פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
ע"א
3680/11
רע"א
3681/11
בפני:
כבוד הרשם גיא שני
המערערות:
1.
AIG
ישראל חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
רות קידר
הוגש הליך
החלטה
המבקשות-המערערות סבורות כי עומדת להן זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.4.2011, אך למען הזהירות הגישו גם בקשת רשות ערעור. מהו ההליך הנכון? זו השאלה המונחת לפניי.
המשיבה נפגעה בתאונת דרכים בתאריך 1.2.2001, והגישה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי ) ניתן בשלהי שנת 2007, ונקבעו בו סכומי הפיצוי בראשי הנזק השונים. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואת הערעור שכנגד שהגישו הצדדים ( ע"א 1527/08, פסק-הדין מיום 22.7.2009). ביני לביני עוכב תשלום חלק מסכום פסק-הדין. הסכום המעוכב שולם לאחר שנדחה הערעור. לסכום זה נוספו הפרשי הצמדה וריבית, אך מן הריבית נוכה מס בשיעור של 20%.
בעקבות השתלשלות זו התעוררו שתי שאלות: האחת עניינה קביעת הסכום שלגביו זכאית המשיבה לריבית פיגורים; והאחרת עניינה ניכוי מס הכנסה מרכיב הריבית.
תחילה הכריע בית המשפט המחוזי בשאלה הראשונה, ועל הכרעתו-זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6395/10). בית המשפט העליון החליט ליתן רשות ערעור, ולקבל את הערעור (פסק-הדין של כבוד השופט א' גרוניס מיום 2.12.2010).
ההחלטה נשוא ההליכים שבכותרת עוסקת בשאלה השנייה שהתעוררה בתר-פסק-הדין – היא שאלת ניכוי המס. יובהר, כי המחלוקת בעניין זה היא אם על המבקשות-המערערות לשלם למשיבה את הריבית תוך הפחתת הסכום שהועבר לרשויות מס הכנסה בגין רכיב הריבית (ניכוי במקור), או שמא עליה לשלם למשיבה את מלוא סכום הריבית. בית המשפט המחוזי אימץ בהחלטתו מיום 7.4.2011 את עמדת המשיבה, ופסק כי על המבקשות-המערערות לשלם למשיבה את מלוא הריבית, ללא הפחתת סכומים שהעבירה לרשויות המס.
כאמור, עתה יש לקבוע אם עומדת למבקשות-המערערות זכות ערעור על החלטה זו, או שמא הערעור טעון רשות. לאחר בחינת טענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לקיים את ההליך במתווה של בקשת רשות ערעור.
החלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.4.2011 היא החלטה שניתנה לאחר "סגירתו" של התיק – לאחר מתן פסק-הדין. לגבי סיווגן של החלטות מסוג זה נקטה הפסיקה במבחן מהותי, המתמקד בשאלה אם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת. ככל שכך הדבר, ההחלטה מסווגת כ"החלטה אחרת" והערעור עליה טעון רשות (ראו יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 767 (מהדורה ז, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 2817/91
מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); בש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטוח
נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח , פ"ד מט(5) 78 (1996)). בהתאם לכך נפסק, למשל, כי החלטה שעניינה אינו אלא ביצוע פסק-הדין היא בגדר "החלטה אחרת" (ראו בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299, 307 (1995). לעומת זאת החלטה המהווה פסק-דין משלים נחשבת, לצורך סדרי הערעור, פסק-דין נוסף (ראו עניין אבנר הנ"ל, בעמ' 83-82).
ומה בענייננו?
סבורני כי יש לסווג את ההחלטה מיום 7.4.2011 כ"החלטה אחרת". בענייננו, שאלת סכום הריבית שיש לשלם בגין הפיצויים שנקבעו בפסק-הדין היא סוגיה טפלה לנושא המחלוקת שנדון בפסק-הדין. כלומר, חיוב-העוגן הוא סכומי הפיצוי שנקבעו בפסק-הדין, ושאלת הריבית – לרבות השאלה מי צריך לספוג את המס בגין הריבית – היא "ריקושט" הנובע מכך שהפיצוי שנקבע בפסק-הדין לא שולם במועד. יובהר, עצם העובדה שההחלטה שניתנה לאחר פסק-הדין עוסקת במחלוקת שלא נדונה בפסק-הדין עצמו אינה משמיעה לנו בהכרח כי מדובר ב"פסק-דין" נוסף. אכן, יש להניח כי אם הסוגיה הספציפית הזאת הייתה נדונה בפסק-הדין, כלל לא היה צורך בהתדיינות המאוחרת ובמתן החלטה נוספת. זאת ועוד, כפי שנפסק בעניין מימון הנ"ל : "... אין זה מן הנמנע ש'החלטה אחרת' מהסוג האמור תכריע בזכויות הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופרטיבית רבה בעבורם, אולם אין זה משנה מאופיה הטפל לפסק-הדין, והוא אשר מקנה לה את הסיווג כ'החלטה אחרת'". כך גם בענייננו: לאחר פסק-הדין התעוררה מחלוקת בין הצדדים, שבה נקבעו זכויות הצדדים, אך זאת בשאלה טפלה למחלוקת המרכזית והעיקרית שהוכרעה בפסק-הדין. אזכיר, כי גם השגתה של המשיבה על החלטתו המאוחרת-הנוספת של בית המשפט המחוזי, בעניין ריבית-הפיגורים, הוגשה ונדונה כבקשת רשות ערעור (רע"א 6395/10 הנ"ל).
סיכומו של דבר, באתי לכלל מסקנה כי הערעור במקרה זה טעון רשות. התוצאה היא שיש למחוק את ע"א 3680/11, ולהמשיך את הטיפול ברע"א 3681/11.
ניתנה היום, ט"ו בתמוז
תשע"א (17.7.2011
(
.
גיא שני
ר ש ם