פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
ע"א
7024/99 - ד'
בפני:
כבוד הרשם אמיר זולטי
המערערים
(המשיבים לבקשה)
:
1. ניצה בוכנר
2.
חגית הלר
3.
הדס פורר
4.
ליליה פורר
5.
סיגית מתכות בע"מ
נגד
המשיבים
(המבקשים בבקשה)
:
1. כונס הנכסים הרשמי
2.
מס הכנסה, פ"ש ת"א 3
3.
פורמלי עו"ד יוסי פינטו לשעבר מפרק זמני
של פ.ה. החזקות
4.
פורמלי פ.ה. החזקות בע"מ
בקשה למחיקת ערעור
בשם
המבקשים: עו"ד ד. פורר
בשם
המשיבים: עו"ד מ. דרוקר, עו"ד ל. רותם
החלטה
בפני בקשה למחיקת הערעור שהגישו המשיבים.
1.המשיבים הם בעלי מניות במשיבה (הפורמלית) מס' 4, חברה המצויה בפירוק. (להלן: "החברה"). ביום 17.4.97 (בטרם החלו הליכי הפירוק) ניתן נגד החברה פסק דין בערעור מס הכנסה. ביום 15.5.97 הוגשה כנגד החברה בקשת פירוק על ידי פ.ב.מ. תעשיות בע"מ (להלן: "פ.ב.מ."). ביום 9.6.97, לאחר הגשת בקשת הפירוק ובטרם מונה מפרק זמני לחברה, הוגש ערעור על פסק הדין האמור (ע"א 3546/97). ביום 7.7.97 מונה המשיב (הפורמלי) מס' 3 (להלן: "המפרק הזמני") כמפרק זמני של החברה. ביום 16.7.97 הגיש המפרק הזמני בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי. בבקשה נתבקש בית המשפט המחוזי לאשר למפרק הזמני להפקיד ערבות בסך 20,000 ש"ח במסגרת ע"א 3546/97 ולשכור את שירותיו של עו"ד דרוקר, על מנת שייצג את החברה בערעור. נוכח המחלוקת שבפני מצאתי לנכון להביא את ניסוחן של ההוראות שנתבקש בית המשפט המחוזי לתת כלשונו:
"1. לפתוח חשבון בנק בו יופקדו כספים שאותם יתפוס המפרק הזמני בתוקף תפקידו.
2.מהכספים שיתפוש המפרק הזמני להפקיד ערבות בסך 20,000 ש"ח בקופת בית המשפט העליון בתיק ע.א. 3456/97...
3.לשכור שירותי משרד עורכי-הדין...לשם ייצוג המשיבה בערעור...ושכר הטרחה המבוקש על ידי משרד עורכי הדין הינו...."
בית המשפט המחוזי ביקש את תגובת הכונס הרשמי, המשיב מס' 1 בערעור (שהוא אחד המבקשים בבקשה שבפני). הלה השיב: "בהתחשב בכך שבחברה בהליכי פירוק זמני יש לקבל את הסכמת בעלי המניות למימון הערעור הנ"ל.". נתבקשה תגובת בעלי המניות (כאמור - המשיבים בבקשה שבפני) ואלו הודיעו: "הננו מסכימים למבוקש ע"י המפרק הזמני.". נוכח תגובות אלו נתקבלה (ביום 30.12.97) בקשת המפרק הזמני ובית המשפט המחוזי הורה כמבוקש בה. כעבור כתשעה חודשים הגיש הכונס הרשמי בקשה למינוי מפרק ולמתן הוראות. במסגרת בקשה זו התבקש בית המשפט "להבהיר את החלטתו בענין מימון שכ"ט של עו"ד דרוקר". זאת לאחר שהסתבר לכונס הרשמי, כי שכר הטרחה שולם מקופת הפירוק הזמני. הכונס והרשמי הוסיף, כי הוא סבור כי המימון צריך להיעשות על ידי המשיבים. ביום 1.9.99 נתן בית המשפט המחוזי החלטה בבקשה. בקטע הרלוונטי לענייננו נקבע:
"אני סבורה, כי בנסיבות הענין, אין להיעתר לבקשת עו"ד פינטו (המפרק הזמני - א.ז.) אשר הוגשה בתפקידו כמפרק זמני של החברה, לאשר את תשלום שכר הטרחה של עו"ד דרוקר מקופת הפירוק הזמני."
המשיבים ערערו על החלטה זו. ערעורם הוגש ביום 17.10.99. ביום 15.12.99 הודיע המשיב 2 (שהוא אחד מן המבקשים) כי אינו מעוניין ליטול חלק בהליכי פישור בערעור, ביום 6.1.00 הוצא צו לסיכומים בתיק, ביום 13.2.00 הוגשו סיכומי המשיבים וביום 14.3.00 הוגשה הבקשה שבפני.
2.לטענת המבקשים (הכונס הרשמי והמשיב מס' 2), ההחלטה מיום 1.9.99 היא "החלטה אחרת, ש"אינה עומדת בפני עצמה, אינה מחדשת ואינה יוצרת זכויות או חובות חדשות, אלא רק מבהירה את אשר נקבע ונוצר בהחלטה מיום 30.12.97". לפיכך, ממשיכים המבקשים וטוענים, לא ניתן היה לערער על החלטה זו אלא ברשות - ובמועד הקצוב להגשת בקשת רשות ערעור. עוד טוענים המבקשים, כי אף ההחלטה מיום 30.12.97 לא היתה אלא החלטה אחרת ואף עליה לא ניתן היה לערער אלא ברשות. ומקל וחומר שכך הם פני הדברים בהתייחס להחלטה מיום 1.9.99. לפיכך, משהוגש כאן ערעור יש לדחותו על הסף מטעמים אלה.
3.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, ההחלטה מיום 1.9.99 אינה "הבהרה" של ההחלטה מיום 30.12.97, אלא החלטה עצמאית המשנה (ולמעשה - הופכת) את ההחלטה מיום 30.12.97 ומסיימת את הדיון בנושא תשלום שכר הטרחה עבור הגשת הערעור. משום כך, עומדת להם זכות ערעור על החלטה זו - בהתאם להוראות סעיף 291 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983- (להלן: "פקודת החברות") (שתחולתו נשמרה בהתאם להוראות סעיף 367 (א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט1999-).
4.דין הבקשה להידחות. ראשית, ייתכן ודי היה בכך שהמבקשים השתהו בהעלאת בקשת המחיקה עת רבה והגישוה לאחר שדחו הצעה להשתתף בהליכי פישור, לאחר מתן צו לסיכומים ולאחר הגשת סיכומי המשיבים (וראו: בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ , טרם פורסם). גם לגופו של עניין אני סבור, כי דין הבקשה להידחות. דומה שאין מחלוקת, כי החלטה המסדירה נושא מסויים במסגרת הליכי פירוק היא החלטה שהערעור עליה הוא בזכות - בהתאם להוראות סעיף 291 לפקודת החברות (וראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ. אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מ"ב (4), 393; בש"א 1205/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ
נ' מ.ל.ת. מבנים לתעשייה בע"מ , פ"ד מז (2) 26). המחלוקת היא, איפוא, בשאלה אם ההחלטה מיום 1.9.99 היא החלטה הטפלה להחלטה מיום 30.12.97 ונובעת ממנה, או שמא יש לראותה כהחלטה עצמאית, הנתונה, כשלעצמה, לערעור בזכות. בעניין זה נאמר:
"הכלל המנחה הוא, כי מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק-הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק-הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק-דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק "החלטה אחרת", אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד." (ע"א 2817/91
מימון נ' שאולי , פ"ד מז (1) 152, 157; וראו גם: בש"א 4146/94 שלדון ג. אדלסון נ' אהרון ריינהולד , פ"ד מט (1) 299)
בענייננו, במסגרת המטריה של הליכי פירוק, ההבחנה בין "פסק דין" להחלטה המיישמת אותו עשוייה להתערפל. לפיכך, ראוי לנקוט זהירות בבואנו לשלול את זכות הערעור מבעל דין. ההחלטה מיום 30.12.97 סיימה לכאורה את נושא תשלום שכר הטרחה בגין הגשת הערעור. אולם השתלשלות הדברים שלאחר מכן מעידה שלא כך היו פני הדברים. ראשית - בקשת "ההבהרה" שהגיש הכונס הרשמי - אם תפורש כבקשת הבהרה גרידא - אינה מעוגנת בדין: אין המדובר בבקשה לתיקון טעות כמשמעה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אילו אכן היתה בקשה זו טפלה להחלטה מיום 30.12.97 דומה שהיה מקום לדחותה על הסף (וראו: ע"א 4641/94 רן כהן
נ' עירית תל-אביב , לא פורסם; ע"א 5049/91 קופת חולים נ' יעקב רחמן ואח' , לא פורסם); שנית - הדיון בבקשת ההבהרה התבסס על תצהירים שהוגשו לבית המשפט ונסב, רובו ככולו, על אירועים שהתרחשו לאחר מתן ההחלטה מיום 30.12.97 וההכרעה בו הושתתה בעיקר על אירועים אלה; שלישית - הכרעתו האופרטיבית של בית המשפט (כפי שהובאה בסעיף 1 לעיל) אינה מנוסחת כהחלטה המבהירה החלטה שניתנה בעבר או מתייחסת להחלטה מעין זו. אלא כהחלטה העומדת בפני עצמה.
מן הטעמים הללו, בקשת המחיקה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 2,500 ש"ח.
ניתנה
היום, כ"ב בסיון תש"ס (25.6.2000).
אמיר זולטי, רשם
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99070240.
O03