ע"א 2568/98 ד"ר אברהם פטר נ. עזרא חממי

בפני בקשה למחיקת ערעור או דחייתו על הסף וכן בקשה לתיקון הודעת הערעור. הצדדים יוגדרו בהתאם למעמדם בבקשת המחיקה.

1.המשיב שהוא בעל מגרש התקשר עם המבקש, שהוא קבלן, ב"עסקת קומבינציה". בין השניים נתגלעו חילוקי דעות רבים באשר לבניין שהוקם על המקרקעין ולנשיאה בהוצאות הכרוכות בהקמתו. לפיכך תבע המשיב את המבקש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש, מצדו, הגיש תביעה שכנגד. ביום 5.3.98 נתן בית המשפט (כב' השופט ד"ר ג' קלינג) "פסק דין" בתביעה. בסיכום פסק הדין נכתב:

"15. התובע טוען (בעמ' 16 לסיכומיו) לזכותו לקבל פיצוי על נזקיו נוכח הפרת ההסכם...מכיוון שלא הוכח מה נזק נגרם לתובע, לא ראיתי צורך לעסוק בשאלה אם זכאי היה לפיצוי.

16.הן התובע והן הנתבע טוענים לזכותם לפיצויים מוסכמים... בנסיבות אלה אין לומר כי מי מבעלי הדין אכן הפר את ההסכם. כל שקרה הוא שבעלי הדין נגררו האחד אחר רעהו בחילוקי דעות, שבעיקרם הם קטנוניים וחסרי ערך לעומת היקפה של העסקה שבה היו שותפים. באשר התרחש שני הצדדים אינם נקיים מאשמה.

17.לפיכך הנני מחייב את התובע לשלם לנתבע את הוצאות הפיתוח כמפורט בגוף פסק הדין בניכוי תשלומי האיזון המפורטים בפסק הדין. בעלי הדין יערכו בהסכמה את חישוב הסכום שעל התובע לשלם לנתבע והיה ולא יגיעו להסכמה יביאו את המחלוקת להכרעת בית המשפט.

בשני עניינים לא פרשו בעלי הדין טענותיהם לפני בית המשפט: לעניין חישוב הפרשי הצמדה וריבית, ולעניין דירות וכספים המוחזקים בנאמנות. במועד שיקבע עם שימוע פסק הדין, יהיו בעלי הדין רשאים לטעון לאלה, אם לא יגיעו ביניהם להסכמה."

2.ביום 26.4.98 הוגש ערעור על פסק דין זה. ביום 5.7.98 הודיע המבקש, כי הוא מסכים לקיים הליך פישור בהליך. ביום 28.1.99 הגיש המשיב "הודעה לבית המשפט ובקשה לתיקון נימוקי ערעור". לבקשה צורף "פסק דין (משלים)" שניתן ביום 15.12.98. בפסק דין זה קבע בית המשפט מהן הוצאות הפיתוח שעל המשיב לשלמן ומהם מנגנוני ההצמדה והריבית הרלוונטיים. סוגיית הדירות והכספים שבנאמנות לא הוכרעה ובית המשפט התיר לצדדים לשוב ולפנות בעניינה. הוצאות הפיתוח ותשלומי איזון (בכל הנוגע להצמדת הסכומים). תיקון כתב הערעור נתבקש בהתייחס לקביעות שבפסק הדין המשלים. נתבקשה תגובת המבקש לבקשה זו.

3.ביום 10.3.99 הגיש המבקש את הבקשה שבפני - בקשה לדחית הערעור או למחיקתו על הסף. לטענת המבקש פסק הדין מיום 5.3.98, אף שהוא מוכתר ככזה, אינו אלא "החלטה אחרת" וככזה ניתן היה לערער עליו רק ברשות ובתוך התקופה הקבועה הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות") להגשת רשות כאמור. לטענת המבקש "גם אם ההחלטה פסקה בחלק מן הפלוגתאות שהובאו לדיון היא לא 'סגרה' את התיק, אין היא עומדת בפני עצמה והיא שימשה רק שלב ביניים לבירור הסעד הסופי.". המבקש מוסיף וטוען, כי רק "פסק הדין המשלים" מיום 15.12.98 הוא "פסק דין" (אם גם פסק דין חלקי). לעניין זה טוען המבקש כי לאחר מתן פסק הדין מיום 5.3.98 התדיינו ביניהם הצדדים ממושכות באשר להגדרת הוצאות הפיתוח, למנגנוני הריבית ולהצמדה, הגישו כתבי בי דין וטענו בפני בית המשפט. כך שאין לראות בפסק הדין מיום 5.3.98 פסק דין המסיים את המחלוקת בין הצדדים. בד בבד עם הגשת בקשה זו הגיש המשיב גם תגובה לבקשת התיקון. לשיטתו, הואיל ודין הערעור להימחק או להידחות אין ממילא מה לתקן.

4.בתגובתו טוען המשיב, כי המבקש עצמו ראה בפסק הדין מיום 5.3.98 "פסק דין" וכך גם התייחס אליו בטיעוניו בכתב ובעל פה. כך, לדוגמא, מצטט המשיב מטיעוני בא כח המבקש בדיון מיום 16.9.98, כפי שהם מופיעים בפרוטוקול:

"בית המשפט קבע בפסק דינו נוסחה עקרונית שלפיה מר חממי (המבקש - א.ז.) צריך לקבל את מה שהוא תבע בתביעה שכנגד, הוצאות פיתוח לפי פירוט שבפסק הדין בניכוי הוצאות כפי שהן מופיעות בפסק הדין. כאשר תשלומי האיזון המגיעים למר פטר (המשיב - א.ז.) מצויינים במקום אחר בפסק הדין...כשהגשתי את הבקשה סברתי שלאור פסק הדין מה שצריך לעשות הוא חישוב אריתמטי בעוד שחברי העלה בתביעתו טענות שאין מקום להתייחס אליהן בשלב זה."

עוד טוען המשיב נגד השיהוי בהגשת הבקשה - משך כשנה.

5.הכלל הוא, כי במלאכת ההבחנה והזיהוי של "החלטה" לעומת "פסק-דין חלקי", אין להסתמך באופן בלעדי על הכותרת שנתנה הערכאה הדיונית, אלא יש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין [ע"א 271/81, 308 (המ' 564/81) מ. גרינהאוז נ' צ. גרינהאוז , פ"ד לו (3) 197, 202; בש"א 2714/95, רע"א 5581/94 ימין שחר נ' סמי דוגה ואח' (לא פורסם); ח' בן נון, הערעור האזרחי (תשנ"ז1987-) עמ' 84]. אי לכך, להגדרת פסק הדין מיום 5.3.98 יש, כמובן, חשיבות, אך אין בה משום חזות הכל. בהתייחס לסיטואציות הדומות לסיטואציה הקיימת בענייננו (היינו מקרים בהם קבע בית המשפט את חיובו של צד מסויים והתווה עקרונות לחישובו של אותו חיוב) ניתן למצוא גישות שונות: כך לדוגמא, בע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם בע"מ , פ"ד לה (1) 356,352 נפסק:

"במקרה דנא לא נתן בית המשפט כל סעד בהחלטתו הנ"ל. הסעד היחיד שאותו תבע הבנק בכתב תביעתו היה סעד כספי, היינו חיוב בסכום כסף בצרוף רבית, אך כל סכום, לא נפסק לטובת הבנק במה שכונה "פסק-דין חלקי" ובית המשפט אף לא פסק על דחיית חלק מהתביעה... במקרה שבפנינו כאמור הסעד היחיד שאותו בקש הבנק היה חיוב בסכום כסף והדיון לגבי שעורי הרבית היה רק שלב ראשון לשם קביעת סכום הכסף המגיע לבנק. לא נתבקש כאן כל סעד נפרד בדרך של הצהרה בענין גובה הרבית. על כן שגה השופט המלומד כשהתייחס אל החלטתו מיום 17.9.77 כאל פסק-דין חלקי." (ראו גם: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ , פ"ד מה (4) 497, 511; ע"א 1178/98, בש"א 5541/98 מיכל חולון בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ , לא פורסם)

לעומת זאת, נאמר בבש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ ואח' , פ"ד מט (1) 534, 536 (תוך הבחנה מע"א 797/87 הנ"ל):

"איני מקבלת את הטענה, כי העובדה שפסק הדין החלקי אינו נוקב בסכום בשקלים שעל המשיבים לשלם למבקש הופכת אותו בשל כך בלבד ל'החלטה אחרת'. פסק הדין החלקי קבע את המנגנון לעריכת חישוב הסכום הסופי בהתאם להנחיות שנקבעו בהחלטת כב' השופטת פורת.... כל שנותר הוא להציב את הסכומים הנכונים בתבנית שנקבעה ולערוך את החישוב האריתמטי המתבקש. במילים אחרות, מלאכת "פסיקת הדין" תמה. עריכת החישוב אינה אלא פעולת לוואי אותה הותיר בית המשפט לעורך הפסיקתא..."

ההכרעה היא, במידה רבה, תלויית עובדות ותלויית הקשר: כל מקרה ייבחן לגופו. בענייננו הפנה בית המשפט את הצדדים לביצוע פעולה אריתמטית פשוטה של "הצבה": חיסור סכומים מסויימים (שצויינו בפסק הדין) מסכומים אחרים (שאף הם צויינו בפסק הדין). הכרעה מעין זו באה, לשיטתי, בגדרה של ההחלטה בבש"א 7132/94. זאת ועוד: ראוי לייחס משקל לראיית המבקש עצמו, שסבר, כמובא לעיל, כי פסק הדין מיום 5.3.00 טעון אך חישוב אריתמטי. אפשר שראוי גם לייחס משקל (ואולי אף משקל מכריע) לשיהוי בהגשת הבקשה כאן (וראו: בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ , טרם פורסם). במישור העקרוני ראוי יהיה להביא גם את דבריה של כב' השופטת בן פורת בע"א 295/82. א.יעקב ואח' נ' עמיתור בע"מ ואח' , פ"ד לט (2) 345, 352:

"אין לשכוח שסדרי הדין נועדו לשרת את העיקר, והוא בירור הזכות המהותית לגופה...יש להימנע עד קצה האפשר מסיווג החלטה כפסק דין חלקי, אחרת נחטיא את המטרה, והטפל - דקדוקים שבסדר דין - יהפוך לעיקר. תוצאה כזאת יש לדעתי למנוע".

דברים אלה נאמרו אמנם כתמיכה לסיווגו של "פסק דין חלקי" כ"החלטה". אולם העקרון שביסודם - העדפת המהות על פני העיקר ומניעת קיפוח זכותו המהותית של בעל דין על ידי סיווג פרוצדורלי - יפה גם לענייננו: בפרט כאשר בכל המקרים שנמנו לעיל סירב בית המשפט העליון להחיל את הסיווג שהיה בו כדי לשלול מבעל דין את זכות הערעור שלו ובחר בסיווג שהותיר את זכות הטיעון על כנה.

סוף דבר - מן הטעמים המצטברים שנמנו לעיל הגעתי לכלל מסקנה ש"פסק הדין" מיום 5.3.98 הוא אכן "פסק דין" ושהערעור עליו הוגש בזכות ובמועד.

6.בשולי הדברים יוער, כי איני סבור שאף היענות לבקשת המבקש היתה מביאה לתוצאה המקווה על ידו. ממה נפשך: אם פסק הדין מיום 5.3.98 הוא "החלטה אחרת" הרי המשיב יכול לערער עליו במסגרת ערעור על "פסק הדין הסופי" (בין אם תאמר כי פסק הדין מ- 15.12.98 ייחשב כפסק דין סופי - ו"בקשת התיקון" יכולה היתה להחשב כערעור שהוגש במועד על פסק דין זה, ובין אם תאמר, כי פסק הדין האמור טרם ניתן - וממילא טרם החל מרוץ הזמן בעניין זה). כך שבין כך ובין כך יעמוד הערעור בעינו.

7.הואיל והמבקש השתית את התנגדותו לתיקון כתב הערעור אך על טענתו, כי דין הערעור להימחק או להידחות, והואיל וטענה זו נדחתה, לא נותר לי אלא לבחון את הבקשה על בסיס תקנה 417 לתקנות, לפיה "כתב ערעור ניתן לתיקון בכל עת שתיראה לבית המשפט". במקרה כאן, אך ברור הוא, כי לא ניתן היה לכלול את פסק הדין המשלים בכתב הערעור המקורי. עוד יצויין, כי בקשת התיקון הוגשה בסמוך לאחר מתן פסק הדין המשלים ובטרם החלו הליכים ממשיים לבירור הערעור. לפיכך, אני נעתר לבקשה.

בקשת המחיקה או הדחייה נדחית, כאמור. הבקשה לתיקון כתב הערעור מתקבלת.

המבקש (בבקשת המחיקה) יישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ש"ח.