ע"א 8935/01 ז'אן פרידמן נ. יורי נחושתן, עו"ד, כונס נכסים זמני של מוביילק

1.בפניי ערעור ובקשת רשות לערער, אשר מופנים שניהם כנגד אותה החלטה של בית המשפט המחוזי. המדובר בהחלטה, אשר הומצאה למערער/מבקש ביום 16.10.01, ואשר ניתנה במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, אשר ניזום על ידי המשיב, אשר מונה לכונס נכסים זמני מטעם בנק הפועלים, לאחר שהאחרון ביקש להעמיד לפירעון מיידי אגרות חוב, וביקש לאכוף שעבוד הצף שנעשה על פיהן.

2.הבקשה למתן הוראות הוגשה לבית המשפט ביום 14.6.01. יוזם הבקשה הוא המשיב בפניי, היינו – הכונס הזמני (כפי שהיה בתקופה הרלוונטית). בבקשה נתבקשו סעדים שונים כנגד המערער/מבקש. בין השאר, נתבקש בית המשפט קמא להורות כי המערער/מבקש "ימסור לכונס הזמני מידע וחשבונות מלאים, וכן יגרום לכך כי קבוצת סקייגייט ... תמסור מידע וחשבונות מלאים – בדבר כל שימוש מכל מין וסוג שנעשה, או שייעשה בעתיד, על ידיהם, ו/או ע"י מי מטעמם ו/או בהרשאתם – בטכנולוגיה כהגדרתה להלן".

הטכנולוגיה הנזכרת מפורטת בבקשה למתן הוראות. המדובר בטכנולוגיה, אשר על פי הנטען שייכת לחברה שבכינוס, ואשר לטענת הכונס העבירה מכוח חוזה את הזכויות בטכנולוגיה לידי חברה בשם סקייגייט NV , כנגד התחייבות של סקייגייט למימון הפיתוח. ביסוד הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא עמדה טענה לפיה זכאית החברה שבכינוס לבטל את ההסכם האמור, וזכאית למתן החשבונות שפורט לעיל במסגרת זכותה להשבה בעקבות ביטול החוזה.

בית משפט קמא נתן החלטה קצרה. בהחלטה נעתר בית המשפט לסעד המבוקש לעניין מתן החשבונות, ככל שהדברים נוגעים למערער/מבקש להבדיל מחברת סקייגייט, אשר לא הייתה צד להליך. בית המשפט עמד על כך, כי המערער/מבקש הינו משתתף בחברה בכינוס, וככזה מחוייב בשיתוף פעולה כמבוקש. אשר לשאר הסעדים, קבע בית המשפט כי הכרעה בבקשה גופה מחייבת בירור עובדתי מעמיק, אשר אינו עניין לבקשה למתן הוראות. בית המשפט אף הוסיף, כי אין מקום לסעד של השבה, בטרם נקבע שההסכם הופר. בהתאם לכך, נדחו שאר העתירות שבבקשה.

השאלה המתעוררת על רקע תיאור זה היא מהו ההליך הנכון לתקיפת החלטתו של בית משפט קמא – האם ערעור בזכות, או בקשת רשות לערער. בשאלה זו נתבקשו עמדות הצדדים, ועתה יש להחליט בעניין.

3.(א) הדין הקובע את הליכי התקיפה לגבי החלטות מן הסוג בו עסקינן הוא הדין הכללי. על פי דין זה, השאלה הקובעת לעניין הליך התקיפה היא, האם בפנינו פסק דין, עליו ערעור בזכות, או החלטה אחרת, עליה ערעור ברשות בלבד. אמת המידה להבחנה בין שני סוגי ההחלטות הוא "האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני בית המשפט? החלטה המסיימת את הדיון ו'סוגרת את התיק' היא פסק דין, שעליו יוכל בעל דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית' היא ''החלטה אחרת שעליה אין מערערים אלא ברשות .. או בלא רשות, ביחד עם פסק הדין שניתן במשפט" (דברי כב' השופט זוסמן בע"א 226/61 דורון נ' צחובל פ"ד טז 1911, בעמוד 1920; ראו גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים 1995, בעמ' 756).

במקרה שבפניי, ניתנה ההחלטה במסגרת בקשה למתן הוראות, בגדריו של הליך כינוס נכסים לפי פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג – 1983. לצורך המיון בין החלטה אחרת לבין פסק דין, הליך הכינוס נתפס כמסגרת דיונית להליכים שונים, ולא כהליך אחד אשר רק עם מתן פסק דין המביא אותו לסיומו, ניתן להגיש ערעור בזכות. על פי גישה זו, כל החלטה הניתנת במסגרת הליך הכינוס נבדקת לגופה, האם פסק דין היא או החלטה אחרת, ובהתאם לכך נקבע מהו הליך התקיפה הראוי לה (ראו בר"ע 77/77 כונס הנכסים של דגמית תעשיות בע"מ נ' תעשיות עץ קשת ואח', פ"ד לב(1) 444.; ראו גם בש"א 2144/98 א.ש. רהט הנדסה בע"מ נ' כונס הנכסים, תקדין עליון 98(2) 740).

(ב) בדונו האם הליך התקיפה הראוי הוא ערעור בזכות או ברשות, פעל בית המשפט במקרים דומים גם על פי מבחן הסעד, והכריע על פי השאלה "האם ההחלטה שניתנה סגרה סופית את השאלה הקשורה באחד הסעדים הסופיים המבוקשים" (דברי כב' השופטת ביניש בבש"א 375/97 קדם נ' בלום, תקדין עליון 97(1) 99). מבחן זה נמצא מועיל ככלל, במצבים בהם מכריע בית-המשפט בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון, ובהם גם לאחר ההחלטה נמשך הדיון בפניי אותו בית המשפט. במצבים אלה, נפסק כי:

"המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים. בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות ההחלטה במהלך הדיון על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או יותר מן הנתבעים.

כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד".

(דברי כב' השופטת דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 354).

4.כיצד מיתרגמים עקרונות כלליים אלה למקרה שבפניי?

(א) מצד אחד, החלטת בית משפט קמא סיימה באופן סופי את בירורה של הבקשה למתן הוראות, במובן זה שהדיון בבקשה למתן הוראות הסתיים. מבחינה זו, ניתן לראות בהחלטת בית משפט קמא החלטה הסוגרת את התיק, וככזו, ניתנת לכאורה לערעור בזכות.

(ב) ברם, לא כל החלטה בבקשה למתן הוראות, המסיימת את הדיון בבקשה למתן הוראות כשלעצמה, היא בבחינת פסק דין הניתן לערעור בזכות (ראו עניין רהט הנדסה הנ"ל). בהקשר זה ניתן משקל גם לנפקותה של ההחלטה ביחס למחלוקות ולהתדיינות שבין הצדדים לבקשה למתן הוראות. בהתאם לגישה זו, בעניין תעשיות עץ וקשת הנ"ל נחתכה השאלה בדבר הליך התקיפה הראוי, על יסוד הקביעה ששם הוכרע סופית, במסגרת בקשה למתן הוראות, בשאלת זכויותיו של נושה, אשר יצא מן התמונה לגמרי בעקבות ההחלטה, ולא היה לו עוד, בעקבותיה, כל עניין בהליך כינוס הנכסים.

בפרשת רהט הנדסה פעל בית המשפט באופן דומה, ובחן האם לאחר ההחלטה בבקשה למתן הוראות נותרו עוד מחלוקות והתדיינויות בין הצדדים. מסקנתו היתה, כי ההליך לתקיפת החלטה בבקשה למתן הוראות הוא בקשת רשות לערער, על רקע העובדה שההחלטה בבקשה למתן הוראות לא סיימה את ההתדיינות בין הצדדים, אשר נמשכה, גם בעקבות אותה החלטה, בבית משפט השלום. במצב זה נקבע באותה פרשה, כי ההחלטה בבקשה למתן הוראות היתה החלטת בינים, אשר לא סגרה את התיק, ולא קבעה באופן סופי דבר בנוגע לשאלות שבמחלוקת בין הצדדים.

(ג) מן החומר שבפניי ברור, כי בין הצדדים להתדיינות עוד נטושות מחלוקות של ממש, וכי בית משפט קמא לא נדרש לעיקריות שבהן. אכן, בית המשפט נמנע במכוון מהכרעה במחלוקות מהותיות שבין הצדדים אשר הועלו בבקשה למתן הוראות, והיפנה את הצדדים לערוץ דיוני אחר, לשם יישובן של אותן מחלוקות. על קביעה דיונית זו אין איש חולק עוד. יוצא, כי מחלוקות אלה עודן פתוחות, ועשוי בהחלט להתעורר הצורך בבירורן בפניי הערכאה המוסמכת לכך. מבחינה זו, לכאורה יש מקום לכך שהחלטת בית המשפט תותקף במסגרת של בקשת רשות לערער, ולא של ערעור.

(ד) אשר למבחן הסעד, לכאורה החלטתו של בית משפט קמא היא החלטה סופית, לעניין הסעד של מתן חשבונות. עם זאת סעד זה אינו מסיים את המחלוקות בין הצדדים, ונועד להכשיר את הקרקע לבירורן ולצורך מתן סעדים נוספים. הדילמה במקרה זה נובעת מכך, שבנקודת הזמן הנוכחית, אין בפניי בית המשפט הליכים נוספים שמטרתם היא קבלת אותם סעדים. היינו, על פי השילוב בשל מבחן הסעדי המבחן הדיוני, המדובר בהחלטה סופית, שכן הסעד שנתבקש ניתן לכונס הזמני, ובשלב זה אין סעדים נוספים עומדים על הפרק. מצב זה תואם את העמדה, המזהה פסק דין עם מצב בו "... הדיון במחלוקת נשוא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה, ובעלת קיום עצמאי משלה." (דברי כב' הנשיא שמגר ברע"א 300/89 ולקו נ. חברה לפיתוח חוף אילת, פד"י מה(4) 497, 510). כל עוד אין בנמצא הליכים נוספים בין הצדדים, תואם תיאור זה את מצב הדברים בעקבות החלטתו של בית משפט קמא.

(ה) זאת ועוד. במהותה ההחלטה בה מדובר הינה החלטה המכירה בזכותו העקרונית של הכונס לקבל לידיו חשבונות ומידע מלאים מאת המערער. החלטה זו מעניקה לכונס הזמני סעד אופרטיבי ומהותי. יצויין עוד, כי לגופו, הסעד שניתן אף חורג מגדר סעד שתכליתו היא להוות מנגנון לחישובו של לסעד כספי מסויים, לא רק משום העובדה שסעד כספי מסויים טרם נתבע, אלא גם מחמת העובדה, שהסעד שניתן צופה פני עתיד בלתי מסויים, ואינו מוגבל בזמן. מבחינות אלה, ניתן לכונס הזמני סעד מהותי, העומד על רגליו שלו, ואשר אינו רק מנגנון לצורך מתן סעד אחר. עובדה זו נוטה לפעול לטובת ההכרה בזכות ערעור, להבדיל מאפשרות הגשתו של ערעור ברשות, במקרה זה (השוו, למקרה דומה מבחינה זו, לע"א 609/78, קן תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, בפסק דינו של כב' השופט בייסקי). מנקודת מבט זו, אין ההכרה בזכות ערעור במקרה זה עומדת בניגוד לשיקול המדיניות שהועלה בפסיקה, בדבר הצורך לתחום את אפשרות הערעור בזכות על החלטות בבקשה למתן הוראות, באופן שלא כל החלטת ביניים בבקשה כזו, תהא נתונה באופן אוטומטי לערעור בזכות (ראו בהקשר זה את ההחלטה בעניין רהט הנדסה הנ"ל).

(ו) בסופם של דברים, אני סבור, לא בלי התלבטות, כי יש להכיר בזכותו של המערער/מבקש להגיש ערעור בזכות. כידוע, במקרה שבו קיימות אופציות פרשניות סבירות אחדות, קיים כלל פרשני מושרש המקנה עדיפות לאפשרות המכירה בקיומה של זכות ערעור, על פני אפשרות פרשנית אחרת אשר אינה מכירה בקיומה של זכות כזו (ראו דברי כב' השופט א' גולדברג בבש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221, בפיסקה 11 להחלטה; ר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2 נ' ירדני, פ"ד לח(4) 487). עיקרון זה נקבע על רקע ההכרה בחשיבותה של זכות הערעור ".. לשם הבטחת מערכת שיפוט תקינה והוגנת" (דברי כב' הנשיא שמגר בבג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, בעמוד 363). הוא יונק גם מן ההכרה החוקתית בזכות הערעור בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, ובקביעה כי זכות הערעור היא זכות יסוד (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בבג"צ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, בפיסקה 13). לרקעו, אף ננקטה גישה זהירה, במקרים מעורפלים במצבים הדומים לזה שבפניי, בכל הנוגע לשלילתה של זכות הערעור (ראו ע"א 7024/99 בוכנר נ' כונס הנכסים הרשמי, דינים עליון נח 76). ברוח זו, אני סבור כי במקרה שהוא גבולי לעניין קיומה של זכות ערעור, יש להעדיף את ההכרה בזכות זו על פני שלילתה. כך הוא גם במקרה שבפניי, שבו ניתן לומר, לכל הפחות, כי השיקולים התומכים בהכרה בזכות הערעור אינם נופלים במשקלם מאלה הפועלים כנגד ההכרה בזכות זו.

סוף דבר. ההליכים בערעור שהוגש בע"א 8935/01 יימשכו. רע"א 8893/01 תימחק מן הרישום, והערבון שהופקד בגידרה יושב למבקש בה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.