ע"א 6479/13 בני אור אחזקות בע"מ נ. גיא ויקטור שבת

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בת"א 31522-05-12 (כב' השופטת ד"ר ד' אבינאלי ) מיום 7.7.2013, עד להכרעה בערעורם של המבקשים.

תמצית ההליכים הקודמים

2.

המשיבים, בעל ואשה, הגישו תביעה כספית נגד המבקשים. המבקשות 3-1 הן חברות פרטיות הרשומות בישראל; המבקש 4 הוא מנהלם של המבקשות 1 ו-2; המבקשת 5, אשתו של המבקש 2, ובתה, המבקשת 6, הינן בעלי המניות של המבקשת 1. על פי כתב התביעה, נטל המבקש 4 הלוואות חוץ בנקאיות מגורמים שונים לצורך עסקיו, וזאת, בין היתר, באמצעות נכיון שיקים אצל צדדים שלישיים (להלן: הלווים ). נטען בכתב התביעה, כי בשל " מערכת יחסי אמון וחברות קרובה " בין המשיב 1 למבקש 4, הסכים הראשון לערוב לחלק מהלוואותיו של המבקש 4, כאשר, בין היתר, הבטיח לו המבקש 4, כך על פי כתב התביעה, כי יפצה אותו באמצעות " שווי כספי ", של אחד ממגרשי המקרקעין המצויים בבעלות המבקשת 1. משהגיע מועד פרעונם של השיקים שנמסרו ללווים, ורובם חוללו בגין אי פרעון, נאלץ המשיב 1 לפורעם, מכוח ערבותו. בעקבות הדרישות הכספיות אשר הופנו אל המשיבים מטעם הלווים השונים, הם נקלעו לחובות כבדים, בעטיים נפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל וננקטו נגדם הליכי גבייה שונים. המשיבים הדגישו בתביעתם, כי המבקש 4 לא פרע את חובותיו כלפיהם, ואף נטען כי הוא פעל למכירת חלקים מהמקרקעין שבבעלות המבקשת 1, תוך הברחת תמורת המכירות, על מנת להתחמק מתשלום חובותיו למשיבים. תביעתם של המשיבים עמדה על סך של 3,438,262 ₪ והיא כוללת את המרכיבים הבאים: חובותיו הכספיים של המבקש 4 כלפיהם; השווי הכספי של המגרש אשר הובטח להם; התשלומים בהם נשאו המשיבים בתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדם; לשון הרע; ועוגמת הנפש שנגרמה להם.

3.

במסגרת ההליכים בבית משפט קמא הוטל על נכסי המבקשים 4-1, ביום 31.5.2012, צו עיקול זמני בסכום הקרוב לשלושה מליון ₪. בעקבות בקשת המבקשים

4-1 לבטל את צו העיקול הזמני, צומצם היקפו של צו, כך שזה יעמוד על סכום של 1,400,000 ₪, וזאת, לאחר שבית משפט קמא (כב' הרשם ח' ברנר ) קבע, ביום 17.7.2012, כי הובאו בפניו ראיות מהימנות, לכאורה, לחובו של המשיב 4 בסכום הנקוב. ערעורם של המשיבים על ההחלטה (ע"ר 21893-09-12), נדחה, ביום 20.9.2012, כאשר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת

ע' צ'רניאק ) ציין בפסק דינו, כי הסתמכותו של כב' הרשם על הודאת המבקשים 4-1 " היא שביססה בסופו של דבר את הראיות המהימנות להם זקוקים היו המערערים להוכחת סכום התביעה לצורך קבלת סעד זמני [...]".

פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי והרקע להגשת הבקשה

4.

ביום 19.9.2012, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן פסק דין חלקי בתביעתם, אשר יחייב את המבקשים כולם, או את המבקשים 1 ו-4, לשלם למשיבים סכום של 1,400,000 ₪, ולחילופין להורות על תשלום אחר, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, וזאת בהסתמך על החלטתו של כב' הרשם ח' ברנר בבקשה לביטול צו העיקול הזמני.

ביום 7.7.2013, נתן בית משפט קמא (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) את החלטתו בבקשה, ובמסגרתה קבע, כי המבקשים הודו בקיומו של חוב בסך 820,000 ₪ כלפי המשיבים, וכי המבקש 4 אף אישר כי עליו לשאת במלוא סכום החוב האמור. לפיכך, ניתן פסק דין חלקי, הוא מושא הבקשה שלפניי, המחייב את המבקש 4 בתשלום סך של 820,000 ₪, וזאת בעקבות הודאתו בחוב זה. במסגרת החלטה זו, נקבע כי המבקשת 3 תשא, ביחד ולחוד עם המבקש 4, בתשלום סכום של 300,000 ₪ מתוך החוב הכולל, וזאת מכוח הודאתה בחוב זה בכתב ההגנה; כי המבקשת 1 תשא, ביחד ולחוד עם המבקש 4, בתשלום סכום של 520,000 ₪ מתוך החוב הכולל, ואף זאת על יסוד הודאתה בחוב, במסגרת כתב ההגנה; וכי הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום קבלתם על ידי המבקשים ועד למועד הפרעון בפועל. בהמשך לפסק הדין החלקי, חויבו המבקשים בתשלום הוצאות המשפט של המשיבים, לרבות שכר טרחת בא כוחם, בסכום של 10,000 ₪.

5.

יצויין, כי ביום 10.7.2013, ניתנה פסיקתא המחייבת את המבקשים 1 ו-4 לשלם למשיבים סכום של 587,456.3 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום מתן פסק הדין החלקי ועד לתשלום המלא בפועל, ואת המבקשים 3 ו-4 לשלם למשיבים סכום של 381,022.7 ₪, באותם התנאים.

6.

ביום 28.7.2013, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין החלקי שניתן בעניינם. במסגרת החלטתו בבקשה, הבהיר בית המשפט, כי " פסק הדין החלקי ניתן בהסתמך על הודאת הנתבע בכתב ההגנה ובישיבת ק"מ [...] לפיכך, הטענה בדבר סיכויי הערעור להתקבל תמוהה ואינה מצריכה תגובה ".

המבקשים ערערו על פסק הדין החלקי לבית משפט זה בבקשה לבטלו, ולהורות על החזרתו של התיק לבית משפט קמא, לצורך שמיעת ראיות הצדדים. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין החלקי.

הבקשה והתגובה לה

7.

במסגרת הבקשה, ולעניין שיקול מאזן הנוחות, טענו המבקשים, כי מצבם הכלכלי של המשיבים הינו קשה, וכי הללו לא יוכלו להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורם של המבקשים יתקבל. כך, למשל, הובהר, כי המשיבים מסרו למבקשים שתי המחאות זכות בלתי חוזרות, במסגרתן התחייבו המשיבים לשלם לצדדים שלישיים סכומים של 600,000 ₪ ו- 780,000 ₪, וזאת בין היתר, מתוך הסכום שייפסק לטובתם במסגרת תביעתם. עוד ציינו המבקשים, כי ביום 30.12.2013, הוטל על נכסי המשיבים, המצויים בידי המבקש 4, צו עיקול עד לכיסוי חובו של המשיב 1 לזוכה פלוני, בסכום של כ-168,000 ₪. מאחר שסכום חובותיהם של המשיבים לצדדים שלישיים, שאינם מוכרים למבקשים, עולה על סכום זכייתם בפסק הדין החלקי, סיכויי המבקשים לקבל את כספיהם בחזרה, ככל שבקשתם זו תדחה וערעורם יתקבל, הינם אפסיים. לעומת זאת, הוסיפו וטענו המבקשים, כי המשיבים יוכלו להפרע מהם, במידה שבקשתם תתקבל, וערעורם על פסק הדין החלקי, יידחה. זאת, משום שלבקשת המשיבים הוטל צו עיקול על נכס המקרקעין של המבקשים, אשר נאמד בשווי של כ- 2,000,000 ₪.

באשר לסיכויי הערעור, נטען, בין היתר, כי בית משפט קמא שגה עת נתן פסק דין חלקי על יסוד ההודאות המסוייגות של המבקשים בחלק מסכומי התביעה, וללא שמיעת ראיות. נטען בנוסף, כי באמצעות מהלך זה קיבל בית משפט קמא, למעשה, את גרסת המשיבים ואת טענותיהם, על אף שהמסכת העובדתית שנויה במחלוקת בין הצדדים. בין היתר, הובהר, כי 300,000 ₪ מתוך הסכום הכולל, שנפסק לטובת המשיבים, הינו סיכום של סכומי המחאות אשר המבקשים הודו שלא פרעו, אך באותם סכומים מגולמת ריבית, אותה, על פי הטענה, יש לקזז מסכום חובם של המבקשים. הנטל להוכחת גובה הריבית, כך נטען, חל על המשיבים, וזאת מכוח החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993, אך אלו לא נדרשו לעמוד בנטל זה, טרם שניתן פסק הדין החלקי. עוד טענו המבקשים, כי הם חולקים על חיובם בסכום של 520,0000 ₪, שכן כלל לא ברור אם המשיבים שילמו סכום זה ללווה הנכון, מכוח ערבותם. המבקשים אף סברו, כי הערכאה הדיונית שגתה כאשר פירשה את הודאתם בחוב מירבי של 820,000 ₪ כטענה מסוג " הודאה והדחה ", שכן מדובר בהודאה בעובדה אחת מתוך כלל העובדות המקימות, לכאורה, את עילת תביעתם של המשיבים. עוד הודגש, כי במצב דברים זה, לא ניתן לפסוק לטובת המשיבים חלק מסכום התביעה, מבלי שנערכה התחשבנות בין הצדדים באשר לכלל ההלוואות, אשר לטענת המשיבים ניתנו למבקש 4.

8.

בתגובת המשיבים, נטען כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע. לדידם של

המשיבים, המבקשים נהגו בחוסר תום לב שעה שהסתירו מבית משפט זה את דחיית בקשתם לעיכוב ביצוע על ידי בית המשפט המחוזי, הזהה לבקשה דנן, וחשפו עובדה זו רק לאחר שנתבקשה תגובת המשיבים לבקשה. לעניין סיכויי הערעור, סברו המשיבים כי משהמבקשים הודו בחובם למשיבים בסכום של 820,000 ₪, וזאת במסגרת הדיון בבקשת המשיבים למתן פסק הדין החלקי, ואף אישרו קיומו של חוב גדול יותר, במהלך הדיון בבקשתם לביטול צו העיקול הזמני ובמסגרת ערעור המשיבים על החלטת הרשם בבקשה, הסיכויים לקבלת הערעור, אשר הוגש מטעם המבקשים לבית משפט זה, אינם טובים. מסקנה זו מתחזקת, כך הודגש, מאחר שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, לרבות בקביעות הנוגעות להערכת גובה הנזק שנגרם לתובעים. לדעת המשיבים, אף החלטתו של בית משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו החלקי, אשר הוגשה, עובר לבקשה זו, מעידה על סיכוייו הקלושים של הערעור להתקבל.

בהתייחסם לשיקול בדבר מאזן הנוחות, הדגישו המשיבים, כי מצבם הכלכלי הקשה, בו נתלים המבקשים כעילה לקבלת בקשתם, הוא פרי דרכי המרמה וההונאה המאפיינים את המבקשים, ובכל אופן, כך נטען, המשיבים " מתחילים בימים אלה להתאושש ". באשר למצבם הכלכלי של המבקשים, הזכירו המשיבים כי תביעתם הכספית נגדם, בסך של כ-2,680,000 ₪, עודנה תלויה ועומדת, ואין ביכולתם הכלכלית של המבקשים לעמוד בתשלום עתידי, בהיקף האמור. הובהר, כי הנכס היחיד העומד לרשות המבקשים הוא נכס המקרקעין, אשר על חלקה מסויימת ממנו הוטל צו עיקול לטובת המשיבים, ועוד נטען כי המבקשים העלימו תמורה שהתקבלה אצלם ממכירת מגרשים אחרים, באותם מקרקעין.

לדידם של המשיבים, אין לאפשר למבקשים להתחמק מתשלום חובם, אשר חלקו התגבש לפני למעלה מחמש שנים. ואולם, אם יחליט בית המשפט להענות לבקשה, עמדת המשיבים היא שיש להתנות את עיכוב הביצוע בחיוב המבקשים בהפקדת מלוא סכום פסק הדין החלקי, במזומן או במסירת ערבות בנקאית אוטונומית, להבטחת ביצועו.

דיון והכרעה

9.

נקבע, לא אחת, בבית משפט זה כי לבעל דין, אשר זכה במשפטו, מוקנית הזכות להנות מתוצאות פסק הדין, בסמוך למועד בו ניתן, ומבלי שייאלץ להמתין להכרעה בערעור, שהגיש הצד שכנגד על פסק הדין. מקורה של הלכה זו הוא בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ע"א 9302/12 שלמה נ' כהן (20.10.2013); ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק) (17.10.2013); ע"א 2962/13 חברת רהיטי פורת בע"מ נ' מסיקה (16.5.2013)). יחד עם זאת, רשאי בית המשפט לחרוג מהכלל האמור, ולעכב ביצועו של פסק דין, בעקבות הגשת ערעור עליו, אם הוכיח מבקש הסעד, שני תנאים אלו: כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 1981/13 אסעיד נ' חליל (4.6.2013); ע"א 3258/13 הד ארצי בע"מ נ' דוכין (23.5.2013); ע"א 6573/12 חליווה נ' בלביץ (1.11.2012)).

10.

באשר לדרישת מאזן הנוחות, השתרש במקומותינו הכלל, לפיו אין מעכבים את ביצועו של פסק דין, המשית על המבקש חיוב כספי בלבד, כבענייננו, מן הטעם כי הנזק שייגרם לו כתוצאה מביצוע פסק הדין שניתן נגדו, איננו בלתי הפיך (ע"א 6894/13

פלונים נ' אורט ישראל (17.10.2013); ע"א 4461/13

זילברג נ' פלאפון תקשורת בע"מ (9.9.2013); ע"א 2388/13 סולטן נ' פקיד שומה ירושלים (2.7.2013)) בית המשפט רשאי לסטות מכלל זה, אם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית איתנה, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל ערעורו של המבקש (ע"א 7014/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון פלונית (28.10.2013); ע"א 5210/13 אלכסנדרו נ' זילברדיק (16.9.2013); ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי (4.6.2013)). נטל ההוכחה באשר למצבו הכלכלי של המשיב הינו נטל משמעותי, ואין המבקש יכול להסתפק בטענה כללית ומעורפלת בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, על מנת לעמוד בדרישת מאזן הנוחות (ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון (11.8.2013); ע"א 5313/13

עו"ד ארז

אהרוני נ' פלומורן בניה והשקעות בע"מ (7.8.2013); ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארנברג (17.4.2013)).

עוד יש להדגיש, כי ההלכה הפסוקה העניקה למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים, אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 1256/13

האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' אזורים בנין (1965) בע"מ

(21.7.2013);

ע"א 3368/13

אי.פי.טי מוצרי מתכת בע"מ נ' עו"ד אמיר פלמר

(25.6.2013). ע"א 4547/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי צאן ישראליים בע"מ (7.7.2013)).

11.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להענות לבקשה באופן חלקי.

נראה, כי המשיבים אינם חולקים על טענת המבקשים, לפיה הם יתקשו בהשבת סכום פסק הדין החלקי, במידה שערעור המבקשים עליו, יתקבל. העובדה, כי התנהלותם של המבקשים, כך על פי הטענה, היא העומדת ביסוד מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים, או החשש שמא המבקשים לא יוכלו לשלם את יתרת סכום התביעה, אשר טרם הוכרעה, אינה פוגמת במסקנה, כי מאזן הנוחות נוטה יותר לטובתם של המבקשים.

12.

ואולם, אין די במסקנה האמורה כדי להוביל לקבלת הבקשה במלואה. כאמור, על המבקשים לשכנע את בית המשפט הדן בבקשתם לעיכוב ביצוע, כי אף סיכויי הערעור נוטים לטובתם. בהתייחס לשיקול זה, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה, סבורני כי סיכויי הערעור של המבקשים על פסק הדין החלקי, אינם מבטיחים במיוחד.

המבקש 4 הודה, במסגרת הבקשה לביטול צו העיקול הזמני, וכפי שנקבע

בהחלטה באותה בקשה, בקיומו של חוב בסך 1,242,000 ₪ למשיבים. גם אם כפר המבקש 4, כבר באותו שלב, בחובתו לשלם ריבית ועמלה בגין אחת ההלוואות, הרי שלבית משפט קמא לא היה ספק כי המבקש 4 הודה, לכל הפחות, בקיומו של חוב למשיבים, בסך 820,000 ₪ (ראו סעיף 9 להחלטת הרשם ח' ברנר , מיום 17.7.2012). כאמור, בית משפט קמא בחר שלא להתערב בהחלטת הרשם לעניין הסעד הזמני. עוד יודגש, כי במסגרת פסק הדין החלקי, מושא בקשה זו, ציטט בית משפט המחוזי מכתב ההגנה של המבקשים, אשר עולה ממנו, כי המבקשים מודים בקיומו של חוב למשיבים, בסך 820,000 ₪.

אכן, גם בכתב ההגנה וגם בבקשה לביטול צו העיקול הזמני ציינו המבקשים, את שנאמר בבקשתם הנוכחית, כי מהחוב בסך 300,000 ₪, המהווה חלק מהסכום שנפסק בסופו של יום לטובת המשיבים, יש לנכות ריבית " בלתי חוקית ", אשר שיעורה לא פורט. גם השגת המבקשים לגבי החוב בסך 520,000 ₪, אשר הועלתה במסגרת הבקשה שלפניי, נטענה במסגרת כתבי טענותיהם הקודמים. ואולם, טענות אלו נבחנו על ידי הערכאה הדיונית, ונדחו במסגרת פסק הדין החלקי, עת קבע בית משפט קמא, כי:

"הנתבעים הודו בהזדמנויות שונות בקיומו של סכום חוב בסך 820,000 ₪ אך ניסו לטשטש הודאה זו בטענות סרק כי לגבי הסכום של 300,000 ₪ הם מודים בכפוף להפחתת ריבית בלתי חוקית שלא פורטה, ולגבי 520,000 ₪ הם מודים בכפוף לקבלת אישור העדר תביעות מגורמים שלא צורפו כצד להליך הן על ידי התובעים והן על ידי הנתבעים. נסיונם של הנתבעים לדחות את מתן פסק הדין בטענות שווא בנוגע לסכום שהם הודו בו בהזדמנויות שונות בסך של 820,0000 ₪ בתוספות הפרשי הצמדה וריבית, הוא נסיון סרק" (עמ' 36 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.2013).

ברוח דומה, נדחתה, כזכור, הבקשה לעיכוב הביצוע של פסק הדין החלקי, אשר הוגשה מטעם המבקשים לבית משפט קמא.

לפיכך, דעתי היא, כי לצורך ההכרעה בבקשה שלפניי, לא ניתן להגדיר את ערעור המבקשים כבעל סיכויים גבוהים להתקבל, ונראה כי, בנסיבות אלה, הכף נוטה לעבר דחיית בקשתם.

13.

יחד עם זאת, ולנוכח השיקול בנוגע למאזן הנוחות, מצאתי לנכון לאמץ את פתרון הביניים המוצע בתגובת המשיבים לבקשה. בהתאם לכך, יידרשו המבקשים להפקיד בקופת בית המשפט ובמזומן את הסכומים הנקובים בפסיקתא, אשר ניתנה על ידי בית משפט קמא

ביום 10.7.2013, וזאת תוך 14 ימי עסקים ממועד קבלת החלטתי זו. למען הסר ספק, סכום ההוצאות שהושת על המבקשים, בעקבות פסק הדין החלקי, לא יעוכב.

סוף דבר

14.

הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט בסעיף 13 לעיל.