ע"א 3496/12 עו"ד סייג עמית נ. ארז איתן ,עו"ד

הנשיא א' גרוניס:

1.

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך ) בו נקבע כי זכות חכירה לגבי נכס מקרקעין מסוים נתונה בידי הנאמן בפשיטת רגל של המערערת 2, החייבת רחל סייג-סופר (להלן – החייבת ) ולא בידי בנה, המערער 1, עו"ד עמית סייג (להלן – המערער ). המערער והחייבת משיגים על פסק-הדין.

2.

החייבת רשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת זכויות חכירה של חלקה 15 בגוש 5001, המצויה בגדרה. מדובר בנכס בשטח 20,067 מ"ר (להלן – הנכס ). ביום 19.07.1999 חתמו החייבת והמערער על תצהירים לפיהם נתנה החייבת למערער את זכות החכירה שלה בנכס במתנה וללא תמורה. ביום המחרת, 20.07.1999, נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת המערער ובאותו יום הוגש דיווח על העיסקה לשלטונות מס שבח. זכות החכירה נותרה רשומה על שמה של החייבת ומעולם לא נרשמה על שמו של המערער. ביום 31.12.2009 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו צו לכינוס נכסיה של החייבת

וזאת לבקשת נושה. ביום 30.11.2011 הוכרזה החייבת פושטת רגל.

3.

ביום 03.03.2010 הגישו מי שהיו אותה עת מנהלים מיוחדים לנכסי החייבת בקשה לבית המשפט שעל פשיטת הרגל כי יורה לרשום את הנכס על שמם שלהם. הנאמן בפשיטת רגל של החייבת, עו"ד איתן ארז (המשיב 1), שנתמנה כנאמן בשלב מאוחר יותר, היה אחד משני המנהלים המיוחדים. הבקשה נתבססה על סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן – הפקודה ), הוא הסעיף העוסק בביטול הענקות. בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך ) נעתר לבקשה. בית המשפט ביסס את הכרעתו על חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק המתנה ). בפסק-הדין שניתן ביום 22.03.2012 נקבע כי עסקינן במתנה שלא הושלמה, שהרי זכות החכירה נותרה רשומה על שם החייבת ולא הועברה על שמו של המערער. עוד נקבע כי מדובר אך בהתחייבות ליתן מתנה וכי נותן המתנה, היינו החייבת, רשאית הייתה לחזור בה מהתחייבותה אם חלה הרעה כלכלית ניכרת במצבה. במקרה זה, כך הוסיף בית המשפט, אין ספק שחלה הרעה ניכרת במצב הכלכלי של החייבת, שכן היא מצויה בהליכי פשיטת רגל. ניתן להבין מפסק-הדין כי במקרה דנא, מאחר שנכסיה של החייבת הוקנו לנאמן (או היו בידי המנהלים המיוחדים), כי אז זכאים הם לחזור מן המתנה.

4.

כאמור, בקשתם של המנהלים המיוחדים סמכה על סעיף 96 לפקודה. לעומת זאת, בית משפט קמא השתית את הכרעתו על חוק המתנה. טענתם המרכזית של המערערים היא כי לא ניתנה להם אפשרות להתייחס לחוק המתנה, שכן בבקשה נטען כי יש לבטל הענקתה, בהתאם לסעיף 96 לפקודה. אנו סבורים כי יש ממש בטענה. מן החומר עולה כי לא ניתנה הזדמנות נאותה למערערים להתייחס לתיזה לפיה מדובר בהתחייבות למתנה, שניתן לחזור ממנה בשל הרעה במצבו הכלכלי של הנותן. אף אם בית המשפט רשאי היה לבסס הכרעתו על חוק המתנה, ראוי היה לאפשר למערערים לטעון לגבי אפשרות זו. כבר מטעם זה דינו של פסק-הדין להתבטל על מנת שתינתן אפשרות טיעון למערערים בעניין זה. נבהיר עם זאת, כי איננו מביעים כל עמדה לגופה של הסוגיה בדבר מתנה וחזרה ממנה.

5.

כאמור, בבקשתם של המנהלים המיוחדים נטען כי מדובר בהענקה הניתנת לביטול, בהתאם לסעיף 96 לפקודה. בעלי הדין התייחסו בטיעוניהם אף לסוגיה זו כבסיס אפשרי לקביעה כי יש לרשום כיום את הזכויות בנכס על שמו של הנאמן. לפיכך נאמר מספר דברים בקיצור בעניין זה, שכן ממילא בכוונתנו להחזיר את הדיון לבית משפט קמא.

ראשית, כיום אין עוד מקום לטענת המערערים, שהועלתה בכתבי טענותיהם בבית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לבטל הענקה כל עוד לא ניתנה הכרזת פשיטת רגל. הטענה נכונה בהיבט העקרוני (ע"א 5709/99 לוין נ' עו"ד שילר , פ"ד נה(4) 925, 939 (בין האותיות א-ב) (2001)) . ברם, מאחר שהחייבת הוכרזה פושטת רגל עוד ביום 30.11.2011, היינו לפני שבית משפט קמא נתן את הכרעתו, ברי כי אין עוד מקום לטענה כיום.

שנית, סעיף 96 לפקודה קובע גבול עליון של 10 שנים לביטול הענקה. את תקופת 10 השנים מונים לאחור מיום מעשה פשיטת הרגל בגינו הוכרזו החייב או החייבת פושטי רגל (ע"א 368/72 קונויסר נ' עו"ד יעקובי-שוויץ , פ"ד כז(1) 302 (1973); ע"א 353/82 גיטר נ' עו"ד מכנס , פ"ד לט(3) 813, 820 (1985)). נטען, כי מעשה פשיטת הרגל נעשה במקרה דנא ביום 22.01.2009, בחלוף שבעה ימים מעת שהומצאה התראת פשיטת רגל לחייבת. המערער השיג על המועד האמור, אך בסופו של דבר הסכים, בעת הדיון, כי מועד האירוע הרלוונטי, 19.07.1999, נופל בגדר התקופה של 10 השנים. על כן, אין כיום עוד ספק כי תנאי זה שבסעיף 96 לפקודה אכן מתקיים.

שלישית, הטענה היחידה שיש לדון בה במקרה דנא בכל הנוגע להענקה הניתנת לביטול הינו אחד מאלה שבסעיף 96(ב) לפקודה. לפי האמור שם, אין להורות על ביטול הענקה אם החייב היה בזמן ההענקה "כשר פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה...". נעיר, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מקבל ההענקה, אשר מבקש כי הנכס יישאר בידיו (ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק , פ"ד כג(2) 803 (1969); ע"א 5709/99 הנ"ל, בעמ' 951-950). מאחר שבית המשפט המחוזי לא בחן את סוגיית ההענקה, אין מנוס מלהחזיר את הדיון אליו על מנת שיידון בנקודה זו.

6.

בנסיבות עניין יש להחזיר איפוא את הדיון לבית המשפט המחוזי וזאת לצורך בחינה של שני עניינים: האחד, לשם מתן זכות טיעון למערערים בכל הנוגע למסלול האפשרי של התחייבות ליתן מתנה וביטולה. האחר, זה של ביטול הענקה, לפי סעיף 96 לפקודה. בנושא זה נותרה שאלה אחת בלבד לדון בה והיא האם החייבת הייתה כשרת פרעון במועד ההענקה.

7.

לפיכך, מתקבל הערעור ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל. ההליך יחזור לבית המשפט של פשיטת הרגל לבירור הסוגיות השונות, כאמור בפיסקה 6 לעיל. לא ייעשה צו להוצאות.