ע"א 5313/13 עו"ד ארז אהרוני נ. פלומורן בניה והשקעות בע"מ

א.

בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת שבח) מיום 1.7.13 בת"א 13949-02-10, בו חויב המבקש לשלם למשיבה 1 סך של 1,788,397 ש"ח (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית).

רקע

ב.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש מונה, ביום 21.5.00, ככונס נכסים על מבנה בן שלוש קומות בקרית ביאליק (להלן המבנה ), שהיה שייך למשיבה 1 (להלן המשיבה ). זאת, במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח כנגד המשיבה בגין חובה למשיב 2 (להלן הבנק ), לזכותו נרשם שעבוד מִדרגה ראשונה על המבנה. המבקש תפס חזקה במבנה ביום 10.7.00. בחלוף למעלה משבע שנים, בחודש ספטמבר 2007, נחתם הסכם פשרה בין המשיבה לבנק לסילוק חובותיה של המשיבה ושל חברות אחרות המצויות בשליטתו של בעל השליטה בה, מאיר ביטון (להלן

ביטון ). במסגרת הסכם הפשרה הסכים הבנק להסרת השעבוד מהמבנה, וביום 23.8.07 מכרה המשיבה את זכויותיה במבנה. ביום 15.10.07 שוחרר המבקש מתפקידו ככונס נכסים.

ג.

בתביעה שהגישה המשיבה בבית המשפט המחוזי (ת"א 13949-02-10) נטען, כי המבקש התרשל בתפקידו ככונס נכסים, הזניח את המבנה והפקיר אותו, לא דאג למכור אותו ולא ביטח אותו כנדרש. נטען, כי התרשלות זו גרמה למשיבה נזק שבא לידי ביטוי בפיחות ניכר בערכו של המבנה. המשיב הכחיש את רשלנותו הנטענת ואת הנזק הנטען, ושלח הודעת צד ג' כנגד הבנק.

ד.

בפסק הדין מיום 1.7.13 נאמר (פסקה 10) כי "הכונס [המבקש – א"ר] קבל לידיו נכס חדש, מלוכלך ככל הנראה, אך סגור ומסוגר", וכי "במקום לנקות את המבנה, לתקן את הפתח בגג, להקפיד על נעילה הרמטית של המבנה ... ולמכור אותו למרבה במחיר במהירות האפשרית – הוחזק המבנה ע"י הכונס במשך שבע שנים שבסופן נמכר על ידי התובעת עצמה [המשיבה – א"ר] במסגרת הסדר פשרה ישיר עם הבנק". נאמר (פסקה 7), כי "מצב הנכס בעת החזרת החזקה נראה כאילו פגעה בו סופת הוריקן אשר תלשה ממנו את מרבית איבריו, כולל חלונות, דלתות, מערכות חשמל, תקרות וכו'".

באשר להודעת צד ג' ששלח המבקש נאמר, כי "מרגע המינוי, נפסקים יחסי השליחות בין הכונס לבין שולחו בנוגע לנכס המסוים לגביו ניתן צו הכינוס, והכונס אינו משמש עוד כשלוחו של הנושה", ועל כן טענת המבקש לפיה ביצע את הוראות הבנק ושיתף אותו בהחלטותיו אינה יכולה לשמש עילה לפיצוי. כן נאמר, כי "הטענה לעיל לפיה פעל הנתבע [המבקש – א"ר] בעצה אחת עם הבנק ומילא את הוראותיו, גם לא הוכחה" (פסקה 14).

באשר לשיעור הנזק ביכר בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה "שהייתה יסודית ורצינית, ואושרה בעדותו המקצועית והאמינה בפני" (פסקה 17); באשר לחוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש ציין בית המשפט, כי זו "הייתה שטחית וכללית, אף לא עמדה במבחן החקירה הנגדית" (פסקה 18). עם זאת, הפחית בית המשפט המחוזי סכומים מסוימים מסכום חוות דעתו של מומחה המשיבה.

לבסוף דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש, לפיה המשיבה לא ניזוקה כלל שכן גם אם תמורת המכר היתה גדולה יותר, סכום הפשרה עם הבנק היה גדל בהתאמה.

בסופו של יום חויב המבקש בתשלום סך 1,788,397 ש"ח למשיבה (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית), וההודעה לצד ג' נדחתה.

הבקשה

ה.

המבקש עירער על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי, ובמקביל עתר לעיכוב ביצועו. בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 29.7.13 נטען, כי סיכויי ההצלחה של המבקש בערעור גבוהים ביותר. בין היתר נטען, כי לפסק דינו של בית המשפט המחוזי "ישנה השלכה גדולה על כינוסי נכסים בכלל, ועל כונסי נכסים בפרט" באשר "משמעותו של פסק הדין היא הרחבת גבולות אחריות הכונס מעבר לחובות המוטלות עליו על פי דין" (סעיף 14). נטען, כי בבית המשפט המחוזי הוכח כי "לא נפל כל פגם או פסול בהתנהלות הכונס ולא היתה כל רשלנות" (סעיף 13). באשר למאזן הנוחות נטען, כי המשיבה היא חברה לא פעילה, לא אותרו כספים המגיעים לה מצדדים שלישיים ואינה מחזיקה בנכס מקרקעין, וכי בעל השליטה בה – ביטון – נוהג "לפתוח" חברות רבות באופן סדרתי. נטען, כי נוכח אלה יהיה קיים קושי להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו. בבקשה צוין, כי למבקש ביטוח אחריות מקצועית וחברת הביטוח היא שאמורה לשאת בתשלום סכום פסק הדין, וזו מוכנה ליתן התחייבות לשלם למשיבה את סכום פסק הדין בתוך 30 יום ממועד נתינתו של פסק דין הדוחה את הערעור.

ו.

בתגובת המשיבה מיום 6.8.13 נטען, כי הערעור מופנה כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי וסיכוייו קלושים. באשר למאזן הנוחות נאמר, כי טענתו של המבקש לפיה לא ניתן יהא לגבות את סכום פסק הדין בחזרה נטענה בעלמא ועל יסוד ספקולציות והכפשות. נטען, כי המשיבה "הנה חברה פעילה ובעלת נכסים" (סעיף 54 לתגובה), וכי הסדירה את כל חובותיה לבנק (סעיף 55). עוד נטען, כי למשיבה נכס מקרקעין בבעלותה וכן נכסים ואמצעים כספיים. עוד נטען, כי טענותיו של המבקש באשר לחברות נוספות שבשליטתו של ביטון אינן ממין העניין דנא, ומכל מקום אין בהן דבר וחצי דבר.

הכרעה

ז.

כידוע, הכלל הוא כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). על המבקש עיכוב ביצוע או סעד זמני בערעור להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל – טובים; והשני, כי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני או אם לא תעוכב ההחלטה, נוטה לטובתו (ראו, למשל, ע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל (נ.י.ב) , פ"ד נו(4) 178). שני תנאים אלה "מקיימים ביניהם 'מקבילים כוחות', דהיינו: ככל שסיכויי הערעור טובים יותר, כך יפחת משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות; וככל שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, עשוי בית המשפט לעכב את הביצוע גם אם סיכויי הערעור אינם נחזים על פניהם להיות גבוהים, ובלבד שאין מדובר בערעור חסר סיכוי" (ע"א 3496/12 עו"ד עמית סייג נ' עו"ד ארז איתן (2012), השופט פוגלמן). ועוד נאמר, כי "כשמדובר על עיכוב ביצוע של פסק דין המורה על חיוב כספי, הרי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו אלא במקרים חריגים" (ע"א 5306/12 אדרי נ' פקיד שומה (2012), השופטת ארבל; ראו גם ע"א 4097/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' זיתוני (2005)).

ח.

על רקע זה, נפנה עתה לדון בטענותיו של המבקש.

ט.

ראשית, על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות, סבורני כי בפני המבקש ניצבות משוכות גבוהות באשר לסיכויי הערעור, באשר גם לשיטתו נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, עיון בהודעת הערעור שהגיש המבקש (נספח 2 לבקשה) מלמד, כי זו כוללת שורה ארוכה של טענות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי . עם זאת, הדברים מסורים לדיון המהותי בערעור.

י.

באשר למאזן נוחות; מהבקשה ומהמסמכים שצורפו לה לא שוכנעתי, כי נוכח מצבה הפיננסי של המשיבה כיום, יהא קושי להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו. טענותיו של המבקש בהקשר זה הן כלליות ונסמכות על "בדיקה שערך" (סעיף 23 לבקשה). בטענות אלה אין, על פני הדברים, כדי להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת מצבה הפיננסי הקשה של המשיבה (דבר המוכחש על ידיה). אכן, "טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת" (ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר (2006), השופט ג'ובראן). המבקש צירף לבקשתו מסמכים רבים הנוגעים לחברות אחרות שלפי הטענה מצויות בשליטתו של ביטון ולביטון עצמו (נספחים 5-4), ואולם, אלה – אף אם יש בהם סימני שאלה – אינם מלמדים די הצורך על מצבה הפיננסי של המשיבה דנא. מנגד, כאמור, בתגובתה הכחישה המשיבה את טענותיו של המבקש, ובין היתר צורף לה (כנספח 2) נסח מרשם המקרקעין, המלמד לכאורה כי בבעלותה נכס מקרקעין, שאמנם איני יודע את ערכו. סבורני, שבנסיבות אלה לא הוכיח המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במידה רבה.

יא.

בגדרי האמור, ולמקרה שבערעור יופחת החיוב במידה מסוימת (ואיני אומר זאת כמובן), יעוכב עד להכרעה בערעור סך של 500,000 ש"ח, ויופקד בנאמנות אצל באי כוח שני הצדדים במשותף.

כללם של דברים

יב.

נעתר אני איפוא חלקית כאמור לבקשה לעיכוב ביצוע. עם זאת המבקש ישא בהוצאותיה של המשיבה ובשכר טרחת עורכי דינה בבקשה בסך כולל של 5,000 ש"ח.