ע"א 1734/12 מנחם פרנקל עו"ד נ. דוד עמנואל

1.

מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.1.2012 בפש"ר 52810-06-11 (כב' השופטת ד' קרת-מאיר ), במסגרתה נדחתה התנגדות המבקש למתן התראת פשיטת רגל נגדו.

2.

במסגרת סכסוך בין הצדדים שעניינו עסקה במקרקעין, ניתן לטובת המשיבים פסק דין, בתביעה כספית שהגישו נגד המבקש (ת"א 2272/04 מיום 4.12.2008, כב' ס' הנשיאה ד' פלפל , להלן: " פסק הדין הראשון "). המבקש טרם מילא אחר פסק הדין האמור, ונכון למועד זה עומד חובו למשיבים, על פי הנטען, על סך של למעלה מ-1,100,000 ₪. לצורך אכיפת פסק הדין פתחו המשיבים תיק הוצאה-לפועל נגד המבקש (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"). בגדרו של הסכסוך, הגיש אף המבקש תביעה נגד המשיבים בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 11092/08). ביום 15.4.2010 ניתן פסק דין בתביעת המבקש, במסגרתו נקבע הסכם פשרה בין הצדדים, אשר עיקריו יובאו להלן:

1.

התביעה בתובענה זו (11092/08) תידחה ללא צו להוצאות.

2.

הצדדים מסכימים כי לצורך הפשרה, ובכפוף למילוי תנאיה, יעמוד חובו של התובע כלפי הנתבעים על סכום של 481,086 ₪. היה וישלם התובע סכום זה תוך 9 חודשים מהיום (15/1/11) יחשב פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי [ ת"א 2272/04 ] כמקויים במלואו ותיק ההוצל"פ שנועד לביצועו – יסגר.

...

9.

היה ולא יעמוד התובע בתנאי הסכם הפשרה, ובחלוף המועדים הנקובים בו, יהיו רשאים הנתבעים להחיות את ההליכים בתיק ההוצל"פ ולנקוט בכל ההליכים העומדים לרשותם לגביית החוב (להלן: " פסק הדין השני ").

יוער כי במסגרת פסק הדין נקבע כי למבקש תינתן ארכה של 45 לביצוע ההסכם, באופן בו יוכל לפרוע את חובו למעשה עד ליום 2.3.2011. משלא הצליח המבקש לגייס את סכום הפשרה, שלח לו בא כוח המשיבים מכתב ביום 31.3.2011, במסגרתו הודיעו המשיבים כי בכוונתם לפעול להמצאת התראת פשיטת רגל נגדו כאמור בסעיפים 3-4 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. תכתובות ופגישות בניסיון לפשרה בין הצדדים לא הועילו, וביום 6.7.2011 הומצאה למבקש התראת פשיטת רגל.

המבקש הגיש התנגדות להתראת פשיטת הרגל, בגדרה טען כי המשיבים העלימו מבית המשפט את דבר קיומו של פסק הדין השני, וכי החוב המוטל על המבקש הינו זה שהוסכם בפסק הדין השני, היינו כ-465,000 בלבד. כן נטען כי המשיבים דחו את כל ניסיונות המבקש ליצירת קשר ולהגעה להסדר, תוך שהם מנצלים לרעה את הליכי פשיטת הרגל. הוסף בהתנגדות כי רשיון עריכת הדין הינו הנכס היחיד שיש למבקש, ושכל מטרתם היא למוטט אותו כלכלית בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים". המשיבים מצידם טענו, בין היתר, כי קיימת להם זכות קנויה לנקיטת הליכי פשיטת רגל. צוין כי טענות המבקש על היותו חסר כל, עומדות בסתירה לרמת החיים המנוהלת על ידו. כן נטען כי הסכום הגבוה של החוב, למעלה ממיליון ₪, מצדיק נקיטת הליכי פשיטת רגל.

ביום 11.1.2012 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בהתנגדות (פש"ר

52810-06-11, כב' השופטת ד' קרת-מאיר ). נקבע כי הטענה לפיה החוב בתיק ההוצאה-לפועל הוא זה שנקבע בפסק הדין השני, נסתרת מטענות החייב עצמו בתצהירים שצירף. כן צוין כי פסק הדין השני ברור לחלוטין, באשר יצר הוא קשר ברור בין תיק ההוצאה-לפועל שבמסגרת פסק הדין הראשון, לבין תשלום סכום הפשרה בפסק הדין השני. נפסק כי לא הייתה כל חובה על המשיבים לשאת ולתת עם המבקש או לקבל את הצעותיו לאחר פסק הדין השני. בקשת עיכוב ביצוע ההחלטה נתקבלה באופן חלקי ביום 8.2.2012, ונקבע כי ההחלטה תעוכב עד להכרעת בית משפט זה בבקשת עיכוב הביצוע המונחת לפני.

3.

בבקשתו הנוכחית טוען המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור הינם גבוהים ביותר. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אי עמידה בהסכם הפשרה מחזירה את גובה החוב ללמעלה ממיליון ₪. הוסף כי משעה שעמד בצו התשלומים בהוצאה לפועל, ומשפניותיו למשיבים להסדרת החוב נדחו פעם אחר פעם, לא היה מקום ליתן התראת פשיטת רגל. כן נטען כי המשיבים נקטו בהליכי פשיטת הרגל בחוסר תום לב. באשר למאזן הנוחות נטען כי בהיותו של המבקש עו"ד, הכרזתו כפושט רגל תשלול את אפשרותו להתפרנס, ומעבר לפגיעה בו ייפגעו ייתר נושיו. הודגש כי למשיבים לא ייגרם כל נזק באשר מטרתם היחידה היא להביא לחיסולו הכלכלי של המבקש.

לגישת המשיבים יש לדחות את הבקשה. נטען כי סיכויי של הערעור להתקבל נמוכים ביותר, נוכח קביעות ערכאות קמא והן נוכח הצהרותיו של המבקש בעצמו בדבר גובה החוב. המשיבים חזרו על טענתם לפיה המבקש מנהל רמת חיים גבוהה בעוד הוא מונע מהם את כספם. הוסף כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון דחיית הבקשה, שעה שהמבקש פועל בדרך של העדפת נושים, תוך שהוא ממשיך לקפד את זכויות המשיבים.

4.

כידוע, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה כי עצם הגשת ערעור על פסק דין אינה מעכבת את ביצועו. יש מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין רק כאשר צלח המבקש-המערער את המשוכות בדמות סיכוייו הטובים לזכות בערעור, ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו. כמובן משוכות אלה אינן "מצטברות" במובן הקלאסי. ברגיל, ככל שצולח המבקש אחת מהן באופן מובהק, כך קטן הצורך בעמידה במשוכה השנייה (וראו: ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ (29.5.2006)).

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, לרבות בחומר המצורף להן ובהחלטות ערכאות קמא, לא הגעתי לכדי מסקנה כי סיכוייו של הערעור להתקבל טובים. עיון בהחלטה נשוא הערעור אינו מגלה טעות משפטית על פניה. הסכם הפשרה מלמד על פני הדברים כי אי-עמידה בו מחיה למעשה את הליכי ההוצאה-לפועל שננקטו בעקבות פסק הדין הראשון. אמנם, המבקש חולק על כך. ברם, עיון בכתבי הטענות שהגיש המבקש מלמד כי "היה לי ברור כי אי עמידתי בפסק הדין השני תסתום את הגולל על תביעתי ותכפיל את חובי למשיבים" (סעיף 24 לתצהיר התמיכה בהתנגדות), וכן סבר הוא ש"עליו לשלם על פי פסק דין עד ליום 2.3.11 שאם לא כן עלול הסכום הזה להכפיל את עצמו!!" (סעיף 2 לתצהיר העד מטעם המבקש, אשר צורף להתנגדות). מעבר לכך, ומבלי לקבוע עמדה בערעור גופו, החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת היטב ומשכנעת.

אף בגדרו של מאזן הנוחות, ספק בעיני אם בשלב זה נוטה הוא לטובת עיכוב ביצוע ההחלטה. אכן, סעיף 48 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 קובע כי חברותו של חבר הלשכה תפקע אם הוכרז כפושט רגל. ודוק – אם הוכרז, לא אם ניתנה נגדו התראה. התראת פשיטת הרגל הינה רק צעד ראשון בדרך להכרזתו של חייב כפושט רגל. לאחריה מתקיימים הליכי כינוס שונים, ניתן להגיע לפשרה או הסדר נושים, קיימת אפשרות למינוי נאמן, ועוד כהנה וכהנה הליכים. רק בשלב מאוחר ומתקדם בהליכים, ניתן להכריז על חייב כפושט רגל. במובן זה, נוטה מאזן הנוחות לרעת המבקש באופן תיאורטי בלבד. יפים לענייננו הדברים שנכתבו בהקשר אחר ב עניין גדעון (ע"א 4904/08 מורן גדעון נ' בנק הפועלים בע"מ

(9.12.2008)):

"כל שטוען המבקש הוא כי מכוחה של אותה החלטה [ דחיית התנגדות להתראת פשיטת רגל ] עלולים להיפתח נגדו הליכי פשיטת רגל והליכי כינוס... טענה זו מקדימה את המאוחר, היינו, את הליכי פשיטת הרגל וכינוס הנכסים שטרם באו לעולם".

יודגש, כי אין בקביעתי זו בדבר מאזן הנוחות כדי לנטוע כל מסמרות. נוכח החומר המגלה שהמבקש לא ממלא מזה זמן רב אחרי פסקי הדין השונים, אינני בטוח שממילא לא נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיבים (ובמבט רחב יותר – ראו סעיף 51 לחוק לשכת עורכי הדין).

5.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורכי דין סך של 8,500 ₪.