ע"א 4904/08 מורן גדעון נ. בנק הפועלים בע"מ

1.

בשנת 2001 הגיש המשיב נגד המבקש ונגד חברה שבבעלותו (חברת מורן ג.ד. אחזקות בע"מ. להלן:"חברת מורן") תביעה בסדר דין מקוצר, בגין חובה של החברה וערבותו של המבקש לחוב זה. יתרת החוב עמדה אז על סכום של כשני מיליון ש"ח. המבקש הגיש בקשת רשות להגן כנגד תביעה זו, ולאחר משא-ומתן גיבשו הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, ובגדרו הודו המבקש והחברה בחוב, והציעו הסדר לפירעונו.

2.

לאחר שהמבקש והחברה לא עמדו בהתחייבויותיהם, נפתחו נגדם, בשנת 2004, הליכי הוצאה לפועל. יתרה מכך, ביום 2.7.2007 הוצאה נגד המבקש התראת פשיטת רגל בגדרה הוא נדרש לסלק את החוב. בעקבות כך הגישו המבקש וחברת מורן לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה לביטול פסק הדין נושא ההתראה, וכן דרישה לתשלום חוב בסכום של כ-75 מיליון ש"ח. באותה תובענה נטען, כי חשבונות הבנק של המבקש ושל החברות המצויות בבעלותו נוהלו בבנק במשך שנים רבות, ואדם בשם רונן יעקובוביץ' – אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל ההשקעות בסניף בו נוהלו החשבונות, פעל בהם שלא כדין, בחסותה ובידיעתה של הנהלת הבנק. בהמשך, הוגשה מטעם המבקש התנגדות להתראת פשיטת הרגל, ובה טען כי נבצר ממנו לעורר את הטענות שנטענו בתובענה לביטול פסק הדין בגדרו של ההליך המקורי שהתנהל בינו לבין הבנק, משום שהעובדות לא היו ידועות לו לאשורן והתגלו לו באקראי.

3.

בית המשפט המחוזי (השופטת ד' קרת-מאיר ) דחה את התנגדות המבקש להתראת פשיטת הרגל וקבע, כי כנגד קיומו של פסק הדין החלוט – אשר התבסס, כזכור, על תוצאות משא ומתן בין הצדדים – לא עלה בידי המבקש להוכיח כי קיימת לו עילת תביעה שכנגד, שיש בה כדי להצדיק את אי הוצאתה של התראת פשיטת הרגל (עמ' 13 לפסק הדין). עוד צוין, כי הטענות שהועלו בגדרי התביעה החדשה נכללו בבקשת הרשות להגן שלאחריה נחתם הסכם הפשרה, וכי הן עומדות בניגוד לטענות שנטענו בתצהיר שצורף לאותה בקשה. גם הטענה בדבר תביעת קיזוז הקיימת נגד החוב – נדחתה.

4.

בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי – נדחתה בנימוק לפיו המבקש לא הוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, וכן מן הטעם שעיקר הבקשה נסב על טענות המבקש בדבר נזק שייגרם לו כתוצאה מצו עיכוב יציאה מן הארץ אשר עלול להינתן נגדו. עוד נקבע, כי טענת המבקש לפיה לא ייגרם למשיב נזק אינה יכולה להתקבל, נוכח היקפו של החוב. בצד האמור צוין, כי לאור הצהרת בא-כוח המשיב כי הוא יסכים לעיכוב הביצוע בתנאי שתופקד ערבות בסכום של 450,000 ש"ח, הרי שאפשרות זו עומדת לרשות המבקש אם יבחר לבצעה בתוך 14 ימים.

5.

בבקשה שבפני שב המבקש ועותר לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען, כי המבקש עומד בתשלומים שנקבעו בידי בית המשפט ולשכת ההוצאה לפועל, ולפיכך, עיכוב הביצוע אינו כרוך בנזק, למעט השהיית התראת פשיטת הרגל, זכות העומדת לו ממילא, כך לשיטתו, מספר שנים. עוד נטען, כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך, הואיל והדרך מדחיית ההתנגדות להתראת פשיטת רגל ולצו כינוס נכסים היא קצרה. אם ייפתחו נגד המבקש הליכים מסוג זה הוא חושש כי תעוכב יציאתו מן הארץ, ובכך כרוכה פגיעה בפרנסתו. לבסוף, ציין המבקש, כי סיכויי הערעור שהגיש להתקבל טובים, ואף מן הטעם הזה, יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.

6.

המשיב מתנגד לבקשה ובתגובתו הדגיש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסב על התראת פשיטת הרגל, ולא על שאלת מתן צו כינוס או עיכוב יציאה מהארץ. להשקפת המשיב, די בכך כדי לדחות את הבקשה הנסבה, בעיקרה, על הנזק שייגרם למבקש ככל שלא יתאפשר לו לצאת מן הארץ. אף לגופו של עניין סבור המשיב, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, וממילא, סיכויי הערעור שהגיש – נמוכים ביותר.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה לה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בית-המשפט יורה על עיכוב ביצוע של החלטה או של פסק דין בכפוף לקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי לא ניתן לשלול את סיכויי הערעור להתקבל, והאחר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע (ע"א 8389/08 גראץ נ' נבון (לא פורסם, 7.12.2008); ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאנקר (לא פורסם, 4.12.2008)). תנאים אלה אינם מתקיימים בעניינו של המבקש. ראשית, הטענה בדבר סיכוייו של הערעור שהוגש להתקבל נטענה בעלמא, והיא אינה נסמכת על הנמקה כלשהי. בנוסף, ערעורו של המבקש נסב, ברובו, על קביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית משפט קמא, וכידוע, בקביעות מסוג זה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. אכן, כפי שציין המבקש, מקום בו קיים קושי בהשבת המצב לקדמותו "כי אז די גם בקיום סיכוי כלשהו לערעור בכדי להצדיק עיכוב ביצוע ההחלטה נושא הערעור ואין הכרח בקיום סיכוי טוב לכך" (ע"א 8935/01 פרידמן נ' כונס נכסים זמני של מוביילקום תקשורת בע"מ , פ"ד נט(2) 769, 772 (2002)). לא מצאתי כי בעניינו של המבקש מתעורר קושי מסוג זה.

עיון בבקשה מעלה, כי הנזק העיקרי עליו מצביע המבקש הוא פיטוריו מעבודתו, ככל שיוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. ראשית אומר, כי אין המדובר בנזק בלתי הפיך, אלא בנזק אותו ניתן להיטיב בפיצוי כספי. שנית, החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מורה על עיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ, וכל שטוען המבקש הוא כי מכוחה של אותה החלטה עלולים להיפתח נגדו הליכי פשיטת רגל והליכי כינוס שתוצאתם היא, בהכרח, עיכוב יציאה מן הארץ. טענה זו מקדימה את המאוחר, היינו, את הליכי פשיטת הרגל וכינוס הנכסים שטרם באו לעולם. ואם בכך לא די, הרי שלאור הוראות סעיף 57א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 ("משניתן נגד החייב צו כינוס, רשאי בית המשפט לצוות על עיכוב יציאתו מן הארץ; צו עיכוב היציאה יעמוד בתקפו עד לסיום הליכי פשיטת הרגל, אם לא ביטל אותו בית המשפט קודם לכן"), ברור כי עיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ הוא בגדר אפשרות ולא בגדר הכרח. המבקש לא הצביע, אפוא, על נזק, לא כל שכן נזק בלתי הפיך, שייגרם לו, באופן ישיר, בגין החלטתו של בית המשפט המחוזי גופה, ובנסיבות אלה, נוטה מאזן הנוחות לרעתו.

על יסוד כל האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בבקשה זו בסכום של 3000 ש"ח.