רע"א 8402/03 Raytheon Company נ. אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד המבקשת, חברת-חוץ שמושבה בארצות-הברית, וכן עתרה למתן היתר המצאה לחו"ל. רשם בית-המשפט המחוזי נענה לבקשה, והורה כי ההמצאה תתבצע בדואר-רשום. או-אז הגישה המבקשת – שקיבלה לידיה את כתב-התביעה – בקשה לביטול היתר ההמצאה, בטענה כי המצאה בדואר אינה נמנית עם דרכי ההמצאה המותרות באמנה בדבר המצאתם בחוץ-לארץ של כתבי בי-דין וכתבים שלא מבי-דין בעניינים אזרחיים או מסחריים מיום 15.11.1965 (להלן: אמנת האג), אשר אומצה על-ידי הדין הישראלי בתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ו-1975 (להלן: תקנות אמנת האג). הבקשה לביטול היתר ההמצאה נדחתה על-ידי רשם בית-המשפט המחוזי.

על החלטת הרשם ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי, וערעורה נדחה. מכאן הבקשה שבפני, בגדרה שבה המבקשת בהרחבה על טענותיה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתה, המצאה בדרך שאינה מנוייה בתקנות אמנת האג הינה המצאה שלא כדין, ואילו הפירוש הנכון לסעיף 10(א) לאמנת האג, הקובע את דרכי ההמצאה, אינו כולל המצאה בדואר. לעניין זה מַבחינה המבקשת בין המצאה ראשונית של כתבי בית-דין – הנעשית בתחילת ההליך, כבענייננו, והיא שמקנה לבית-המשפט את סמכותו – המצאה שאין לבצע באמצעות הדואר, לבין המצאה חוזרת או נוספת של כתבים לחו"ל, שאותם ניתן לכאורה לשלוח בדואר.

לא ראיתי צורך להכריע בטענות אלה, וזאת לאור מסקנתי כי בעניין שבפנַי ניתן היתר ההמצאה לחו"ל כדין ולמבקשת הומצאו כתבי הטענות כנדרש.

פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר-הדין האזרחי), מורה כי המצאת כתבי בית-דין, שלא ניתן לעשותה בישראל, מחייבת קבלת היתר מבית-המשפט להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. יתרה מכך, עצם סמכותו של בית-המשפט לניהול ההליך תלויה במתן היתר כזה. ראו ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ד"ר שלמה לוין, עורך. להלן: זוסמן ), 239.

בית-המשפט רשאי להעניק היתר המצאה לחו"ל בכפוף לקיום אחת העילות המנויות בתקנה 500 לתקנות סדר-הדין האזרחי ובכפוף לדרישות שבתקנה 501 לעניין תוכן הבקשה למתן היתר. ברם, ברי כי לדרך ההמצאה שנבחרה אין כל נפקות בשאלה אם היתר ההמצאה ניתן כדין. אלא, סוגיית דרכי ההמצאה רלוואנטית לשאלת ביצוע ההמצאה בפועל. כך, כנגד טענת הנמען כי לא קיבל כלל את המסמך, מקימה מסירה על-פי אחת מדרכי ההמצאה הקבועות בדין חזקה, כי ההמצאה בוצעה. אך מובן הוא, כי אין להיזקק לחזקה זו מקום בו ברי, על-פי המצב העובדתי, כי המסמך הגיע בפועל לידי הנמען.

אומנם, בפסיקה ובספרות הובעה הדעה, כי הקפדה על קיומן של הדרישות הפורמליות הקשורות לאופן ההמצאה היא תנאי לקיום ההליך בפני בית-המשפט. ראו דברי השופט אליעזר גולדברג ברע"א 324/87 צרצור נ' דלתה (לא פורסם, ניתן ביום 29.5.88) וכן זוסמן , שם, בע' 230. אלא שאין זו הלכה פסוקה, ובמספר פסקי-דין והחלטות של בית-המשפט העליון נקבע כי ניתן לוותר על הדרישות הטכניות הקבועות בחוק ובתקנות אם ניתן להוכיח את ההמצאה בדרך אחרת, ישירה או עקיפה. דעתי היא, כי דרך ההמצאה הינה שאלה טכנית גרידא, ואין בה כדי להשפיע על הסוגיה המהותית של האפשרות לקיים הליך נגד צד, שהוכח כי קיבל בפועל את כתבי הטענות הרלוואנטיים. ראו גם דברי השופט גבריאל בך בע"א 203/84 יעיש נ' אהרון , פ"ד מ(1) 328, בע' 334-333 ובבג"ץ 34/92 אשקר נ' ראש המועצה המקומית כפר כאבול , פ"ד מו(4) 579, בע' 584, וכן השוו לדברי הנשיא אהרן ברק ברע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן ואח' (ההחלטה לא פורסמה, ניתנה ביום 6.4.97).

בעניין שבפנַי לא טענה המבקשת, כי היתר ההמצאה אינו כדין שכן ניתן בניגוד לתנאים הקבועים בתקנות 501-500. אף אין מחלוקת לגבי עצם מסירת כתב-התביעה לידי המבקשת וקבלתו בפועל על-ידה. משכך, לא ראיתי כל עילה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית.