ע"א 6952/12רוזליה ביו נ. אלון קלמנסון, עו"ד

לפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' ברנר ) בפש"ר 1640/02 מיום 6.7.2012, במסגרתה הורה על חלוקת דיבידנד ביניים

לנושים בהליך פשיטת הרגל של המבקשים.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

בבית המשפט המחוזי מתנהל משנת 2002 הליך פשיטת רגל בעניינם של המבקשים, בעל ואישה, ביו רוזליה וביו רפאל (להלן: המבקשים או החייבים ). הליך פשיטת הרגל נפתח לבקשת החייבים ביום 10.7.2002 וביום 21.6.2004 מונה עו"ד אלון קלמנסון לתפקיד נאמן בפשיטת רגל (להלן: המשיב או הנאמן ). כנגד החייבת הוגשו 5 תביעות חוב בסך כולל של 6,658,607 ש"ח וכנגד החייב הוגשו 11 תביעות חוב בסך כולל של 15,855,109 ש"ח (כאשר תביעת חוב אחת בסך 4,940,000 ש"ח חופפת לשני החייבים).

2.

הנאמן ערך, בהתאם לסמכותו בדין, חקירות בנוגע לנכסי החייבים ובין היתר בחן עסקה שביצעו החייבים בחודש ינואר 2002 במסגרתה מכרו דירה לצד שלישי, פייבוש קנול (להלן: קנול ). הנאמן הגיע למסקנה כי מדובר בחוזה למראית עין שנועד להבריח את רכושם של החייבים מנושיהם, ולפיכך פנה לבית המשפט של פשיטת רגל בבקשה להצהיר על בטלות החוזה. בית המשפט של פשיטת רגל הורה, לנוכח מורכבות ההליך, על העברת הבקשה ל"מסלול" של תביעה אזרחית רגילה. בעקבות כך הגיש הנאמן בשנת 2009 תביעה כנגד קנול לביטול חוזה המכר ולהשבת דמי השכירות שגבה בגין הנכס. התביעה הסתיימה בהסדר פשרה לפיו שילם קנול לקופת פשיטת הרגל סך של 1,585,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15% מסכום הפשרה. הסדר הפשרה אושר על ידי בית המשפט ביום 30.4.2012, אך נושא שכר הטרחה וחלוקת הדיבידנד לנושים נקבע לדיון נפרד לנוכח התנגדות החייבים.

3.

הנאמן הגיש בקשה לאשר לו שכר טרחה בשיעור של 15% מסכום הסדר הפשרה עם קנול וכן לאשר לו לחלק לנושה העיקרי, ג'ון האלשטוק (להלן: האלשטוק ), דיבידנד בסך כ-96% מסכום הסדר הפשרה, בהתאם לחלקו בנשייה. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ) נתן הסכמתו לבקשה, אך החייבים התנגדו וטענו כי שכר הטרחה של הנאמן חורג מהמותר על פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981 (להלן: תקנות השכר ). עוד נטען כי אין מקום לחלק דיבידנד לנושה האלשטוק, מכיוון שההכרעה בתביעת החוב שלו שגויה ואינה חלוטה.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הנאמן ודחה את התנגדות החייבים. נקבע כי החייבים מצויים בהליכי פשיטת רגל מזה כעשר שנים והנושים מחכים לתשלום כלשהו על חשבון חובם. נקבע כי ההכרעה בתביעות החוב של הנושים כולם ניתנה במהלך השנים 2007-2006 והפכה זה מכבר חלוטה, ולכן אין לחייבים זכות ערעור עליה. נקבע כי החייבים מעלים עתה, בחלוף שנים, "טענות ומענות שונות ומשונות" כנגד הכרעות החוב. צוין כי אמנם יש לכל חייב בהליכי פשיטת רגל זכות לפנות לבית המשפט לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ) בבקשה לבטל או לשנות כל החלטה שניתנה על ידי הנאמן אם זו פוגעת בו, אך ברור במקרה דנן כי נוכח פרק הזמן הממושך שחלף מאז הוכרעו תביעות החוב ועד היום אין מקום לעכב עוד את חלוקת הדיבידנד. יחד עם זאת, נקבע כי חלוקת הדיבידנד צריכה להיעשות לנושים כולם ולא רק לנושה האלשטוק כפי שביקש הנאמן, ואין כל סיבה להפלות לטובה את האלשטוק על פני יתר הנושים, גם אם חלקו בנשייה עולה במידה ניכרת על חלקם. כתוצאה מכך הורה בית המשפט על חלוקת דיבידנד ביניים לנושים בשני התיקים, בכפוף לפרסום כדין. בנוסף נקבע כי בטרם חלוקה יש לחשב את הדיבידנד המגיע לכל אחד מהנושים בכל תיק בנפרד, נוכח העובדה שישנם נושים שאינם משותפים לשני החייבים. בנוסף דן בית המשפט בשאלה האם יש לזקוף את כספי הסדר הפשרה לקופת אחד מהחייבים (כטענת החייבת, אשר הדירה הייתה רשומה על שמה בלבד) או לחלקם באופן שווה בין שתי הקופות (כטענת הנאמן והכנ"ר). נקבע כי הכספים יחולקו באופן שווה בין שתי הקופות, לנוכח הודאת החייבת בחקירתה כי בעלה היה מקור הכספים לרכישת הדירה ולנוכח העובדה שהחייבים חיו חיי שיתוף וחלה לגביהם חזקת השיתוף.

אשר לשאלת שכר טרחתו של הנאמן; נקבע כי השכר המבוקש על ידי הנאמן (237,750 ש"ח) גבוה במידה ניכרת מהשכר המגיע לנאמן על פי תקנות השכר ואין מקום לאשרו. לפיכך אישר בית המשפט לנאמן שכר טרחה בהתאם לתקנה 8 לתקנות השכר (132,802 ש"ח) ואישר תוספת מאמץ מיוחד בשיעור של 50% (ובסך הכול 199,203 ש"ח).

5.

החייבים הגישו ערעור על ההחלטה, במסגרתו הם טוענים כי בית המשפט שגה כשהורה על חלוקת דיבידנד ביניים בטרם התבררו טענות החייבים לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל בדבר פגמים מהותיים שנפלו בהכרעות החוב. לטענתם, חלק מתביעות החוב הן תביעות של בנקים, אשר היה מקום לאשר בהן הפרשי הצמדה וריבית רגילה בלבד (להבדיל מריבית פיגורים בנקאית מירבית). עוד טוענים החייבים כי בית המשפט שגה בקביעתו בדבר שכר הטרחה המגיע לנאמן בהתאם לתקנות השכר. בד בבד הגישו החייבים בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור.

בקשת עיכוב הביצוע ותגובות הנאמן והכנ"ר

6.

המבקשים (החייבים) טענו בבקשת עיכוב הביצוע כי סיכויי הערעור טובים, לנוכח טענותיהם בדבר פגמים מהותיים שנפלו בהכרעות החוב שמחייבים בדיקתן מחדש. אשר למאזן הנוחות, טענו המבקשים כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע ההחלטה. נטען כי חלוקת הכספים לנושים תגרום לריקון קופת פשיטת הרגל ותקשה מאד על השבת המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור בסופו של יום. זאת, במיוחד לנוכח טענתם כי הנושה האלשטוק (אשר כאמור הינו הנושה העיקרי של החייבים) הינו אדם פרטי בעל אזרחות זרה.

7.

בהחלטתי מיום 18.11.2012 ביקשתי לקבל את תגובת הנאמן והכנ"ר, והוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי עד למתן החלטה אחרת.

8.

הכנ"ר הגיש תגובה מנומקת ומפורטת, בה טען כי דין הבקשה להידחות. לטענת הכנ"ר, סיכויי הערעור הינם קלושים ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. לעניין סיכויי הערעור, טוען הכנ"ר כי התנהלותם של החייבים במסגרת הליכי פשיטת הרגל התאפיינה בחוסר תום לב וכי טענותיהם כנגד הכרעות החוב נטענות באיחור ניכר, שנים רבות לאחר שההכרעות ניתנו. לעניין מאזן הנוחות, טוען הכנ"ר כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית לבסס את טענתם כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך ככל שיחולקו הכספים לנושים, וכי טענת המבקשים לפיה הנושה העיקרי הינו אזרח זר אשר יהיה קשה להיפרע ממנו נותרה טענה עמומה ובלתי מבוססת. הכנ"ר הדגיש כי מדובר בחייבים שאינם משלמים באופן רציף במשך שנים את התשלומים החודשיים לקופת פשיטת הרגל ואינם מגישים דוחות חודשיים.

9.

הנאמן הגיש תגובה קצרה, במסגרתה הודיע כי בסמוך לאחר קבלת החלטת בית המשפט המחוזי ביום 8.7.2012 קיים הנאמן את ההחלטה וחילק את הכספים לנושים, למעט נושה אחד אשר הנאמן נתקל בקושי טכני להעברת חלקו בכספים. בנוסף, העביר הנאמן לחשבונו את שכר הטרחה שנפסק בהחלטת בית המשפט המחוזי. לפיכך נטען כי בקשת עיכוב הביצוע לוקה בשיהוי ניכר והוגשה חודשים ארוכים לאחר שהפעולות בוצעו.

10.

לנוכח האמור בתגובת הנאמן, לפיה הכספים חולקו ברובם, הוריתי למבקשים בהחלטתי מיום 6.12.2012 להבהיר האם הם עומדים על בקשתם ולהתייחס גם לתשתית המשפטית שנסקרה בתגובת הכנ"ר.

11.

המבקשים הגישו תשובה, במסגרתה הבהירו כי הם עומדים על בקשתם למתן צו עיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, תגובת הנאמן הינה "מפתיעה ומעוררת תמיהות ושאלות קשות... ויש בה כדי ללמד במקצת על התנהלותו הדורסנית ושלא כדין במסגרת תפקידו כנאמן". נטען כי הנאמן "פעל בבהילות יתרה ופסולה... וחילק את מרבית הכספים בחופזה...בניסיון לייצר מציאות מוגמרת בניגוד לדין ומבלי שעשה פרסום כדין בטרם חלוקת הכספים כמתחייב, וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט קמא...". טענתם המרכזית של המבקשים, אשר נטענת שוב ושוב על פני 14 עמודי התשובה, הינה כי פרסום דבר החלוקה ברשומות היווה תנאי לחלוקת דיבידנד ביניים לנושים, ולפיכך מכיוון שהנאמן לא ביצע פרסום כדין אזי הוא לא היה רשאי לבצע חלוקה של הכספים. נטען כי הנאמן הציג פרסום ישן משנת 2008 וכי מדובר בניסיון להטעות את המבקשים ולהציג "מציאות מסולפת ושקרית", התנהלות שאינה ראויה כאשר מדובר במי שמשמש כ"ידו הארוכה של בית המשפט". לפיכך טוענים המבקשים כי על בית משפט זה להורות לנאמן, בפיקוח הכנ"ר, להשיב באופן מיידי את כל הכספים לקופת פשיטת הרגל ולעכבם בקופה עד להכרעה בערעור.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בהחלטה מושא הערעור, בהודעת הערעור, בבקשת עיכוב הביצוע ובתגובות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

13.

כידוע, הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 466 לתקנות הינו כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". זכותו של הזוכה ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו מבלי להמתין להכרעה בערעור. לפיכך, עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל, ולא בנקל יורה בית המשפט על כך. על מבקש עיכוב ביצוע של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של יום יתקבל הערעור, ייתקל המבקש בקשיים בהשבת המצב לקדמותו. כך באופן כללי במשפט האזרחי [ראו, למשל: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178 (2002) (להלן: עניין י.ג. רובינשטיין )] וכך גם בדיני פשיטת רגל [ראו, למשל: ע"א 1287/12 זהר נ' י.זינגר טכנולוגיות בע"מ (טרם פורסם, 14.6.2012); ע"א 1734/12 עו"ד פרנקל נ' עמנואל (טרם פורסם, 12.3.2012); ע"א 8357/09 פרדו נ' עו"ד אינסל - מנהל מיוחד (טרם פורסם, 7.1.2010); ע"א 3631/09 גבירץ נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 8.11.2009); ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 3.12.2008)].

14.

בנסיבות העניין, סבורני כי המבקשים לא הוכיחו קיומו של אף אחד משני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך עיכוב ביצוע. אפרט.

15.

מאזן הנוחות –

בפתח הדברים יש להדגיש כי המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי. כאמור, בפסקי דין מסוג זה נטייתו של בית המשפט הינה שלא להורות על עיכוב ביצוע, כאשר הנחת המוצא הינה כי מאזן הנוחות במקרים אלו נוטה לטובת הזוכה, מכיוון שהתשלום הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך וכספים ששולמו על ידי המבקש ניתן יהיה להשיב בסופו של יום [ראו, למשל: עניין י.ג. רובינשטיין ; ע"א 4308/12 בית חולים מקאסד נ' ת' ש' (טרם פורסם, 5.6.2012)]. המבקשים טוענים, כאמור, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, מכיוון שחלוקת הכספים לנושים תיצור נזק בלתי הפיך בגביית הכספים בחזרה, ככל שבסופו של יום יתקבל הערעור. במישור העקרוני, טענה זו אינה מופרכת. כאשר מדובר בבעל תפקיד בהליך חדלות פירעון (נאמן, מפרק או כונס נכסים) אשר זוכה בתביעה כספית כנגד צד שלישי, כספי הזכייה צפויים לעבור לקופת הנושים (באמצעות בעל התפקיד) ולהתחלק בסופו של יום בין הנושים. מעצם טבעו של הליך חדלות הפירעון כהליך קולקטיבי, מדובר לעיתים קרובות בנושים רבים אשר כל אחד מהם צפוי קבל חלק יחסי מחובו (לעיתים חלק קטן מאד) בהתאם לכספים שהצטברו בקופה. במישור מאזן הנוחות, עלול הצד השלישי שמבקש למצות את זכות הערעור הנתונה לו על פי דין להיתקל בקושי בהשבת המצב לקדמותו ככל שהכספים יחולקו בין נושים רבים. יחד עם זאת, יש לזכור כי חלוקת הכספים בין הנושים אינה אוטומטית, ובעל התפקיד נדרש לקבל מבעוד מועד את אישורו של בית המשפט (ולא למותר לציין כי הכנ"ר מפקח על ההליכים ומלווה אותם). כמו כן, יש לזכור כי עצם העובדה שמדובר בהליך חדלות פירעון ובפסק דין המחייב צד שלישי לשלם כספים לידיו של בעל התפקיד אין בה כשלעצמה כדי להפוך את נטל ההוכחה, ועל מבקש עיכוב הביצוע רובץ הנטל להראות כי בתיק קונקרטי יתקיים קושי קונקרטי להשיב את הכספים ככל שיחולקו בין הנושים. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע בעבר כי במקרים המתאימים יינקט פיתרון ביניים, לפיו בקשת עיכוב הביצוע תידחה והכספים ישולמו לזוכה, בכפוף לכך שהכספים יוחזקו בנאמנות בידי בעל התפקיד ולא יחולקו לנושים עד להכרעה בערעור [ראו, למשל: ע"א 868/10 ג'אבר פארס נ' עו"ד אבנר כהן (טרם פורסם, 7.11.2010); ע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד גונן קסטנבאום (טרם פורסם, 2.8.2009)].

בנסיבות העניין, מקובלת עלי עמדת הכנ"ר כי טענת המבקשים שייווצר קושי להשיב את הכספים מהנושה האלשטוק, כיוון שמדובר בנושה בעל אזרחות זרה, הינה טענה עמומה ובלתי מבוססת מבחינה עובדתית. במידה רבה מדובר בהנחת המבוקש. עצם העובדה שמדובר באדם בעל אזרחות זרה אין פירושה כי לא ניתן יהיה לאכוף עליו להשיב את הכספים בבוא היום ככל שיתקבל הערעור, ויש להראות תשתית עובדתית לטענה זו. זאת ועוד, בנסיבות המקרה נראה שלא מדובר בחלוקה לנושים רבים, אלא לנושים ספורים ובהם נושה אחד עיקרי, ולכן הקושי הנטען בהשבה לכאורה אינו גדול. גם לעובדה זו יש ליתן משקל במסגרת מאזן הנוחות.

זאת ועוד. מעת שהתברר כי הכספים חולקו לנושים על ידי הנאמן בסמוך למועד מתן החלטת בית המשפט המחוזי, אין מקום להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע. בנקודה זו מקובלת עליי טענת הנאמן כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר, באשר המבקשים לא הגישו בסמוך למתן ההחלטה בקשה לעיכוב ביצוע ולא הייתה מניעה עקרונית לחלוקת הכספים על ידי הנאמן. יוער כי אין בכוונתי לדון במסגרת ההחלטה דנן בטענת המבקשים כי הנאמן ביצע חלוקה ללא פרסום ברשומות ובכך פעל בניגוד להחלטת בית המשפט ובניגוד לדין. טענה זו טעונה בירור עובדתי ובלאו הכי אין בה כדי להשפיע על ההחלטה דנן. עיכוב ביצוע כשמו כן הוא – שמירת המצב הקיים ו"עצירת" חלקו האופרטיבי של פסק הדין. מקום שבו חלקו האופרטיבי של פסק הדין בוצע, בהיעדר צו לעיכוב ביצוע ב"זמן אמת", אין עוד מקום לבקש עיכוב ביצוע בדיעבד, אף אם הביצוע לקה בפגם כלשהו (ויובהר כי איני קובע שבנסיבות העניין נפל פגם כלשהו בפעולתו של הנאמן).

16.

סיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, סבורני כי סיכויי הערעור אינם על הצד הגבוה. טענות המבקשים מופנות כלפי הכרעות חוב מהשנים 2007-2006, אשר אין חולק כי המועד להגשת ערעור לגביהן חלף לפני זמן רב. המבקשים נתלים בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל וטוענים כי הסעיף מאפשר להם גם בחלוף שנים לטעון טענות כנגד הכרעות החוב. טענה זו מעוררת לא מעט שאלות – בין היתר, האם אכן זוהי פרשנותו הראויה של סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל? האם אין בקבלת טענה זו כדי ליצור "מסלול עוקף ערעור" על הכרעות החוב? האם נסיבות העניין הפרטניות מצדיקות קבלת טענה זו? איני רואה מקום להתייחס לשאלות אלה במסגרת ההחלטה דנן. שאלות אלה תתבררנה, מן הסתם, על ידי המותב שיישב בערעור. לצורך הבקשה שלפני, ולצורך סיכויי הערעור, די לומר כי הפרשנות שמציעים המבקשים לסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל בנסיבות העניין אינה טבעית ומובנת מאליה. כלומר, ניצבת בפני המבקשים משוכה משפטית לא קלה. לפיכך שיקול סיכויי הערעור, כשלעצמו ובהצטרפו לשיקול מאזן הנוחות, מוביל אף הוא לדחיית הבקשה.

17.

סוף דבר; הבקשה נדחית. כפועל יוצא, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 18.11.2012 מבוטל. המבקשים יישאו בהוצאות הנאמן ובהוצאות הכנ"ר בבקשה זו, בסך 2,500 ש"ח לכל אחד.