פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
8486/12 - א'
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
אלי רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. מורן לויט בע"מ
2. עו"ד גדעון חתוכה
עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב-יפו מתאריך 10.10.2012 בתיק ת"א 2105/06, שניתן ע"י
כב' השופט י' גייפמן.
בשם המבקש:
עו"ד אריה להב-לוי
בשם המשיבה 1:
בשם המשיב 2:
עו"ד שלמה דולב
עו"ד אלישע אטיאס
החלטה
1.
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן ) שניתן בתאריך 11.10.2012 ב-ת"א 2105/06, בגדרו התקבלה תביעתה של המשיבה 1.
בפסק-הדין מושא הבקשה הוחלט, בין השאר, במישור הסעדים, כדלקמן:
(א)
המבקשת תרשום על שם המשיבה 1 את הזכויות באולם תעשייתי (להלן: הנכס ) אותו מכרה למשיבה 1, ותשלם פיצויים מוסכמים בגין איחור בביצוע הרישום האמור. בא-כח המשיבה 1 הוסמך על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד לבצע את הרישום, חלף המבקשת, באם האחרונה תתמהמה בביצועו מעבר לתאריך שנקבע.
(ב)
המשיבה 1 רשאית להגיש בקשה לקבלת היתר לבניית גלריה, שבנתה באישור המבקשת באולם התעשייתי (להלן: הגלריה ), מבלי שתדרש לשלם למבקשת בעבור כך כל תמורה. גם בעניין זה הוסמך בא-כח המשיבה 1 לחתום על הבקשה לקבלת היתר לבניית הגלריה, כפוף לתשלום מלוא האגרות וההיטלים (לרבות היטל השבחה) על ידי המשיבה 1.
(ג)
המבקשת תשלם למשיבה 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
(ד)
הודעת צד ג' שהגישה המבקשת כנגד המשיב 2, שעסק מטעמה ברישום הנכס על שם המשיבה 1 – נדחתה, ונפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המשיב 2.
הבקשה שלפני מופנית כלפי הסעדים האופרטיביים הלא כספיים, קרי, הסמכת בא-כח המשיבה 1 להעביר את רישום הנכס ולחתום על בקשת ההיתר לבניית הגלריה.
2.
המבקשת הגישה לבית המשפט הנכבד קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו. בית המשפט הנכבד קמא דחה את בקשתה בהחלטה מנומקת, ומכאן הבקשה שלפני.
אציג כעת בקצרה את עיקרי העובדות הצריכות להכרעה ואת עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק-הדין מושא הבקשה.
התשתית העובדתית
3.
המשיבה 1 רכשה מהמבקשת, בתאריך 04.12.1996, אולם תעשיה שהיה בבעלות המבקשת. האולם ממוקם בתוך מבנה תעשייתי באזור התעשייה כנות (הנכס ידוע כגוש 4990 חלקה 41/16). החזקה באולם נמסרה למשיבה 1 בחודש אוגוסט 1997. בתאריך 21.01.1998 הועבר שטח נוסף לחזקת המשיבה 1, על רקע טענותיה שהשטח הראשון שנמסר לחזקתה לא תאם את הרשום בחוזה המכר. לצורך כך נוסח חוזה שני שהסדיר את העברת השטח הנוסף (שני החוזים ביחד יכונו להלן: חוזי המכר ).
4.
במסגרת חוזי המכר, המבקשת התחייבה לרשום את הבניין כבית משותף, וכן התחייבה לרשום את הזכויות בנכס על שם המשיבה 1, בתוך 12 חודשים ממועד רישום הבניין כבית משותף, או תוך 3 שנים ממועד מסירת החזקה (בתנאי שעד מועד זה הפרצלציה הושלמה) – לפי המוקדם ביניהם.
5.
הליך הפרצלציה הושלם בתאריך 21.08.2003, והבניין נרשם בפנקס הבתים המשותפים במהלך שנת 2012. חרף כך, הזכויות בנכס לא נרשמו על שם המשיבה 1 עד למועד הגשת התביעה, וזהו המצב גם כיום.
6.
המשיבה 1 בנתה גלריה בגבולות הנכס שרכשה, לאחר שהעבירה למבקשת מסמך שבגדרו התבקשה הסכמתה של המבקשת לבניית הגלריה. המסמך הסדיר את נושא בניית הגלריה והוסכם בו, בין היתר, שהמשיבה 1 תישא בכל העלויות הנלוות לבניית הגלריה (עלויות היתרים, אגרות ומסים). מסמך זה, שכונה על-ידי בית המשפט קמא "מסמך ההסכמה", לא העלה כל דרישה של המבקשת לתמורה בעד הסכמתה לבניית הגלריה. מסמך ההסכמה אף לא התייחס לאופן רישוי הגלריה, והסכמת המבקשת לרישוי לא הותנתה בכך שהוא יעשה מבלי שהגלריה תחשב "שטח עיקרי". המבקשת מתכחשת לחתימתה על מסמך ההסכמה, בטענה כי חתימת מורשי החתימה במבקשת – זוייפה.
7.
בתאריך 27.03.2003 המבקשת שלחה מכתב למשיבה 1 ובו כתבה כדלקמן: "הבניין נבנה והושלם בהתאם לשטחים שאושרו בתוכנית ההיתר ולא נותרו בו שטחים עודפים. איננו יכולים ולא רשאים לאשר תוספת שטחים (גלריות), שכן נצטרך לוותר על שטחים מסחריים אחרים השייכים לנו...".
פסיקת בית המשפט הנכבד קמא
8.
בית המשפט הנכבד קמא עמד על צמצום המחלוקת בין הצדדים לשתי פלוגתאות:
(א)
קביעת שיעור הפיצוי אותו נדרשה המבקשת לשלם למשיבה 1 בגין האיחור ברישום הזכויות בנכס על שם המשיבה 1.
(ב)
זכאותה של המבקשת לתמורה כתנאי לחתימתה על הבקשה להיתר בניית הגלריה, וככל שקיימת זכאות לתמורה כאמור – קביעת שיעורה.
בית המשפט הנכבד קמא ציין כי בנוסף לצמצום הפלוגתאות, ניתנו על-ידו הוראות לעניין הגשת דיווחים על התקדמות הליכי הרישום.
9.
בסוגיית רישום הזכויות בנכס קבע בית המשפט כי קיימת התחייבות חוזית של המבקשת לרשום את הזכויות בנכס על שם המשיבה 1. עוד קבע כי ממועד רישום הפרצלציה – האחריות להסיר את כל המניעוֹת המשפטיות ולהביא לרישום הזכויות על שם המשיבה 1, היתה מוטלת על המבקשת – ולפיכך היא גם האשמה בהתמשכות הליכי רישום הבית המשותף מעבר למועד שנקבע בחוזה (21.8.2006 – שלוש שנים לאחר מועד רישום הפרצלציה; יצויין כי ניתן לטעון שמועד זה איננו מעוגן בסעיף 10(ג) רישא לחוזי המכר ) . לפיכך, בית המשפט הנכבד קמא קבע כי המבקשת הפרה הפרה יסודית את התחייבותה הנ"ל, אך זאת רק החל מהמועד שנקבע בחוזה לרישום הבית המשותף. בית המשפט הנכבד קמא אף קבע כי אין הצדקה להפחתת הפיצויים המוסכמים שנקבעו בחוזי המכר שנחתמו בין המבקשת למשיבה 1. נוכח ממצאיו בעניין הפרת חוזי המכר ורישום הזכויות בנכס – העניק בית המשפט הנכבד קמא למשיבה 1 את הסעדים שפורטו לעיל.
10.
בסוגיית הגלריה בית המשפט הנכבד קמא קבע, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי המבקשת אכן נתנה הסכמתה לבניית הגלריה ולהגשת בקשה לקבלת היתר לבנייתה, וזאת מבלי להתנות את הסכמתה בתמורה כספית כלשהי. נוכח ממצאיו אלו העניק בית המשפט הנכבד קמא למשיבה 1 סעד של הסמכת בא-כחה לחתום על בקשה להיתר בנייה – כמפורט לעיל.
טענות הצדדים
11.
המבקשת עותרת כאמור לעיכוב ביצוע אותם סעדים שבפסק-הדין, שמכוחם הוסמך בא-כח המשיבה 1 לבצע פעולות בשם המבקשת. המבקשת מציגה טיעונים במישור מאזן הנוחות, ולצורך הוכחת סיכויי הערעור היא מפנה לכתב הערעור שהגישה. אביא להלן בקצרה את עיקרי טיעוניה של המבקשת.
12.
ערעורה של המבקשת מתבסס על הטענות הבאות:
ביחס לסוגיית האיחור ברישום ושאלת ההפרה היסודית של הסכמי המכר – המבקשת טוענת כי בית המשפט הנכבד קמא לא נתן משקל מספיק לחלק מהעדויות והראיות שהובאו בפניו, שהיה בהן כדי לבסס את טענת המבקשת ביחס למניעוֹת שהפריעו לה לקיים את התחייבותה, או למצער הצדיקו את האיחור באופן שצריך להביא לצמצום אחריותה (לגבי חלק מהראיות, המבקשת אף טוענת כי בית המשפט הנכבד קמא נמנע כליל מלהתייחס אליהן). לשיטת המבקשת, הכרה במניעוֹת אלו היתה מביאה את בית המשפט הנכבד קמא למסקנה שהמבקשת איננה מחויבת כלל בפיצוי המשיבה 1.
ביחס לסוגית רישוי הגלריה – המבקשת טוענת כי בית המשפט הנכבד קמא לא עמד, כנדרש, על העובדה שהסתייגותה היחידה הייתה מחתימה על בקשת ההיתר לבניית הגלריה באופן שיגזול ממצבת השטחים העיקריים שברשותה , אלא אם תפוצה על-ידי המשיבה 1 על פגיעה זו בקניינה, בדרך של קבלת תמורה הולמת. לטענתה, נושא התמורה הכספית הוצע רק כחלופה לאשר נטען בכתב ההגנה – שם הודגש כי רישוי הגלריה איננו יכול לבוא על חשבון השטחים העיקריים שברשותה. המבקשת טוענת כי בית המשפט קמא לא נתן ביטוי להבחנה המתחייבת בין רישוי הגלריה על חשבון השטחים העיקריים שברשות המבקשת לבין רישוי בדרך אחרת שאינה מפחיתה מן השטחים העיקריים הנ"ל.
המבקשת טוענת עוד כי בית המשפט הנכבד קמא העניק למשיבה 1 סעד שחורג מהפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים – בכך שהסמיך את בא-כח המשיבה 1 לחתום על בקשת היתר בניית הגלריה, וכן העניק למשיבה 1 סעד שלא התבקש כלל במסגרת כתב התביעה – בכך שהסמיך את בא-כח המשיבה 1 לבצע רישום של הזכויות בנכס על שם המשיבה 1, ככל שהדבר לא ייעשה על-ידי המבקשת עד למועד שנקבע. בהמשך לטענתה האחרונה מוסיפה המבקשת כי משהורחבה היריעה בעצם ההידרשות לשאלת העברת הזכויות – סוגיה שלטענתה לא נכללה בפלוגתאות המוסכמות – הרי שבית המשפט הנכבד קמא היה צריך לתת דעתו לטענותיה של המבקשת בדבר חוב שהמשיבה 1 חבה לה, בגין אי-תשלום דמי ניהול (כנדרש על-פי סעיף 17 לחוזי המכר) ובדבר ההשלכות של סעיף 10(ג) לחוזי המכר (שלפיו רישום הנכס על שם המשיבה 1 מותנה בסילוק כל התשלומים והכספים המגיעים למבקשת מהמשיבה) – על ההתחייבויות של המבקשת כלפי המשיבה 1. המבקשת מעלה בערעורה טענות גם נגד דחיית הודעת צד ג' ששלחה למשיב 2, ואולם טענות אלו אינן משפיעות על הבקשה שלפני ולכן לא אדרש להן כאן.
13.
במישור מאזן הנוחות המבקשת טוענת כי הוא נוטה באופן ברור לטובתה בנוגע לשני הסעדים שעיכוב ביצועם מתבקש. בנוגע להסמכת בא-כח המשיבה 1 לבצע את רישום הזכויות בנכס על שם המשיבה 1, המבקשת טוענת כי אם ימומש הסעד ייגרם לה נזק בלתי הפיך. זאת מאחר שתאבד לה אחת הבטוחות המרכזיות שעומדות לה להבטחת סילוק כל ההתחייבויות של המשיבה 1 כלפיה. בנוגע להסמכת בא-כח המשיבה 1 לחתום על הבקשה להיתר בנייה של הגלריה, המבקשת טוענת כי גם בעניין זה ייגרם לה נזק בלתי הפיך, שכן אם יתאפשר למשיבה 1 להגיש בקשה להיתר בנייה של הגלריה (ללא סייג לגבי אופן הרישוי) – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תאשר את הבקשה באופן שיביא, בפועל, להפחתה משטחי הבניה שלה ולנזק כלכלי קשה למבקשת. נזק זה נתפס על-ידי המבקשת כבלתי-הפיך, כנגזרת של היות החלטת הועדה המקומית החלטה בלתי-הפיכה.
14.
בתאריך 29.11.2012 הוריתי למשיבה 1 למסור את תגובתה המקדמית לבקשה שלפני ובא-כחה אכן עשה כן. בתגובתו ביקש בא-כח המשיבה 1 לסמוך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בבקשת עיכוב הביצוע שהוגשה ראשית אליו. כן העלה בא-כח המשיבה 1 את הטענות הבאות:
(א)
הבקשה מעלה טענות שהן מוקשות מהטעמים הבאים: חלקן טענות חדשות שלא נטענו בפני בית המשפט הנכבד קמא; חלקן לא הוכחו בראיות; וחלקן נטענו בעלמא וללא הביסוס הנדרש.
(ב)
סיכויי הערעור קלושים – זאת מאחר שהמבקשת מנסה להשיג על קביעות עובדתיות ונוכח בעיות של הרחבת חזית וסטייה מהפלוגתאות שנוסחו על ידי בית המשפט הנכבד קמא.
(ג)
מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה 1 כאמור להלן:
(1)
ביחס לסעד של הסמכת בא-כח המשיבה 1 לחתום על הבקשה להיתר בענין הגלריה – לשיטתו של בא-כח המשיבה 1, החתימה על הבקשה להיתר לא היתה שנויה במחלוקת, אלא רק ההיבט הכספי, ולפיכך "עניין הגלריה... הוא לכל היותר בעל השלכה כספית".
(2)
ביחס לסעד של הסמכת בא-כח המשיבה 1 להעביר את רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין – המבקשת לא עמדה, לגישת המשיבה 1, בנטל להוכיח שהנזק שייגרם לה כתוצאה מהעברת הרישום על-ידי בא-כח המשיבה 1, רב יותר מהנזק שייגרם למשיבה 1 כתוצאה מאי-ביצוע ההעברה, במיוחד כאשר המבקשת נמנעת מהעברת הרישום במשך תקופה ארוכה חרף החלטות שיפוטיות בעניין.
דיון והכרעה
15.
לאחר שעיינתי במכלול החומר שהובא בפניי, לרבות טענות הצדדים בנוגע לבקשה – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות . אפרט עתה את הטעמים לכך.
16.
הכלל הוא כי אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב ביצוע פסק-דין, והנטל על מבקש עיכוב הביצוע לשכנע בקיומם של שני תנאים: (א) לערעור סיכויים טובים; (ב) אם תדחה הבקשה יהיה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו (ראו: ע"א 10399/08 ד"ר פרוטס נ' צ'ירגייב (06.04.2009) (להלן: עניין צ'ירגייב ); ע"א 8777/07 עזבון המנוח דורון רווה ז"ל נ' רווה , פסקה 4 (29.04.2008)).
אבחן איפוא עתה את הבקשה בהתאם לאמות המידה הנ"ל.
17.
לאחר עיון בחומר רב הנוגע להליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא (לרבות חלקים מהפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפני בית המשפט הנכבד קמא ועמדות הצדדים בשלבי הדיון השונים בפני בית המשפט הנכבד קמא) ולאחר עיון בטענות הצדדים בנוגע לבקשה שלפני – הנני סבור (מבלי לקבוע מסמרות בדבר) כי הטענות שהעלתה המבקשת בכתב הערעור – ראויות להשמע, ואולם ספק אם יש בהן כדי לשנות את תוצאות פסק-הדין, מושא הערעור, במה שנוגע לסעדים האופרטיביים, מושאי הבקשה שבפני. זאת, בין היתר, מאחר שחלק מהטענות בערעור עוסקות בממצאים עובדתיים שאליהם הגיע בית המשפט הנכבד קמא לאחר שמיעת עדויות ועיון בראיות. כידוע, בית משפט זה לא יתערב בנקל בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ויעשה כן רק במקרים חריגים בהם הממצאים אינם מבוססים כלל על פניהם, או שיש בהם פגם היורד לשורשו של עניין (ראו: ע"א 1064/03
אליהו חברה לביטוח נ' עזבון המנוחה פיאמנטה
(08.02.2006); ע"א 3601/96
בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי פ"ד נב (2) 582, בעמ' 594 (1998)). נראה איפוא כי הסיכויים שבית משפט זה יתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט הנכבד קמא אינם גבוהים, בשים לב לכך שקביעות אלו, על פניהן, אינן נכנסות בגדרי החריגים שתוארו. זאת ועוד – אחרת: מתעורר הרושם שחלק מהטענות האחרות שהועלו במסגרת הערעור אמנם לא הוזכרו כלל במסגרת כתב ההגנה של המבקשת והן מהוות בשל כך, לכאורה, הרחבת חזית אסורה – ולפיכך ייתכן שבית משפט זה לא יידרש להן כלל בערעור. מכל מקום, כל דבר בעתו ואינני רואה צורך בשלב זה להעמיק חקר בבחינת הערעור לגופו ובהשגות המשפטיות הכלולות בו לגבי פסק-הדין, במיוחד ככל שמודבר בסוגיות החורגות מעבר לסעדי ההסמכה. הטעם לכך נעוץ, בין היתר, בכלל שלפיו בין השיקול של סיכויי הערעור לבין השיקול של מאזן הנוחות שורר יחס של מעין "כלים שלובים" (ראו: עע"ם 2806/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ (11.04.2006)), ולהבנתי מאזן הנוחות בענייננו, בכל מה שקשור בסעדים, מושא הבקשה – נוטה בבירור לטובת המשיבה 1, כפי שאסביר מיד בסמוך.
18.
כאמור, טענות המבקשת לעניין מאזן הנוחות הינן שתיים:
(א)
רישום הזכויות בנכס על שם המשיבה 1, באמצעות ההסמכה שניתנה לב"כ המשיבה 1, ישלול מהמבקשת בטוחה מרכזית להבטחת סילוק התחייבויותיה של המשיבה 1 כלפיה.
(ב)
הגשת בקשה לקבלת היתר לבניית הגלריה, תוך שימוש בהסמכה שניתנה לב"כ המשיבה 1 לחתום על הבקשה בשם המבקשת, תביא לגריעת שטחים עיקריים מרכושה של המבקשת, ללא כל תמורה ובאופן בלתי הפיך.
לכאורה טענות אלו מוקשות הן ולהלן אפרט:
19.
שלילת הטענה הראשונה : המבקשת הציגה במהלך ההתדיינות בפני בית המשפט הנכבד קמא עמדה שלפיה היא עושה מה שניתן על מנת להביא לרישום הנכס על שם המשיבה 1. כך, למשל, בסעיף 22 לתצהיר העדות הראשית של מנהל המבקשת נכתב: "ברגע שההליכים יסתיימו... תמשיך הנתבעת במלאכה ותגיש בקשה פורמלית לרישום הבניין כבית משותף". גם הפניית האצבע המאשימה כלפי המשיב 2, בטענה שהאחריות לביצוע הרישום הועברה אליו, מעידה על כך שהמבקשת לא חלקה על עצם הצורך להעביר את הרישום בזכויות בנכס על שם המשיבה 1. בסעיף 112 לסיכומים שהגישה המבקשת לבית המשפט הנכבד קמא, נטען כדלקמן: "התובעת [המשיבה 1 בענייננו – ח"מ ] לא פעלה בשום דרך משפטית להקטנת נזקיה, למשל בדרך של הגשת תביעה למינוי כונס נכסים מטעמה להשלמת הרישום, במקום הנתבעת [המבקשת בענייננו – ח"מ ] בשלב מוקדם יותר וחלף תביעה זו". נמצאנו למדים כי הסעד שנפסק לטובת המשיבה 1, ושאותו המבקשת עותרת היום לעכב, מעניק למשיבה 1 בדיוק את מה שהמבקשת ציפתה מהמשיבה 1 לעשות לשם הקטנת נזקה.
זאת ועוד – אחרת. נסיונה של המבקשת לצייר את הנזק שייגרם לה כנזק בלתי הפיך – איננו משכנע; גם אם נקבל את טענות המבקשת כי המשיבה חייבת לה סכומי כסף בגין אי תשלום דמי ניהול שהתחייבה לשלם – הרי שמדובר בסעד כספי בלבד, שלא הוכח לגביו כי יהיה קושי מיוחד לגבותו (במסגרת הערעור מושא בקשה זו, או בתובענה אחרת) באם יוכרע בעתיד כי למשיבה 1 קיימות התחייבויות כספיות כלפי המבקשת (השוו ביחס לעיכוב סעד כספי: עניין צ'ירגייב , עמ' 5; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מג (2) 172, 174 (1989)).
20.
שלילת הטענה השנייה : דומני כי ההשגות בעניין הגלריה מחפות, למעשה, על מחלוקת כספית. כך בוודאי מרגע שהמבקשת בעצמה הציעה לפתור את הסכסוך על דרך של תשלום, כפי שעולה, בין היתר, מהפלוגתה המוסכמת השנייה שסוכמה על-ידי בית המשפט הנכבד קמא בפסק-דינו (ושנזכרה לעיל). המבקשת הציעה כי המשיבה תשלם לה בעבור השטחים העיקריים שיגרעו ממצבתה בעקבות אישור הגלריה, ואף תמחרה זכויות אלו. יתר על כן, המבקשת לא הציגה בבקשתה, ובוודאי לא הוכיחה שיהיה לה קושי מיוחד להפרע מהמשיבה 1, כאמור לעיל. יוצא איפוא כי גם אם תצלח דרכה של המבקשת בערעור שהגישה, והדבר יקרה לאחר שתאושר בניית הגלריה המדוברת – תוכל המשיבה 1 לפצות את המבקשת באמצעות תשלום כספי, כך שבפועל – האחרונה לא תפגע.
21.
הנה כי כן, נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה 1 שכר-טרחת עו"ד בסך 7,500.
ניתנה
היום, ד' באייר התשע"ג (14.4.2013).
ש ו פ ט