיבים מתנגדים למתן ארכה. המשיבים מציינים כי עוד קודם להגשת הבקשה לעיון חוזר ולמתן ארכה (בשני נוסחיה), הגיש המבקש ערעור על החלטת כב' הרשם זולטי. ערעור זה כלל, לבד מהשגה על נימוקי ההחלטה, גם פרק שעניינו "בקשה להארכת מועד". לשיטת המבקש, באותו ערעור, ההחלטה היתה "מרחיקת לכת, מפתיעה ובלתי צפויה", ועל כן התבקש בית המשפט לחלופין ליתן ארכה למערער להגשת הערעור.

משפנה המבקש לבית המשפט של ערעור לא היה זה ראוי כי תוגש על ידו בקשה לעיון חוזר (שלא היתה אלא ערעור). משתקף המערער את ההחלטה בערעור, ובקש כסעד חלופי הארכת מועד, לא היה זה ראוי כי יפנה במקביל בבקשה למתן ארכה, בלא לציין כי שאלה זו עצמה כבר עומדת ותלויה בפני בית משפט של ערעור, עקב יוזמתו שלו.

בנסיבות אלה, אין מקום לדון בבקשה בשלב זה ויש להמתין לפסק הדין בערעור.

מסקנה זו מתחייבת לא רק עקב הבחירה שביצע בעל הדין, היכול להוביל לתוצאה של "השתק שיפוטי". היא נובעת גם מצורך להגן על צפיית בעל הדין האחר, לסיום הפרשה.

אמנם, ברגיל, אין להוציא מכלל אפשרות כי טעות שבדין, לרבות טעות בנוגע ל"נקודת הזינוק" ממנה מתחיל מירוץ הזמן להגשת הערעור, יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה . ההכרעה בשאלות מהותיות אינה צריכה לפול על חודו של "יום", ושאלת הגשת הערעור אינה פתח ליצירת מבוך המתעה את בעלי הדין. "סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין" (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון) .

ברם, אפילו גישה כזו, המאפשרת הארכת מועד בשל טעות שבדין, כפופה לצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 3424/94

Interlego A/S

נ'

Exim Lines Bros . ;

בש"א 1468/99 - בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ , דינים עליון נו 124). מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון 2000(1) 487; בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל ). מהלכי המבקש במקרה זה, גם אם ראשיתם בטעות שגרמה לאיחור של "מה בכך", אפשר שיצרו, מאוחר יותר, צפייה של ממש לסופיות ההליכים, בכפוף להכרעה בערעור התלוי ועומד על הפרק. קשה להניח, על פני הדברים, כי המשיבים יכולים להיות חשופים להחלטות חוזרות ונשנות באותו עניין עצמו.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה בשלב זה. הבקשה תידון פעם נוספת על יסוד החומר המונח בפני, לאחר שתתקבל ההחלטה בערעור, והתאם להנמקותיה. המבקש יגיש לבית המשפט את ההחלטה בערעור בתוך 7 ימים ממועד קבלתה, ויציין אם הוא עומד על בקשתו זו.