ע"א 5584/13 Blue River Investments נ. דיוויד מאלק

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 1.7.2013 (תא"ק 13853-02-09, השופטת ו' פלאוט ).

2.

המבקשת, Blue River Investments

(להלן: החברה ), הגישה כנגד המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) וכנגד דוד מורגנשטרן (להלן: מורגנשטרן ) תביעה בסדר דין מקוצר על סך של כ-2,900,000 שקל בטענה כי מורגנשטרן לווה ממנה כספים ובהמשך חתם על שטר המחאת זכויות לפיו הוא המחה לה כספים שהוא זכאי לקבל ממקורות שונים עד לסך של 700,000 דולר. על-פי הנטען, המשיבים חתמו על השטר האמור כערבים. המשיבים טענו כי לא היו דברים מעולם והגישו הודעות צד ג' כנגד המשיב 3, יצחק טויב (להלן: טויב ) שהוא, לטענתם, הרוח החיה מאחורי החברה וכנגד אדם נוסף. בהמשך לכך חייב בית המשפט קמא את החברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים בהליך בסך של 75,000 שקל והתביעה הועברה לסדר דין רגיל.

3.

ביום 13.9.2011 הגישו המשיבים בקשה לסילוק התביעה על הסף, במסגרתה טענו כי התובעת אינה חברה בעלת כשרות משפטית, ומכל מקום כי התביעה לא הוגשה בהרשאתה.

4.

בית המשפט קמא קיבל את הבקשה והורה על דחיית התביעה על הסף. בכל הנוגע לטענות באשר לכשרותה המשפטית של החברה, קבע בית המשפט קמא כי החברה התובעת רשומה באי הקריבי נוויס, וכי למרות שלא עמדה בחובה הקבועה בתקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) לציין את הצורה שבה התאגדה, מחדל זה תוקן בהמשך. אולם, בכל הנוגע לטענה הנוספת שהתביעה לא הוגשה בהרשאתה של החברה, בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי טויב, שהציג את עצמו כמי שיזם את הגשת התביעה וטיפל בכל ענייניה ובכלל זאת דאג להפקדת הערובה, לא ידע להסביר מי מאורגני החברה ביקש ממנו להגיש את התביעה. בית המשפט קמא קבע בהקשר זה כי גרסתו של טויב אינה מהימנה, וכי לא הוצג כל מסמך חד משמעי המצביע על כך שהחברה או מי מן האורגנים המוסמכים שלה החליט להגיש את התביעה. כן קבע בית המשפט קמא כי גם אם תתקבל טענתו של טויב לפיה בחודש נובמבר 2011 ניתנה לו הרשאה כדין לניהול התביעה, הרי שהרשאה זו ניתנה למעלה משנתיים לאחר הגשת התביעה, ומכאן שהוגשה ללא הרשאה. לפיכך, הורה בית המשפט קמא על דחיית התביעה על הסף.

5.

לעניין פסיקת ההוצאות, ציין בית המשפט קמא את מחדליה של החברה התובעת ואת העובדה שהוגשו כתבי טענות, התקיימו דיונים בהם, נחקרו עדים והוגשו סיכומים. כן ציין בית המשפט קמא כי מדובר בתביעה שהוגשה על סך של כ-3,000,000 שקל וכי בתיק הוגשו למעלה מ-56 בקשות. בית המשפט קמא קבע כי התביעה הוגשה ביוזמתו של טויב, ועל כן יש לחייבו באופן אישי בתשלום הוצאותיהם של המשיבים בסך של 50,000 שקל. כן הורה בית המשפט קמא כי טויב יחויב בתשלום סך של 15,000 שקל לטובת אוצר המדינה עקב כך שיזם הליך סרק. ביום 31.7.2013 קבע בית המשפט קמא כי אין מניעה לגבות את ההוצאות שנקבעו בפסק הדין מתוך כספי הערובה שהופקדו בתיק, וכי כאשר כספים אלה הופקדו לא הייתה הבחנה בין טויב לבין החברה, כך שלעניין זה אין משמעות לזהות מפקיד הערובה. כן הורה בית המשפט קמא על עיכוב הביצוע של החלטתו עד ליום 11.8.2013.

6.

ביום 12.8.2013 ערערה החברה ערערה לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט קמא, ובד בבד הגישה את הבקשה דנן, שבה היא עותרת לעיכוב ביצוע פסק הדין.

7.

החברה טוענת כי סיכויי הערעור שהגישה גבוהים, בשים לב לכך שבית המשפט קמא טעה בכך שדחה את התביעה ועל כן מנע את האפשרות להגישה מחדש בעתיד, וזאת מבלי שנידונה לגופה. החברה טוענת בהקשר זה כי יש להניח שבית המשפט קמא התכוון למעשה למחוק את התביעה, ולא לדחות אותה. כן טוענת החברה כי שגה בית המשפט קמא כאשר חייב את טויב בהוצאות, על אף שכלל לא היה בעל דין בהליך, וכאשר קבע כי כספי הערובה, שהופקדו על ידי החברה, ישמשו לתשלום ההוצאות שהוטלו על טויב באופן אישי. החברה טוענת עוד כי חילוט כספי הערובה יגרום לה לנזק בלתי הפיך, שכן המשיבים הם אזרחים זרים שהיא תתקשה להיפרע מהם אם יתקבל ערעורה. לעומת זאת, כך נטען, עיכוב הביצוע לא יגרום למשיבים כל נזק שכן כספי הערובה מצויים בקופת בית המשפט ועל כן לא מתעורר חשש שלא ניתן יהיה לגבותם.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור על פסק דין, כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין (תקנה 466 לתקנות). לפיכך, הלכה היא שבקשה לעיכוב ביצוע מוכרעת על-פי שני מבחנים עיקריים – מאזן הנוחות וסיכויי הערעור – ושבגדרו של מאזן הנוחות חיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים, מאחר שככלל מימוש שלו אינו בלתי הפיך. גישה זו נוהגת אף ביתר שאת כאשר מדובר בחיוב שעניינו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (ראו למשל: ע"א 6593/12 מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' חמאיסי , בפסקה 4 (23.9.2012)). בענייננו, טענת החברה לפיה ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, אינה מבוססת, בלשון המעטה. אין מחלוקת כי הערובה מצויה בקופתו של בית המשפט קמא, ולא נטען כי חילוטה יביא להתמוטטות עסקיה של החברה או יגרום ישירות לנזק בלתי הפיך אחר. גם הטענה לפיה המשיבים הם אזרחים זרים לא תסייע לחברה במקרה זה. ראשית, עצם העובדה שהמשיבים אינם אזרחי ישראל אין פירושה שלא ניתן יהיה לגבות מהם את הכספים אם יתקבל הערעור (ראו: ע"א 6952/12 ביו נ' קלמנסון , בפסקה 14 (7.1.2013)). שנית, החברה (ולכל הפחות, מי שנחזה כפועל מטעמה) היא שיזמה את ההליך, קרי בחרה להגיש את תביעתה כנגד המשיבים בישראל, על אף שאינה רשומה בישראל וחרף העובדה שהם אינם אזרחי ישראל. גם לכך יש לתת משקל מתאים. לפיכך, לא השתכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה של החברה. בנסיבות אלה, איני מוצאת מקום לנטוע מסמרות בדבר סיכויי הערעור.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.