ע"א 952/15 רון מקס נ. . לורנס דינר

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין ) מיום 18.12.2014 בת"א 17998-08-13, בו התקבלה תביעת המשיב נגד המבקש 1 והמבקשת 3, ונקבע כי ההסכמים בינם לבין המשיב מבוטלים וכי עליהם להשיב למשיב סך של 6,352,470 ₪ בתוך 30 יום.

2.

המשיב (להלן: "דינר" ) הוא אזרח ארצות הברית אשר השקיע במהלך השנים 2006-2009 סך של 1,520,000 דולר לצורך הקמת מיזם תיירותי של כפר נופש (להלן: "המיזם" ) באמצעות המבקשת 3 (להלן: "החברה" ). יוזם הפרויקט הוא המבקש 1 (להלן: "מלכה" ), ובטרם נעשה ההסכם החזיק במחצית מהמיזם, כאשר את המחצית השניה החזיקה חברה פינית בשם Kontio Oy (להלן: "החברה הפינית" ). בהתאם להסכם הראשון בין הצדדים, שנחתם בטרם הקמת החברה, רכש דינר מאת מלכה 10% מהבעלות במיזם, וזאת בתמורה להשקעה בסך של 1.5 מיליון דולר. בחודש מרץ 2009 פנה מלכה לדינר ודרש כי ישקיע כספים נוספים בחברה, לאור מצבו הרעוע של המיזם. בעקבות דרישה זו החל דינר בבדיקה פיננסית על מנת להבין לאשורו את מצב החברה והמיזם, ונתברר כי הכספים שהושקעו בחברה שימשו למעשה לצרכיו הפרטיים של מלכה, בין היתר לשם רכישת בית מגורים, ביצוע שיפוצים נרחבים בבית, והוצאות פרטיות שונות אחרות, כגון חשבונות טלפון וכרטיסי אשראי. בנוסף לכך התברר כי החברה השקיעה סכום של כ-1,700,000 ₪ בהקמת מסעדה בחיפה – השקעה אשר לא נשאה פרי, וכמו כן התברר כי מלכה הקים חברה אחרת, בשם "ריזורט שלום נורת' 2007 בע"מ", אשר שימשה לרכישת משרד בחיפה באמצעות כספי החברה. עוד עלה כי סכומי כסף נוספים שולמו לצדדים שלישיים שונים, וסכומי כסף אחרים הוצאו מחשבון החברה ללא כל תיעוד או הסבר. פעולות אלו נעשו על-ידי מלכה באמצעות המבקשת 4 (להלן:

"דרויאן" ), אשר היתה באותה עת זוגתו של מלכה, ומאוחר יותר באמצעות המבקש 2, עו"ד דוד ברקוביץ', אשר היה רשום כמנהל החברה (להלן: "ברקוביץ'" ). יצוין, כי הן מלכה והן דרויאן מצויים בהליכי חדלות פרעון, וכי בית המגורים שלהם נמכר במסגרת הליכים אלו.

3.

בעקבות הממצאים החמורים הללו, הגיש דינר תביעה נגזרת בשם החברה לבית המשפט המחוזי בחיפה (תנ"ג 42409-02-12) על מנת להבטיח כי יתרת כספי התמורה ממכירת הבית תועבר לחברה (להלן: "התביעה הנגזרת" ). תביעה זו התקבלה ביום 27.10.2014, תוך שבית המשפט (כב' השופט א'

קיסרי ) מותח ביקורת חריפה על מלכה ועל ברקוביץ'. בד בבד הגיש דינר לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוק החברה, וזאת לאור התנהלות מלכה ואופן ניהולו את החברה (פר"ק 35288-05-12). לאחר קיום דיון בבקשת הפירוק, ביקש דינר למחוק את ההליך ותחתיו הגיש את התביעה דנן, בה התבקש סעד של הסרת קיפוח כבעל מניות מיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, וכמו כן ביקש את ביטולם של הסכמי ההשקעה שחתם עם החברה ומלכה, לרבות השבת מלוא השקעתו הכספית, שניתנה לטענתו על בסיס תרמית ומצג שווא.

4.

לאחר שמיעת ראיות קיבל בית המשפט המחוזי את תביעתו של דינר. בפסק הדין קבע בית המשפט כי יש לקבל את כל טענותיו העובדתיות של דינר ולדחות מכל וכל את הסבריו של מלכה, הן לעניין מהות ההסכמים, הן לעניין השימוש שעשה בכספי החברה. בית המשפט הדגיש כי הרושם שהותיר בו מלכה היה "שלילי, בלשון המעטה" , כי הוא השתמש בחברה לצרכיו הפרטיים, תוך התעלמות מהעובדה שמתנהלים נגדו הליכי חדלות פרעון, וכי למעשה הודה בפה מלא בפעולות שעשה לשם הברחת נכסים מפני נושיו. עוד ציין בית המשפט כי ראה באופן בעייתי ביותר את התנהלותו של ברקוביץ', וכי אף הוא "לא גילה רגישות מיוחדת להוראות מחייבות של הדין, ושימש למעשה ככלי בידיו של מלכה, לעשיית פעולות פסולות, אם לא בלתי חוקיות" . בית המשפט בחן את שלושת ההסכמים בין הצדדים והגיע למסקנה חד-משמעית כי מדובר למעשה בהסכם אחד אשר תוקן מפעם לפעם, ואשר מהווה השקעה של דינר במיזם. בכך דחה את טענת מלכה לפיה לא היה מדובר בהסכם השקעה אלא במכירת חלק ממניותיו של מלכה לדינר, תוך שמלכה היה רשאי לעשות כרצונו בכספי התמורה. לאחר מכן נפנה בית המשפט לבחון אחת לאחת את המעילות שבוצעו בכספי החברה, תוך שקבע כי מלכה ביקש להכשיל את הליך כינוס הנכסים נגדו, וכי שימוש בכספי החברה כבכספיו הפרטיים היה עבורו עניין שבשגרה. עוד נקבע כי ברקוביץ' ומלכה מכרו את משרדי החברה תוך הפרה בוטה של צו שיפוטי, לאחר שלחברה מונה מנהל מיוחד במסגרת התביעה הנגזרת. תמורת המכירה מעולם לא הגיעה לחברה, אך חלק ממנה הגיע לכיסו של ברקוביץ'.

5.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי מלכה והחברה הפרו את ההסכמים עם דינר באופן חוזר ונשנה, כאשר מרבית כספי ההשקעה הועברו לפעילויות שבינן לבין המיזם אין ולא כלום. לפיכך נקבע כי דינר זכאי לבטל את ההסכמים ולהשיב לחברה את המניות, וכי על החברה ומלכה להשיב לו את כספי השקעתו. לעומת זאת, התביעה נגד ברקוביץ' נדחתה, לאור הקביעה כי המעשים המיוחסים למלכה ולחברה נעשו זמן רב בטרם היה למנהל ובעל מניות בחברה. בזמנים הרלוונטיים היתה דרויאן בעלת המניות העיקרית בחברה, ואולם היא נמחקה מההליך לאור הליכי פשיטת הרגל בהם נקטה. בנוסף לכך, נעתר בית המשפט לתביעת דינר לסעדים מכוח עילת הקיפוח, וקבע כי דינר יהיה רשאי להגיש בקשה לפירוק החברה, וכי עד אז כל הכספים שנתפסו במסגרת הסעד הזמני שניתן בתביעה הנגזרת יוקפאו עד לפירוק החברה.

6.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש מלכה ערעור לבית משפט זה. בגדרו של הערעור טוען מלכה כי דינר ניצל את חולשתו ומצוקתו ונקט בסדרת מהלכים שכל מטרתם היתה להתחמק מתשלום חלקו במיזם ולקחת את הכספים לכיסו. כמו כן נטען כי דינר פנה לחברה הפינית והשמיץ את מנהלי החברה, ובכך חיבל במיזם והוריד את ערכו לאפס. במסגרת הערעור חולק מלכה על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, וטוען כי דו"חות רואה חשבון שהגיש מצביעים על כך שסכום ההשקעה בחברה היה נמוך מזה שנטען. בנוסף לכך טוען מלכה כי בית המשפט המחוזי טעה בפרשנות ההסכמים, ובייחוד בכך שקשר בין ההסכם הראשון שנחתם בין מלכה לדינר, ובין ההסכמים שנחתמו לאחר מכן אל מול החברה. אוסיף ואציין כי הערעור כולל טענות נוספות נגד מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, וכן ביטויים קשים ובלתי הולמים כלפי בית המשפט, הגינותו ומיומנותו, שמוטב היה אלמלא נכתבו.

7.

בד בבד הגיש מלכה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפני. בבקשה קצרה זו, אשר לא נתמכה בתצהיר, טוען מלכה כי בידי המערערים אין את סכומי הכסף אשר אותם פסק בית המשפט, וכי חיסול החברה והמיזם לא יועיל כלל לדינר ולא יוסיף לו דבר. עוד נטען כי לאחרונה נפתרו בעיות בירוקרטיות אשר עכבו את תחילת הפרויקט, וכי התקבלו האישורים הנדרשים לתחילת הבניה. לטענת מלכה, אם ישאר פסק הדין על כנו תרד לטמיון כל ההשקעה רבת השנים במיזם ותפגע בפרנסתם של משפחות רבות, ולעומת זאת בנייתו של הפרויקט תועיל בראש ובראשונה לדינר, אשר יוכל להנות מפירות השקעתו ולמכור את זכויותיו על-פי ההסכם למי שיחפוץ.

8.

דין הבקשה להידחות.

9.

תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" . זאת, לאור התפיסה כי מי שנקבע כזוכה על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת רשאי להנות מפרי זכייתו. עיכוב ביצועו של פסק דין יתרחש רק בנסיבות בלתי רגילות ובעלות חומרה מיוחדת המצדיקות סטייה מן הכלל, והנטל להוכיח נסיבות אלו מוטל על המבקש את עיכוב הביצוע (ע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה ת"א 4 , פ"ד נג(1) 197, 189-90 (1999); ע"א 5791/14 קציר נ' דוידסקו , פסקה 18 (4.11.2014) (להלן: " עניין קציר " ) ; בע"מ 8193/08

פלוני נ' פלונית , פסקה 11 (20.11.2008) (להלן: " עניין פלונית " ) ). על מבקש עיכוב ביצוע של פסק דין לשכנע בקיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להראות כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של דבר יתקבל הערעור, יתקל המבקש בקשיים בהשבת מצב הדברים לקדמותו (ע"א 6952/12 ביו נ' קלמנסון , פסקה 13 (7.1.2013)). בין שני השיקולים קיימים יחסי גומלין באופן של "מקבילית כוחות", כך שככל שישתכנע בית המשפט כי סיכויי הערעור טובים יותר, תידרש הוכחה מוצקה פחות של נטיית מאזן הנוחות לטובת המערער, ולהפך (ע"א 6146/ 00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל (19.11.200), פסקה 9; ע"א 3496/12 עו"ד עמית סייג נ' עו"ד איתן ארז (11.7.2012), פסקה 4)).

10.

עקרונות אלו כוחם יפה לכל פסק דין, וביתר שאת מקום בו מדובר בפסק דין כספי, אשר ניתן להניח לגביו כי לא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור (ע"א 4779/09 סובחי שעבאן נ' פקיד שומה רמלה

(29.7.2009), פסקה 12 וההפניות שם; ע"א 8777/08 סאלח מריסאת נ' חסן מריסאת ( 8.2.2009), פסקה 7). לפיכך, כאשר מדובר בתביעה כספית, ישנה חשיבות רבה לשאלה אם יוכל המערער להיפרע מהמשיב אם יזכה בערעורו, ועל המבקש הנטל לשכנע כי אם אכן יבוצע פסק הדין יהיה קשה או בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו, ועליו להציג תשתית עובדתית לכך (עניין פלונית , פסקה 13 וההפניות שם; עניין קציר , פסקה 18 וההפניות שם).

11.

אשר לבחינת סיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות בדבר דומני כי אלו אינם מן המשופרים. פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיוסד על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, אשר מטבעם אינם נתונים באופן רגיל להתערבות ערכאת הערעור. בענייננו מדובר במקרים רבים ושונים בהם הוכח כי נעשה שימוש בלתי ראוי בכספי החברה אשר היו אמורים לשמש לקידום המיזם. גם באשר לפרשנותם של ההסכמים בין הצדדים הגיע בית המשפט למסקנה חד-משמעית, בהתבסס על לשון ההסכם, כמו גם על נסיבות חיצוניות שונות, לרבות התנהגותו של דינר ועניינו המתמשך והמעמיק במיזם.

12.

אשר למאזן הנוחות, טען מלכה בקצרה כי אין ברשותו את הכספים וכי ביצוע פסק הדין ימוטט את סיכויי המיזם. טענות עובדתיות אלו נטענו בעלמא, ללא כל נתונים או אסמכתאות וללא תמיכה בתצהיר כנדרש. כך גם באשר לשלבי ההתקדמות הצפויים של המיזם ותחילת הבניה, או הפגיעה החברתית הצפויה. לא למותר לציין, כי עצם העובדה כי אין בידי מלכה והחברה את מרבית הכספים עשויה להוות דווקא נימוק נגד עיכוב הביצוע, מתוך חשש (שאינו בלתי מבוסס לאור קביעות בית המשפט המחוזי) כי גם כספים אלו לא ישארו בידי החברה. יתרה מזאת, מלכה לא טען כלל כי במידה ויזכה בערעורו יקשה על דינר להשיב את הכספים. מכל האמור עולה כי גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו של מלכה. די בכך בכדי לדחות את הבקשה.

13.

באשר להתנהלותו הדיונית של מלכה: פסק הדין ניתן ביום 18.12.2014, כאשר מועד הביצוע שנקבע בו היה בתוך 30 יום. ערעורו של מלכה הוגש ביום 8.2.2014, וזאת בטענה (שאף היא אינה מגובה בתצהיר) כי קיבל את פסק הדין ביום 30.12.2014. מכל מקום, הבקשה שלפני לא הזכירה כלל את מועד הביצוע הנקוב שכבר חלף-עבר, ואף לא צורפה אליה בקשה להארכת מועד. אמנם, התקנות אינן קובעות מגבלת זמן להגשת בקשה לעיכוב ביצוע, ובקשה זו ניתנת להגשה גם לאחר שהוגש ערעור על פסק הדין ולאחר שחלף מועד הפרעון (רע"א 6395/10 קידר נ' אי איי גי חברה לביטוח בע"מ , פסקה 7 (2.12.2010)). עם זאת, סבורני כי יש להעניק משקל גם להתנהלותו הדיונית של מבקש עיכוב ביצוע, ובית משפט זה כבר פסק בעבר כי בקשה שהוגשה בשיהוי ותוך קביעת סד זמנים קצר שאינו מאפשר דיון בה כדבעי, דינה להידחות מטעם זה בלבד (רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (25.12.2007)). מכל מקום, ומשעה שבקשה זו נדחתה לגופה, אין צורך להידרש לכך.

14.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, ובהתחשב במצבו הנטען של מלכה והחברה, לא ראיתי להורות על צו להוצאות.