ע"א 10399/08 ד"ר אנטה פרוטס נ. אדוארד צ'ירגייב

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן), לפיו חוייבה המבקשת 2 לפצות את המשיבים, בעלה וילדיה של זולפו צ'רגייב ז"ל (להלן: המנוחה ), בגין התרשלות.

1.

המנוחה, ילידת 1972, נפטרה ביום 7.10.2003 ממחלת סרטן המעי הגס. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נגד המבקשות לפיצוי בגין מותה של המנוחה, בה טענו כי בשל טיפול בלתי סביר במנוחה אובחנה מחלתה באיחור, והדבר הקטין את סיכויי החלמתה והישרדותה. בפסק דינו מיום 17.9.2008 דחה בית המשפט את התביעה נגד

המבקשת 1, ד"ר אנטה פרוטס, בקובעו כי המנוחה ביקרה אצל רופאה זו פעם אחת בלבד ולא הוכח כי הטיפול שטיפלה בה היה רשלני. לעומת זאת קיבל בית המשפט את התביעה נגד המבקשת 2, מכבי שירותי בריאות, בקובעו כי רופאת המשפחה של קופת החולים התרשלה בכך שלא הפנתה את המנוחה לגסטרו-אנטרולוג או לבדיקת קולונוסקופיה כבר בביקורה הראשון אצלה ביום 1.5.2000, אלא רק בחלוף שישה חודשים, ביום 12.11.2000. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשת 2 התרשלה גם בעניין העברת תוצאות בדיקות הדם של המנוחה לרופא המטפל אם כי לא הוכח שהתרשלות זו הביאה לאיחור באבחון המחלה. עוד קבע בית המשפט כי לעניין העברת המידע בין הרופאים לא הוכחה רשלנות של המבקשת 2. כתוצאה מהאיחור הרשלני באיבחון מחלתה של המנוחה נגרעו כך קבע בית המשפט סיכויי החלמתה ב-25% והסיכון שלה למות עלה בשיעור של 36% בציינו כי אף שהמבקשת 2 הוכיחה שבמועדי ביקוריה הראשונים של המנוחה בקופת החולים כבר היתה לה גרורה בכבד, לא הוכח שבמועדים אלה היו לה גרורות בריאות או באיברים אחרים. כמו כן קבע בית המשפט כי יש להעריך שאלמלא הרשלנות היתה מחלתה של המנוחה מתקצרת בחצי, כלומר היא היתה חולה 20 חודשים בלבד. נוכח ממצאים ומסקנות אלה חייב בית המשפט את המבקשת 2 לשלם למשיבים סך כולל של 902,481 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו להם בתקופה שלפני פטירת המנוחה, בגין השנים האבודות, בגין שרותי אם ורעיה ובגין נזק לא ממוני של כאב וסבל ושל קיצור תוחלת חיים. ביום 21.12.2008 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי בקשה לתיקון טעות סופר שהגישו המבקשות וקבע כי יש לנכות מהסכום שפסק את תגמולי המל"ל ששולמו למשיבים (למעט תגמולים בגין השלמת הכנסה). בהודעה מיום 5.4.2009 שהוגשה על פי החלטתי מיום 29.3.2009 בנדון, ציינה המבקשת 2 כי סכום החוב הפסוק לאחר הניכוי עליו הורה בית משפט קמא עומד על 781,546 ש"ח, ואילו המשיבים הודיעו בהקשר זה כי "תגמולי המל"ל לא הוכחו".

2.

המבקשת 2 אינה משלימה עם פסק דינו של בית משפט קמא וביום 9.12.2008 הגישה לבית משפט זה ערעור בו היא מלינה על האחריות שהוטלה עליה וכן על גובה הפיצוי שנפסק. בקשה שהגישה המשיבה 2 לבית משפט קמא לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על ידו בהחלטתו מיום 27.1.2009, בציינו כי בהעדר תצהיר התומך בבקשה לא ניתן לקבוע כי מתקיים החריג לכלל לפיו אין מעכבים את ביצועו של פסק דין כספי. מכאן הבקשה שבפניי בה שבה המבקשת 2 ועותרת לעיכוב ביצוע פסק הדין ולחלופין לעיכוב תשלום מרבית הסכום שנפסק או להפקדתו בנאמנות בידי בא-כוח המשיבים.

בבקשתה טוענת המבקשת 2 כי שגה בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע בשל העדר תצהיר התומך בה שכן המשיב 1 עצמו העיד במהלך המשפט על מצבו הכלכלי הקשה ועל יכולת השתכרותו הנמוכה, ובהודאת בעל דין זו היה כדי לפטור אותה מהגשת תצהיר לתמיכה בטענותיה בהקשר זה. כן מציינת המבקשת 2 כי למען הזהירות צורף לבקשה שבכאן תצהירה של באת כוחה הבקיאה בפרטי התיק, בו מפורט מצבו הכלכלי של המשיב 1. עוד טוענת המבקשת 2 כי יש להיעתר לבקשתה שכן דחייתה תהפוך את הערעור לתאורטי ותיצור מצב בו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. המבקשת מדגישה בהקשר זה כי הסכום שנפסק לטובת המשיבים הוא סכום משמעותי עבור אדם פרטי, ובוודאי עבור המשיבים דנן, בהדגישם כי המשיב 1 הוא מפרנס יחיד בעל משכורת נמוכה אשר לפי הצהרתו מספיקה בקושי למחייתו ולמחיית בני ביתו. עוד מציינת המבקשת 2 כי המשיב 1 הצהיר כי זמן קצר לאחר גילוי מחלת המנוחה התדרדר מצבה הכלכלי של המשפחה והם לא עמדו בתשלומי החזר המשכנתה ומשכך הוגשה נגדו תביעה ובקשה למינוי כונס נכסים על ידי הבנק (הליכים אלו הסתיימו בפשרה). המבקשת 2 מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה וכי עיכוב ביצוע פסק הדין לא יגרום למשיבים לנזק שכן משהלכה המנוחה לעולמה אין טיפולים רפואיים שעליה לקבל המצריכים פיצוי כספי מיידי. המבקשת 2 מוסיפה וטוענת עוד כי ניתן להניח שהמשיבים יעשו שימוש בסכום הפיצוי כאשר זה יתקבל בידיהם ועל כן לא תהיה דרך להיפרע מהם אם יתקבל הערעור. לעומת זאת במידה ויידחה הערעור יוכלו המשיבים להיפרע מן המבקשת 2 בגין הנזקים שיגרמו להם כתוצאה מהשיהוי במתן הפיצוי. כמו כן, טוענת המבקשת 2 כי סיכויי הערעור שהגישה טובים, ובוודאי שלא ניתן לומר כי סיכוייו קלושים. המבקשת 2 טוענת בהקשר זה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מעשיה לבין הנזק שנגרם למשיבים שכן אף לפי קביעת בית משפט קמא במועד בו פנתה המנוחה לראשונה לרופאת המשיבה 2 כבר היתה לה גרורה בכבד ועל כן גם לו היתה מחלתה מאובחנת שישה חודשים מוקדם יותר הסיכוי לרפא אותה היה אפסי. לטענת המבקשת 2 היה על בית המשפט לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמן לפיה האיחור באבחון הביא להפחתה אפסית של עד 5% בסיכויי ההישרדות של המנוחה, שהיו זעומים ממילא. לחלופין טוענת המבקשת 2 כי אף אם כשיטת בית משפט קמא סיכויי ההחלמה של המנוחה בשלב בו פנתה לטיפול רפואי אצל המבקשת 2 עמדו על 30% נפלה טעות בחישוביו של בית משפט קמא לעניין החמרת הסיכון של המנוחה למות ויש להעמידו על 26% (במקום 36%). עוד טוענת המבקשת 2 כי שגה בית משפט קמא בקובעו שמעשיה האריכו את מחלתה של המנוחה ב-20 חודשים וכי הפיצוי שנפסק בגין התארכות המחלה דינו להתבטל. לבסוף טוענת המבקשת 2 כי הסכום שנפסק בגין ראש הנזק של אובדן שירותי אם ורעיה הינו מופרז ויש להפחיתו.

3.

המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה בהדגישם כי הכלל הוא שאין בערעור כשלעצמו כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין, בפרט כאשר מדובר בפסק דין שעניינו מתן סעד כספי. עוד טוענים המבקשים כי התצהיר שצירפה המבקשת 2 לבקשה שבכאן אין די בו כדי לתמוך בה שכן כל שיש בו הוא הפניה לכתבי בי-דין ונתוני השכר המצויינים בו אינם מעודכנים ומתייחסים לשנים 1999-2004. המשיבים מוסיפים ומציינים כי כיום המשיב 1 משתכר 5,000 ש"ח בחודש ומקבל קצבת שארים חודשית בסך של כ-2,000 ש"ח ובנוסף בבעלותו דירת ארבעה חדרים. בנסיבות אלו, לטענתו, לא הניחה המבקשת 2 תשתית ראייתית של ממש לתמיכה בטענתה בדבר אי יכולתם של המשיבים להשיב את הסכומים שנפסקו לטובתם, אם יתקבל הערעור. עוד טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים, כי הם אלה שקופחו בפסק הדין וכי בניגוד לקביעת בית משפט קמא לא עלה בידי המבקשת 2 להוכיח שכאשר המנוחה פנתה לקבלת טיפול רפואי היא היתה בשלב הגרורתי של המחלה ולכן היה על בית משפט קמא לקבוע כי סיכויי ההישרדות שלה באותה נקודת זמן היו 50% וכפועל יוצא מכך היה עליו לקבוע כי האיחור באבחון הגדיל את סיכויי התמותה ב-90% והאריך את תקופת המחלה ב-28 חודשים. עוד טוענים המשיבים כי שגה בית משפט קמא בכך שלא פסק כל פיצוי בגין הפסד השתכרותה של המנוחה בתקופת המחלה וכי גם בגין ראשי הנזק האחרים היה על בית משפט קמא לפסוק סכומים גבוהים מאלו שנפסקו. מטעמים אלו סבורים המשיבים כי לא זו בלבד שדין הערעור להידחות אלא שנפסק להם פיצוי בחסר.

4.

דין הבקשה להתקבל בחלקה. אכן הכלל הוא כי הגשת ערעור אין בה כדי לעכב ביצועם של פסק דין או החלטה ועל המבקש עיכוב ביצוע לשכנע כי לערעור סיכויים טובים וכי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו (ראו ע"א 8777/07 עזבון המנוח דורון רווה ז"ל נ' רווה , פסקה 4 (לא פורסם, 29.4.2008) (להלן: עניין רווה )). כמו כן, יטה בית משפט שלערעור שלא לעכב פסק דין כספי שכן תשלום כסף אינו יוצר ככלל נזק בלתי הפיך שלא ניתן לתקנו, להוציא אותם מקרים בהם יש בידי המבקש לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה, אם יצליח בערעור (ראו בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מג (2) 172, 174 (1989)). בענייננו טוענת המבקשת 2 כי הסכום הנכבד שנפסק לטובת המשיבים מלמד כשלעצמו על הקושי בהשבתו, בפרט נוכח מצבם הכספי. אכן, לטובת המשיבים נפסק סכום לא מבוטל והדבר מהווה שיקול בהערכת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין יהפך בערעור (ראו: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד , פסקה 7 (לא פורסם, 1.12.2005); עניין רווה , פסקה 4). אף אם נקבל את גרסת המשיבים כי המבקשת 2 הפריזה בהצגת הקשיים הכלכליים שבהם הינם נתונים, הרי אין חולק כי המשיבים אינם משופעים באמצעים כלכליים ונוכח הסכום הנכבד, יחסית, שנפסק לטובתם ניתן להניח כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ולו באופן חלקי, יתקשו הם להשיב את המצב לקדמותו. לכך יש להוסיף כי חלק מן הפיצוי שנפסק צופה פני עתיד וכן כי מקום שבו צפוי קושי בהחזרת המצב לקדמותו, די בקיומו של סיכוי שאין לשלול אותו כי הערעור יתקבל, כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק-הדין (ראו ע"א 8935/01 פרידמן נ' יורי נחושתן, עו"ד, כונס נכסים זמני של מוביילקום תקשורת בע"מ , פ"ד נו(2)

769, 772 (2002)). בענייננו אני סבורה, על פני הדברים, כי הערעור איננו נעדר סיכוי. בנסיבות אלה ולאחר איזון כל השיקולים הצריכים לעניין, אני מורה, אפוא, על עיכוב תשלום סך של 320,000 ש"ח מתוך הסכום אותו פסק בית משפט קמא לטובת המשיבים.

הבקשה מתקבלת באופן חלקי כאמור לעיל. אין צו להוצאות.