ע"א 2611/16ע"א 2611/16

1.המבקש ברע"א 2607/16, הוא המערער בע"א 2611/16 (להלן: המבקש או הכונס ), משיג על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.1.2016 בפר"ק 2006-07 (להלן: ההחלטה ). הכונס סבור כי נתונה לו זכות ערעור על ההחלטה, אך למען הזהירות הגיש גם בקשת רשות ערעור. מהו איפוא אופן ההשגה הנכון על ההחלטה? זו השאלה המונחת לפניי.

2.המבקש מונה ככונס נכסים קבוע על זכויותיה של חברת פינת החמד חברה לבניין בע"מ (בפירוק) במקרקעין מסוימים, וזאת מכוח שיעבוד לטובת נושה מובטח. הכונס ערך הליך מכר. ביום 12.5.2013 ניתן, לבקשת הכונס, צו המורה על העברת הזכויות במקרקעין על שם המשיבה 5 (הרוכשת), אך זאת למעט ביחס לחלקים במקרקעין אשר הוחרגו מן השיעבוד ואשר עליהם נבנו יחידות דיור שנמכרו לצדדים שלישיים על ידי החברה שבפירוק (להלן: ה צו ו היחידות המוחרגות , בהתאמה). ואולם, משניסה הכונס לבצע את רישום הזכויות על פי הצו נתקל בהתנגדות מטעם רשם המקרקעין. זאת, בשל הערות האזהרה הרשומות לטובת הצדדים השלישיים ביחס ליחידות המוחרגות. על רקע זה הגיש הכונס לבית משפט קמא בקשה לתיקון הצו, כך שיורה על העברת מלוא הזכויות במקרקעין - לרבות היחידות המוחרגו ת - לטובת המשיבה 5 , בכפוף לכך שהערות האזהרה יישארו רשומות על זכויותיה. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 2.1.2016. בהחלטה נקבע כי לא ניתן להורות על רישום היחידות המוחרגות על שם המשיבה 5, וזאת מן הטעם "שהקונה מעולם לא רכש את הבעלות ביחידות אלה, והכונס גם לא היה מוסמך ואף לא התיימר למכור לו את הבעלות ביחידות האמורות. די בכך על מנת שלא לאפשר רישום של הבעלות ביחידות אלה על שמו של הקונה, רישום שהוא למעשה פיקטיבי" (פיסקה 13 להחלטה). בית המשפט הוסיף וציין כי "הבעיה הרישומית ניתנת לפתרון, והדרך היא באמצעות פרצלציה [...] אפשרות אחרת היא לנקוט בהליך של פירוק שיתוף במקרקעין" (פיסקה 14 להחלטה). על החלטה זו משיג הכונס בגדר ההליכים שבכותרת, אשר הוגשו ביום 30.3.2016 (בהתאם לארכה אשר ניתנה על ידי כב' הרשמת ל' בנמלך בבש"א 530/16).

3.כאמור, עתה יש לקבוע האם צודק הכונס בטענתו כי עומדת לו זכות ערעור על ההחלטה, או שמא הערעור טעון רשות. המשיבה 5 תומכת בעמדת הכונס, ואילו המשיבים 4-3 - קוני אחת מן היחידות המוחרגות אשר לטובתם רשומה הערת אזהרה - סבורים היפוכו של דבר. לאחר שבחנתי את העניין הגעתי לכלל מסקנה כי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה הינו על דרך של בקשת רשות ערעור.

4.הצו אשר בגדרו הורה בית המשפט של הפירוק על העברת הזכויות במקרקעין, למעט ביחידות המוחרגות, הביא לכלל סיום את ה"יחידה הדיונית" אשר עסקה במימוש השיעבוד ביחס למקרקעין. לפיכך, יש לראות בצו משום "פסק דין", וזאת על בסיס הכלל שלפיו הכרעה של בית המשפט של הפירוק במחלוקת תחומה המהווה "יחידה דיונית" והעומדת בפני עצמה - תיחשב "פסק דין", אפילו הליכי הפירוק בכללם טרם באו אל קיצם (למשל, רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב (4) 393 (1989); רע"א 7213/12

שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ

(10.12.2012)).

5.בגדר הבקשה מושא ההחלטה ביקש הכונס לשנות את התוצאה האופרטיבית שנקבעה בצו, וזאת לאחר שהסתבר כי קיים קושי ליישמו. כאמור, בית המשפט דחה את הבקשה והותיר את הצו על כנו מבלי ששינה בו דבר. דיון זה לא פתח "יחידה דיונית" חדשה, אלא מהווה חלק מאותה "יחידה דיונית" העוסקת במימוש השיעבוד ואשר הסתיימה במתן הצו. דומה, כי יש להשקיף על בקשת הכונס כמעין בקשה לעיון חוזר בצו מחמת שינוי נסיבות הנוגע לאפשרות ביצועו. כפי שנקבע לא אחת, החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר היא בגדר "החלטה אחרת" (למשל, רע"א 223/12 אבוטבול נ' חברת ברום ים המלח

(5.3.2012); ע"א 7671/04 זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ , פיסקה 7 (6.2.2005); בש"א 8581/13 יצחק נ' פרש , פיסקה 3 (13.3.2014). ערעור על החלטה זו נדחה ביום 30.6.2014 במסגרת בש"א 2567/14).

ודוק: " גם במקום שבו בית המשפט דוחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מנומקת ואף מוסיף טעמים נוספים למסקנה שאליה הגיע בהחלטה הקודמת, אין בכך בלבד כדי לשנות את המסקנה לגבי סיווג ההחלטה" (עניין אבוטבול לעיל).

אוסיף ואציין כי גם על החלטה הדוחה בקשה לתיקון פסק דין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, לא ניתן להגיש ערעור בזכות ( בש"א 2832/90 לוי נ' לוי , פ"ד מד(4) 212, 216 (1990) ; ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פיסקה 11 (16.1.2014)).

6.זאת ואף זאת: אפילו הייתי יוצא מנקודת הנחה שאין לראות בהחלטה ככזו הדוחה בקשה לעיון חוזר - לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי לעניין סיווג ההליך.

לא יכול להיות חולק כי ההחלטה עליה משיג הכונס הינה החלטה מאוחרת לפסק הדין (הצו) אשר סגר את ה"יחידה הדיונית". בסיווגן של החלטות מסוג זה נקטה הפסיקה מבחן מהותי, המתמקד בשאלה האם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת, כגון החלטה שעניינה ביצוע פסק הדין (שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור); או שמא מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו ואשר יש לראות בה משום פסק דין משלים או נוסף (שאז היא נתונה לערעור בזכות). אכן, "...החלטה, אשר אינה במהלך דיון תלוי ועומד, וכל עניינה

מתן הוראות לביצוע פסק-דין, החלטה זו בהכרח תהיה טפלה לפסק הדין שאותו היא באה לבצע, ולפיכך היא 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו... אין זה מן הנמנע ש'החלטה אחרת' מהסוג האמור תכריע בזכויות

הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופראטיבית רבה בעבורם, אולם אין זה משנה מאופייה

הטפל לפסק הדין, והוא אשר מקנה לה את הסיווג כ'החלטה אחרת'" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 158 (1993). עוד ראו והשוו, בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299 (1995); ע"א 3680/11 AIG ישראל חברה לבטוח בע"מ נ' קידר

(17.7.2011)).

דומני, כי ההחלטה עליה משיג הכונס קרובה יותר ל"טריטוריה" של החלטות הנוגעות לביצועו של פסק הדין מאשר ל"טריטוריה" של החלטות המהוות פסק דין משלים או נוסף. ודוק: הלכה למעשה לא התגלתה מחלוקת בין הצדדים לגבי עצם זכותו של הכונס להעביר את הבעלות באותו חלק מהמקרקעין אשר נמכר למשיבה 5, והמחלוקת נסבה אך על אופן הביצוע של העברת הבעלות . זאת ועוד, יש לשוב ולהזכיר כי בסופו של יום בית המשפט דחה את הבקשה ולא שינה בצו דבר וחצי דבר. בעניין זה נקבע, בהקשר אחר, כי "החלטה שניתנת אחרי פסק הדין, ואינה משנה, מוסיפה או גורעת ממנו דבר, אלא דוחה בקשה בעניין שבית המשפט הכריעו בפסק דינו, אינה יכולה להיחשב כהחלטה 'מהותית', העומדת על רגליה שלה ומהווה פסק דין לכל דבר ועניין. החלטה כזו אינה משנה דבר במהות ההכרעה. במצב כזה, איזו סיבה יש לראות בה פסק דין העומד לעצמו?" (בש"א 8139/01 ויסמן נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (3.1.2002)).

7.נוכח כלל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי על מנת להשיג על ההחלטה מושא ההליכים שבכותרת דרושה לכונס רשות ערעור. לפיכך, מורה אני כדלקמן:

א.

ע"א 2611/16 יימחק;

ב.

הכונס יפקיד את העירבון אשר נקבע בגדר רע"א 2607/16 תוך 10 ימים מיום המצאת החלטה זו (ימי הפגרה במניין). לבקשת הכונס מובהר כי הוא רשאי ליתן "התחייבות עצמית" לתשלום הוצאות המשיבים מטעם בנק הפועלים בע"מ (הנושה המובטח אשר לטובתו ניתן השיעבוד), וזאת הגם שבנק הפועלים אינו צד להליך. רשות זו ניתנת בהתאם לכללים החלים בכגון דא (למשל, ע"א 2836/11 מרכז רפואי צאנז בי"ח לניאדו נ' ווקנין (2.6.2011); ע"א 7143/14 גלרד תעשיות (1992) בע"מ נ' שיינין

(17.12.2014)); ומשהמשיבים לא הביעו התנגדות מפורשת לכך ולא הציגו טעם מבורר המצדיק את דחיית הבקשה בעניין זה.

ג.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.