פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
57/19
לפני:
כבוד הרשמת שרית עבדיאן
המערער:
ואסים חואיטה
נ ג ד
המשיבים:
1. חוסיין תאופיק חביבאללה
2. מוחמד חביבאללה
3. מוחמד חוסיין חביבאללה
4. תאופיק חוסיין חביבאללה
בקשה למחיקת הליך;
תגובת המערער מיום 6.9.2019
פסק-דין
1.
הערעור שבכותרת, אשר נסב
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.10.2018 (ה"פ 5477-04-16;
כבוד השופט
י' אברהם
) (להלן:
פסק
הדין
), הוגש למזכירות בית משפט זה ביום 3.1.2019.
המשיב 2 הגיש בקשה לדחיית הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו, היא הבקשה שלפניי.
2.
לטענת
המערער לא נפל איחור בהגשתו של הערעור. המערער טוען כי יש למנות את הימים להגשת
הערעור מעת מתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מיום 6.11.2018 (להלן:
פסק הדין המשלים
). עוד נטען כי למערער נודע על מתן "פסק הדין המשלים" רק ביום
31.12.2018, וזאת בשל שיבושים שחלו במערך המחשוב במשרד בא-כוחו.
3.
לאחר
שעיינתי בבקשה, בתגובה לה וביתר המסמכים שהונחו לפניי, הגעתי לכלל דעה כי יש
להורות על מחיקת הערעור שבכותרת.
4.
עיון
באתר "נט המשפט" מעלה כי פסק הדין הומצא למערער באמצעות משלוח לכתובת
הדואר האלקטרונית של בא-כוחו עוד ביום 31.10.2018.
עוד
עולה כי כתובת הדואר האלקטרוני, אשר אליה הומצא פסק הדין, הופיעה במערכת "נט
המשפט" ככתובת להמצאת כתבי בי-דין אל בא-כוח המערער.
אשר על כן, מדובר בהמצאה של פסק הדין לפי הוראות תקנה 497ג(א) לתקנות
סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
תקנות סדר הדין האזרחי
). המסקנה העולה מן
האמור היא כי, על פני הדברים, המועד האחרון להגשת הערעור הוא יום 16.12.2018, ואכן
נפל איחור בהגשת הערעור שבכותרת, אשר הוגש כזכור ביום 3.1.2019.
5.
האם
יש במתן "פסק הדין המשלים" כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק
הדין?
על
מנת להשיב על שאלה זו יש להקדים ולהכריע בסוגיית סיווגו של "פסק הדין
המשלים" לעניין אופן ההשגה עליו – האם, במהותו, הוא מהווה "החלטה
אחרת" או שמא "פסק דין משלים". חשוב להדגיש כי המבחן הקובע לצורך
סיווגה של החלטה
שיפוטית לעניין אופן ההשגה עליה, מתמקד כידוע במהות ההחלטה ובתוכנה ולא בכותרתה או בהגדרה פורמלית שניתנה לה (ראו: ע"א 10222/17 דוד שחר בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון , פיסקה 7 (17.2.2019), וההפניות שם; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 108 (מהדורה שלישית, 2012)).
בענייננו "פסק הדין המשלים" ניתן מאוחר למתן פסק הדין. המבחן הנוהג לצורך סיווגן של החלטות שניתנו לאחר פסק דין הוא מבחן מהותי, המתמקד בשאלה האם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת, כגון החלטה שעניינה ביצוע פסק הדין – שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור; או שמא מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו ואשר יש לראות בה משום פסק דין משלים או נוסף – שאז היא נתונה לערעור בזכות (ראו : ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299 (1995); ע"א 3502/16 הללי נ' סיקרסקי , פיסקה 6 (2.1.2017); ע"א 3680/11 AIG
ישראל חברה לבטוח בע"מ נ' קידר (17.7.2011)).
בגדרי פסק הדין הורה בית המשפט המחוזי כי זכותו של המשיב 2 להירשם כבעל זכויות במקרקעין נשוא המחלוקת גוברת על זכותו של המערער, ואילו בגדרי "פסק הדין המשלים" הורה בית המשפט המחוזי על ביטול הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובת המשיב 2 ועל רישום הזכויות במקרקעין על שמו של המשיב 1. בהתאם למבחנים האמורים, אני סבורה כי מדובר במקרה מובהק שבו "פסק הדין המשלים" כולל החלטה אופרטיבית שעניינה בביצועו של פסק הדין, ולפיכך סיווגו של "פסק הדין המשלים" לצורך אופן ההשגה עליו הוא כ"החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא ברשות (ראו והשוו: בש"א 8768/06 ינקוביץ נ' חברת הירקון 14 בע"מ , פיסקה 5 (20.2.2007)). אשר על כן, אין ב"פסק הדין המשלים" כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין.
6.
זאת ועוד, אף אם הייתי קובעת כי יש למנות את המועד להגשת הערעור ממועד "פסק הדין משלים" – ואיני סבורה כך – הרי שעדיין הערעור שבכותרת הוגש באיחור. כזכור, "פסק הדין המשלים" ניתן ביום 6.11.2018 ועיון באתר "נט המשפט" מעלה כי הוא הומצא למערער באמצעות משלוח לתיבת הדואר האלקטרוני של בא-כוחו עוד ביום 9.11.2018, וכי בא-כוח המערער צפה ב"פסק הדין המשלים" עוד ביום 6.11.2018. לפיכך, המועד האחרון להגשת הערעור, אם היינו מונים אותו מיום 9.11.2018, חל ביום 24.12.2018.
המערער טוען כי הלכה למעשה בא-כוחו לא צפה בפסק הדין וזאת בשל הפרעות ושיבושים במערך המחשוב במשרדו. אכן, תקנה 497ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "כתב בי-דין אלקטרוני שנשלח אל כתובת מאובטחת של דואר אלקטרוני כאמור בתקנת משנה (א), יראוהו ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום ובשעה שצוינו באישור המסירה האלקטרוני, אם לא הוכח היפוכו של דבר " [ההדגשות לא במקור – ש.ע.]. היינו, בעל דין רשאי להפריך את החזקה הקבועה בתקנה 497ג(א) באשר להמצאת כתבי בי-דין באמצעות שליחה לתיבת הדואר האלקטרוני שנמסרה על-ידיו. בענייננו, איני סבורה כי המערער עמד בנטל זה. מתצהיר בא-כוח המערער לא עולה טענה כי "פסק הדין המשלים" לא נשלח אל תיבת הדואר האלקטרוני שלו, אלא כי התגלתה בעיה בפתיחת הקבצים. כך עולה אף מהמכתב מאת איש מחשבים (אשר אינו נתמך בתצהיר ערוך כדין). בנסיבות אלה מצופה היה מבא-כוחו של המערער לפעול לפתיחת הקובץ במחשב אחר או לפעול לבירור תוכנו של פסק הדין שניתן, באמצעות פנייה לבא-כוח המשיבים או למזכירות בית המשפט. זאת ועוד, טענות המערער לכשלים טכניים במחשביו לא פורטו כדבעי – כך, לא פורט המועד המדויק בו התגלו הקשיים והמועד המדויק בו הם תוקנו. בנוסף המערער לא הבהיר מדוע לא פנה למצער בבקשה מתאימה בעת שידע על "פסק הדין המשלים" ביום 31.12.2018. מטעמים אלה, אני סבורה כי המערער לא הוכיח כי "פסק הדין המשלים" לא הומצא לו כדרישות תקנה 497ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
7.
המערער מוסיף ועותר להארכת מועד להגשת הערעור, בטענה כי סבר בטעות לחשוב כי יש למנות את מועד הגשת הערעור ממתן "פסק הדין המשלים". לא ראיתי להיעתר לבקשה זו. כידוע, טעות שבדין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור בהגשת ההליך הערעורי (ראו: בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פיסקה 8 (10.1.2012)), ובענייננו אני סבורה כי בדיקה פשוטה של הוראות הדין הייתה מונעת את הטעות הנטענת.
8.
אשר על כן, אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. המערער יישא בהוצאות המשיב 2 בסך של 1,500 ש"ח.
פסק-הדין יועבר לידיעת יומן בית המשפט.
ניתן
היום, י"ט בכסלו התש"ף (17.12.2019).
שרית עבדיאן
ר ש מ ת