רע"א 6395/10 רות קידר נ. אי איי גי חברה לביטוח בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי), שעניינה בקביעת הסכום לגביו יחויבו המשיבות בתשלום ריבית פיגורים.

2.

המבקשת הגישה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, נגד המשיבות. ביום 24.12.2007 ניתן פסק דין לטובת המבקשת. בפסק הדין נקבעו הוראות לגבי חישוב הסכום המגיע למבקשת, אך לא נקבע מהו הסכום הסופי שעל המשיבות לשלמו. לשם כימות הסכום נקבע בפסק הדין, כי הצדדים יגישו פסיקתה לאישור בית המשפט בתוך 30 ימים. כן נקבע, כי לכל סכום שלא ישולם תוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין (להלן - מועד התשלום ) תתווסף ריבית פיגורים, כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן - החוק ). ביום 17.2.2008, עשרה ימים לאחר מועד התשלום, שילמו המשיבות למבקשת סך של 736,794 ש"ח. ביום 18.3.2008 ניתנה פסיקתה במסגרתה חויבו המשיבות לשלם למבקשת סך כולל של 1,666,931 ש"ח. ביום 10.4.2008 הגישו המשיבות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 4.6.2008 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש מקום לדחות את הבקשה אך אימץ הצעה שהוגשה על ידי המבקשת, לפיה יעוכב ביצוע התשלום של חלק מהסכום הפסוק. לפי הצעת המבקשת שנתקבלה, ישלימו המשיבות את ההפרש בין הסכום ששולם לסך של מיליון ש"ח (263,206 ש"ח) ואילו היתרה (666,931 ש"ח, להלן - הסכום המעוכב ) תעוכב עד להכרעה בערעור על פסק הדין. עוד נקבע, בהתאם להצעת המבקשת, כי עיכוב הביצוע יותנה בהפקדת ערבות בנקאית נושאת ריבית כחוק לגבי הסכום המעוכב. ביום 2.9.2008 שילמו המשיבות למבקשת סך של 263,206 ש"ח. ביום 22.7.2009 נדחה ערעור המשיבות על פסק הדין. ביום 9.8.2009 שילמו המשיבות למבקשת את יתרת הסכום המעוכב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (בלא ריבית פיגורים) מיום ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין.

3.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נובעת מכך שהחוק מבחין, בסעיף 5 שבו, בין תוספת של הפרשי הצמדה וריבית לקרן עד ל"מועד הפרעון" לבין התוספת לקרן מ"מועד הפרעון" ועד למועד התשלום בפועל. המושג "מועד הפרעון" מוגדר בסעיף 5(א) לחוק כמועד פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלום החוב, לפי המאוחר. מיותר לומר, שהתוספת לקרן מ"מועד הפרעון" ואילך גדולה מן התוספת לתקופה שעד ל"מועד הפרעון". אותו פער, שמביא להגדלתה של התוספת לקרן, ושניתן לראות בו תוספת על תוספת, מכונה "ריבית פיגורים" (ראו הגדרה בסעיף 5(ב) לחוק וכן תקנה 5 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003).

4.

לאחר התשלום התעוררו בין הצדדים חילוקי דעות שונים, בין היתר בשאלה מהו הסכום אשר בגין האיחור בתשלומו יש להוסיף ריבית פיגורים. לעניין זה יוער, כי ביום 14.8.2010 קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבות ישאו בתשלום ריבית פיגורים (ביחס לסכום שלא עוכב) החל ממועד מתן הפסיקתה ועד למועד בו ניתנה ההחלטה בבקשת עיכוב הביצוע. לאחר החלטה זו התעוררה בין הצדדים מחלוקת בשאלה מהי התקופה לגביה יש לשלם ריבית פיגורים בגין הסכום המעוכב. לטענת המבקשת, על המשיבות לשאת בתשלום ריבית פיגורים בגין הסכום המעוכב לתקופה שממועד התשלום ועד למועד ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע. המשיבות טענו, לעומת זאת, כי אין מקום לשלם ריבית פיגורים בגין הסכום המעוכב. ביום 20.6.2010 הכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת זו, כמו גם במספר סוגיות נוספות אשר אינן עומדות לפנינו. בית המשפט המחוזי קבע, כי נוכח העובדה שעיכוב הביצוע הותנה בהפקדת ערבות בנקאית, שסכומה נושא ריבית כדין, אין מקום לחייב את המשיבות בתשלום ריבית פיגורים בגין הסכום המעוכב. על החלטה זו משיגה המבקשת בבקשה שלפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

5.

כאמור, סעיף 5(ב) לחוק קובע, כי לסכום כסף שנפסק בהחלטה שיפוטית ולא שולם על ידי החייב במועד הפרעון שנקבע, תתווסף גם ריבית פיגורים עד מועד התשלום בפועל. ריבית הפיגורים נועדה לתַמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק במועד שנקבע (ראו, רע"א 369/10 אוחיון נ' חממי (טרם פורסם, 30.5.2010); השוו, בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור , פ"ד נ(2) 793, 809-808 (1996)). אין מחלוקת, כי החלטה בעניין עיכוב ביצוע פסק דין הינה בעלת משמעות לעניין חיוב בריבית פיגורים. החלטה המורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין משהה למעשה את מועד הפרעון שנקבע בו. לפיכך, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לחייב את המשיבות בתשלום ריבית פיגורים ביחס לסכום המעוכב בגין המועד שחלף מאז ניתנה ההחלטה בעניין עיכוב ביצוע ועד למועד התשלום בפועל (ראו, רע"א 5420/07 דמארי נ' צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ (טרם פורסם, 4.3.2008)). לטעמי, ייתכנו מצבים בהם יש לקבוע כי המועד ממנו לא תצורף ריבית פיגורים לחוב הפסוק יהיה מועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, ובלבד שהבקשה הוגשה לערכאה הדיונית תוך זמן סביר מעת מתן פסק הדין (או המצאתו, לפי העניין) ובהתחשב, בין היתר, במועד הקבוע להגשת ערעור. בהקשר זה יש להתייחס לכך שתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות ), אינן נוקבות מועד להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. עוד יש להזכיר את הכלל שבתקנה 468 לתקנות ושלפיו סמכותה של ערכאת הערעור להורות על עיכוב ביצוע נולדת רק משהערכאה הדיונית סירבה לעכב ביצוע. היינו, המועד הרלוונטי הוא המועד בו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית.

6.

לעיתים קרובות, וכפי שאף אירע בענייננו, עשוי לחלוף זמן מהמועד בו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע ועד המועד בו הוכרעה. כפי שצוין, הרציונאל העומד ביסוד ריבית הפיגורים הוא תִמרוץ החייב לשלם את הסכום במועד. ואולם, מרגע שנקט החייב פעולה והגיש בקשה לעיכוב ביצוע, הרי שלכאורה אין לזקוף לחובתו את הזמן שחלף מאז הגיש את הבקשה ועד שהוכרעה. אומנם, בעת הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לא שונה מועד הפרעון, שכן רק החלטה שיפוטית יכולה לעשות כן. ברם, במקרים בהם התקבלה הבקשה לעיכוב ביצוע, אין מניעה כי לעניין ריבית הפיגורים, ולעניין זה בלבד, יראו את המועד הקובע כמועד הגשת הבקשה. אם נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע הרי שמועד הפרעון שנקבע בפסק הדין נותר בעינו ויש לשלם ריבית פיגורים החל ממועד זה. בהקשר זה יוער, כי ייתכן ובענייננו, וכן במקרים דומים, עדיף לקבוע את מועד התשלום בתוך תקופה נקובה ממועד המצאת פסק הדין ולא מיום נתינתו. על מנת למנוע הגשת בקשות סרק לעיכוב ביצוע, אשר כל מטרתן היא להביא לדחיית המועד לתשלום ריבית פיגורים על חוב פסוק, ניתן לפסוק הוצאות משמעותיות במקרים מתאימים. עוד יש להתייחס למקרים בהם דחתה הערכאה הדיונית בקשה לעיכוב ביצוע אך ערכאת הערעור החליטה לקבלה (ראו תקנות 468-467 לתקנות). לפי האמור, יש לקבוע כי במקרים בהם קיבלה ערכאת הערעור את הבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שהמועד הקובע לעניין תשלום ריבית פיגורים הינו מועד הגשת הבקשה לערכאה הדיונית. זאת בתנאי, שהבקשה הוגשה לערכאת הערעור תוך זמן סביר. בענייננו תקופה של 30 ימים תיחשב כתקופה סבירה (היא התקופה העומדת לבעל דין המבקש להשיג בדרך של בקשת רשות ערעור על החלטה של ערכאה דיונית אשר נענתה לבקשה לעיכוב ביצוע).

7.

אם כך, הכלל לעניין תוספת ריבית פיגורים לסכום שנפסק הינו כדלקמן: ריבית פיגורים תתווסף לסכום שנפסק בפסק דין החל ממועד החיוב שנקבע בפסק הדין (או ממועד פסק הדין אם לא נקבע מועד אחר) ועד למועד התשלום בפועל. אם הגיש החייב לערכאה הדיונית בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין תוך זמן סביר ממועד מתן פסק הדין, ובקשה זו התקבלה, לא תתווסף ריבית פיגורים לסכום שעוכב החל ממועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע. לעניין זה תחשב התקופה הקצובה בדין להגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור) כתקופה סבירה. אם נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, תתווסף ריבית הפיגורים לסכום שנפסק החל ממועד החיוב שנקבע בפסק הדין.

8.

ער אני לכך שבענייננו קבע בית המשפט המחוזי (בהחלטה מיום 14.8.2010), כי המועד הקובע לעניין ריבית הפיגורים הינו מועד ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע ולא המועד בו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה שלפניי לא התייחסו בעלות הדין לשאלה האם המועד הקובע להפסקת המרוץ של ריבית פיגורים הוא יום ההגשה של הבקשה לעיכוב ביצוע או יום מתן ההחלטה. מעבר לכך, במקרה דנא קבע בית המשפט המחוזי כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות, אך קיבל את הצעת המבקשת לעניין זה. על כן, המועד הקובע לעניין ריבית הפיגורים, לאור הנסיבות המיוחדות במקרה דנא, הינו מועד ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע.

9.

עתה נשוב לשאלה העומדת בפנינו והיא - האם יש לחייב את המשיבות בתשלום ריבית פיגורים בגין הסכום המעוכב ביחס לתקופה הקודמת להחלטה בעניין עיכוב הביצוע. יובהר, כי שאלה זו מתעוררת נוכח העובדה שהמשיבות הגישו את הבקשה לעיכוב ביצוע לאחר חלוף מועד הפרעון. ברי, כי אילו הייתה מוגשת הבקשה לעיכוב ביצוע עובר למועד הפרעון, הרי שלא היה מקום להידרש לשאלת ריבית הפיגורים (אם הבקשה מתקבלת). כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לחייב את המשיבות בתשלום ריבית פיגורים בגין הסכום המעוכב אף ביחס לתקופה הקודמת להחלטה בעניין עיכוב הביצוע. הרציונאל העומד ביסוד ריבית הפיגורים, כפי שהובהר לעיל, תומך בטענות המבקשת. תקנות סדר הדין האזרחי אינן קובעות מגבלת זמן להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. בעל דין שחויב בתשלום חוב לפי פסק דין רשאי, כפי שאף נעשה במקרה דנא, להגיש את בקשת עיכוב הביצוע גם לאחר שהוגש ערעור על פסק הדין ולאחר שחלף מועד הפרעון. עם זאת, יש לזכור, כי במקרה כזה נמצא החייב בסיכון כי הזוכה לפי פסק הדין יפתח בהליכי הוצאה לפועל, על כל המשתמע מכך, לרבות בנושא שכר טרחה (לגבי פתיחת תיק הוצאה לפועל והמועד לעשות כן, ראו סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). אם נאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי, הרי שלחייב לא יהיה תמריץ מספיק לשלם את הסכום הפסוק במועד. לחייב אף לא יהיה תמריץ להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע במועד מוקדם ככל הניתן. אין מקום לעודד התנהגות כזו מצד בעלי דין. לפיכך, אין לקבל את העמדה לפיה ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק דין מונעת תשלום ריבית פיגורים אף בתקופה שקדמה להגשת הבקשה לעיכוב ביצוע על ידי החייב. זאת, כאמור, במקרים בהם הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע לאחר מועד הפרעון שנקבע בפסק הדין. מכך נובע, כי גם אם בגדרי ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע נקבע הסדר מסוים לעניין ריבית והצמדה (כפי שנקבע בענייננו), הרי שתחולתו מוגבלת למועד ההחלטה ואילך. לפיכך, יש לקבל את עמדת המבקשת. על המשיבות לשאת בתשלום ריבית פיגורים גם בגין הסכום המעוכב, החל ממועד התשלום שנקבע בפסק הדין (7.2.2008) ועד ליום מתן ההחלטה בבקשת עיכוב הביצוע (4.6.2008).

10.

סיכומם של דברים, הערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת, כאמור לעיל. המשיבות ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח ובאגרת הבקשה.