רע"א 5420/07 דמארי ויקטור נ. צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' פרקש) בע"א 9645/06 מיום 20.5.07, אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 30.10.06 בתיק 03-18378-06-2. להלן אפרט את העובדות הצריכות לעניין כפי שנקבעו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעת נזיקין כנגד המשיבות בעקבות תאונה שאירעה לו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן עמי) קבע, ביום 12.10.04, כי המשיבות אחראיות כלפי המבקש בנזיקין. כן נקבע, כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הופעתה של מחלה דלקתית רב מפרקית אצל המבקש ולמבקש נפסקו פיצויים בראשי הנזק השונים (להלן: פסק-הדין).

ביום 21.10.04 הגישו המשיבות לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין ובקשתן נדחתה (בש"א 7545/04).

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ערערו הן המבקש והן המשיבות לבית-משפט זה. המשיבות ערערו על ההכרעה בסוגיית הקשר הסיבתי ועל סכום הפיצוי שנפסק והמבקש הלין אף הוא על סכום הפיצוי שנפסק לו בחלק מראשי הנזק. במקביל לערעור, הגישו המשיבות בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. ביום 8.11.04 ניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד למתן החלטה אחרת וביום 2.12.04 התקבלה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין באופן חלקי. בית-משפט זה הורה למשיבות לשלם למבקש סכום של מיליון ש"ח בנוסף לסכום אותו שילמו והורה, כי יתרת הסכום שנפסק תעוכב עד למתן פסק-הדין בערעור.

ביום 9.4.06 דחה בית-משפט זה (השופטים מ' נאור, א' רובינשטיין וס' ג'ובראן) את הערעור בשאלת הקשר הסיבתי וקיבל, באופן חלקי, את הערעורים לעניין סכום הפיצוי והתערב בפסיקת הפיצוי בחלק מראשי הנזק (ע"א 9418/04, 10597/04 צוות ברקוביץ – מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (לא פורסם, 9.4.06) (להלן: פסק-הדין בערעור).

לאחר שהמשיבות שילמו למבקש סכום כסף נוסף, הגיש המבקש את פסק-הדין ואת פסק-הדין בערעור לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בטענה, כי לא שולם לו מלוא הסכום שנפסק. המשיבות הגישו בקשה בטענת "פרעתי" והצדדים נחלקו באשר לתחשיב החוב הפסוק.

בדיון שהתקיים בפני ראש ההוצאה לפועל ביום 3.10.06, הסכימו באי-כוח הצדדים, כי ראש ההוצאה לפועל ייתן החלטתו על-פי החומר המצוי לפניו, לאחר שיתאפשר לצדדים להגיש אסמכתאות משפטיות לטיעוניהם.

ביום 30.10.06 קיבל ראש ההוצאה לפועל את הבקשה בטענת "פרעתי" וקבע, כי לא הייתה הצדקה להגשת פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל והורה על סגירת התיק. בהחלטתו ערך ראש ההוצאה לפועל תחשיב של החוב שנפסק, תוך שהוא מכריע בטענות הצדדים באשר לאופן חישובו של הסכום שנפסק בראשי הנזק הבאים: הפסד השתכרות בעבר, ניידות בעבר, ניכויי המוסד לביטוח לאומי והוצאות משפט. עוד הכריע ראש ההוצאה לפועל במחלוקת שהוצגה בפניו כיצד יש לחשב את הריבית על הסכום שתשלומו עוכב עד למתן פסק-דין בערעור והאם לסכום שעוכב יש לצרף ריבית פיגורים, כטענת המבקש או שמא הפרשי הצמדה וריבית בלבד, כטענת המשיבות. בשאלה זו אימץ ראש ההוצאה לפועל את טענת המשיבות וקבע:

"תכליתה של הוראת סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, לפיה חוב פסוק נושא ריבית פיגורים ממועד הפירעון, הינה לתמרץ אכיפה מהירה של חובות פסוקים. משניתן צו לעיכוב ביצוע, ונקבע על ידי בית המשפט המוסמך כי אין על החייבת לפרוע בינתיים את החוב הפסוק, או חלקו, אין עוד מקום להמריצה לפרעו.... לשון אחר, צו לעיכוב ביצוע פסק הדין דוחה את "מועד הפירעון", כמשמעותו בסעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, עד לביטול הצו האמור. החוב הפסוק נושא אפוא ריבית פיגורים עד למועד החלטת ביהמ"ש לעיכוב ביצוע פסק הדין, וממועד זה נושא הוא הפרשי הצמדה וריבית בלבד".

על החלטת ראש ההוצאה לפועל ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. עיקר טענתו בערעורו הופנה כלפי הכרעת ראש ההוצאה לפועל בסוגיית ריבית הפיגורים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' פרקש) דחה, ביום 20.5.07, את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת באת-כוח המבקש, על-פי שורת הדין והצדק יש לחייב בריבית פיגורים כדין על החוב הפסוק, הוא כספו של הזוכה. כל פסיקה אחרת עשויה לעודד הגשת ערעורי סרק ובעקבותיהם עיכובי ביצוע הניתנים ממילא מעשה יום ביומו כעניין שבשגרה. כמו-כן, טוענת היא, כי טעה בית-המשפט המחוזי משלא קבע, כי ההחלטה בדבר עיכוב ביצועו של פסק-הדין מעכבת את ביצועו של פסק-הדין בלבד והיא אינה מבטלת את הזכויות שמביא עמו החיוב הפסוק כריבית פיגורים. עוד טוענת באת-כוח המבקש, כי טעה בית-המשפט המחוזי משפסק, כי פסיקת ריבית פיגורים תהווה פגיעה בזכותן של המשיבות להגיש ערעור על פסק-הדין, שהרי זכותן של המשיבות להגיש ערעור בלתי תלויה בתשלום פסק-הדין על כל המשתמע מכך.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בבקשת רשות הערעור מנסה המבקש לשפץ, לתקן ולהניח הנחות שגויות בעניין הסוגיה הנדונה ואין מקום לאפשר לו להרחיב או לשנות את החזית. לטענת באת-כוח המשיבות, לפי סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, המועד הקובע לתחילת התווספות ריבית הפיגורים על החוב הפסוק הוא "מועד הפירעון", המוגדר כ- "המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר". מאחר שבמקרה דנן התקבלה באופן חלקי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, המשמעות היא, כי מועד ביצוע פסק-הדין נדחה. כך גם נדחתה התווספות הפרשי ההצמדה והריבית על החוב לאותו מועד נדחה אחר.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: החוק) קובע:

"תקופת הריבית וריבית פיגורים

5.

(א)

תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט - מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר-טרחה של עורך-דין - מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר. בסעיף זה, "מועד הפרעון" - המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר .

(ב)

סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל - הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן - ריבית פיגורים).

(ג)

על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון עד התשלום בפועל, ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

מלשון סעיף 5 לחוק עולה, כי המועד הקובע לתחילת התווספות ריבית הפיגורים על החוב הפסוק הוא "מועד הפירעון", המוגדר כמועד שבו ניתן פסק-דין או המועד שנקבע בפסק-הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר.

במקרה שלפנינו, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי לא קבע מועד לתשלום, כך ש"מועד הפירעון" הינו מועד מתן פסק-הדין, ביום 12.10.04. לכאורה, ממועד זה ואילך יש להוסיף על החוב הפסוק ריבית פיגורים עד למועד התשלום בפועל, אלא שהמשיבות הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אשר התקבלה בחלקה.

תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) קובעת:

"עיכוב ביצוע מהו

470.

עיכוב ביצוע, לענין סימן זה הוא:

(1)

עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

(2)

עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת;

(3)

התליית פעולתה של החלטה."

מהוראת סעיף 5 לחוק ומתקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי עולה, כי ההחלטות בעניין עיכוב ביצוע פסק הדין – היא ההחלטה שקבעה צו עיכוב ביצוע ארעי וההחלטה הסופית, אשר עיכבה חלק מהסכום הפסוק – דוחות את "מועד הפירעון" למועד מתן פסק-הדין בערעור.

מתקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי עולה, כי עיכוב ביצוע כולל למעשה כל דרך של הוצאה של פסק-הדין - עליו הוגש הערעור – מן הכוח אל הפועל. עיכוב ביצוע למעשה מעכב את השימוש בפסק-הדין באיזו דרך שהיא (ראו בעניין זה ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי , בעמ' 864). כך למשל, נקבע בע"א 4806/01 לוריה נ' בנק דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 25.11.01):

" הטעם לדבר הוא, ש"עיכוב ביצוע" פירושו עיכוב השימוש בפסק הדין בדרך כלשהי (שם, שם), עיכוב הוצאתו מן הכוח אל הפועל (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית, תשס"א) 513; תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ברי, כי אין בידי המשיבים לעשות שימוש בפסק הדין, או להוציאו מן הכוח אל הפועל, שהרי הם היו הנתבעים בהליך בבית המשפט קמא, ובפסק הדין, נשוא הבקשה, נדחתה התובענה שהגישה המבקשת." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

למעשה, המשמעות של עיכוב ביצוע פסק-הדין היא, כי מועד הוצאת פסק-הדין מן הכוח אל הפועל הוקפא ונדחה למועד אחר. דחייה זו מעבירה יחד עם העברת מועד הביצוע אף את מועד התווספות הפרשי ההצמדה והריבית על החוב לאותו מועד נדחה אחר. בענייננו, מאחר שפסק-הדין עוכב ונדחה מועד ביצועו למועד אחר, הרי שגם מועד התווספות הפרשי ההצמדה והריבית עוכב והועבר למועד הנדחה האחר, ובמקרה דנן, מועד מתן פסק-הדין בערעור.

בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי שילוב של מהותו וטיבו של עיכוב הביצוע עם תכליתו של החיוב בריבית פיגורים מוביל למסקנה, כי:

"כל עוד עומדת בתוקפה ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין, לא ניתן להוציא מן הכוח אל הפועל את פסק הדין. מועד פירעונו של פסק הדין אינו עוד "המועד שבו ניתן פסק הדין" אלא הוא נדחה למועד אחר, עד לתום תקופת עיכוב הביצוע, לכשיינתן פסק הדין בערעור. למעשה, ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין נבלעת בפסק הדין קמא, בכך שהיא דוחה את "מועד הפירעון" למועד אחר. בתקופת עיכוב הביצוע לא מתקיימת התכלית לעודד ולתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק, ומכאן שאין כל טעם והגיון בחיובו בריבית פיגורים על תשלום שלא היה עליו לשלם בתקופה זו. ודוק. מועד פירעונו של החוב נדחה על פי החלטת בית המשפט אשר הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין."

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

על המבקש לשלם למשיבות יחד שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח.