רע"א 7851-23 רע"א 7851-23

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' צימרמן) מיום 26.7.2023 בת"א 46067-08-21, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטתו מיום 18.7.2023.

תמצית הרקע לבקשה

1.הרקע לבקשה פורט בהחלטתי בעניינם של המבקשים מיום 9.10.2023 בע"א 7361/23, ולכן יובאו הדברים אך בתמצית. ההליך מושא הבקשה הוא תביעה כספית אשר הסתיימה ביום 19.6.2023 בפסק דין, שבגדרו חויבו המבקשים לשלם למשיבה סך של 2,359,985 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: פסק הדין). ביום 17.7.2023, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה תמציתית ובלתי מנומקת "למתן הוראות לאחר מתן פסק הדין" בה עתרו "ליתן הוראותיו כך שהכספים שנפסקו [...] יופקדו בקופת בית המשפט המחוזי, וזאת עד למתן פסק דין/ הכרעה חלוטה בערעור [המבקשים]" (להלן: הבקשה למתן הוראות). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בציינו שאם הבקשה נועדה להוות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הרי שהיא לא הוגשה כבקשה כזו, וכי ממילא הבקשה "אינה מדגימה כל טעם לקבלתה". ימים ספורים לאחר מכן, ביום 25.7.2023, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, בה עמדו על כך שבקשתם היא "בקשה למתן הוראות" ולא נועדה להיות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לצד זאת טענו, כי בדעתם לערער על פסק הדין, כי סיכויי ערעורם להתקבל "מצוינים במיוחד", וכי הסכום שנפסק הוא סכום עתק שיתקשו להשיגו, ומכל מקום, ככל שערעורם יתקבל, יתקשו להיפרע מן המשיבה ולהשיב מצב לקדמותו (להלן: הבקשה לעיון חוזר). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר בהחלטתו מושא הבקשה, בקובעו שוב, כי ה"בקשה למתן הוראות" אינה אלא בקשה לעיכוב ביצוע, וכי אף אם היה מקום לבחון אותה לגופה – לא היה מקום לקבלה, משזו לא הניחה בסיס לתנאים הנדרשים לעיכוב הביצוע, לא נתמכה בתצהיר, ונעדרה כל הנמקה. אשר לבקשה לעיון חוזר, נקבע כי המבקשים לא הניחו בסיס לעיון חוזר בהחלטה המקורית, משלא חל שינוי נסיבות המצדיק זאת ומשלא נפלה טעות בהחלטתו, וגם לגופם של דברים אין לקבלה. צוין כי חרף שלל הטענות העובדתיות שנטענו בבקשה לעיון חוזר, גם בקשה זו לא נתמכה בתצהיר, ומכל מקום, אין היא מגלה עילה לעיכוב ביצוע החיובים הכספיים שהוטלו על המבקשים בפסק הדין. צוין בהקשר זה כי טענות המבקשים הועלו בכלליות מבלי שהונח בסיס ראייתי לחשש שלא ניתן יהיה להיפרע מן המשיבה ככל שיתקבל הערעור. על החלטה זו, הדוחה את הבקשה לעיון חוזר, נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.יוער, כי ביום 2.10.2023 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק הדין (ע"א 7361/23), ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בהחלטתי מיום 9.10.2023 הוריתי על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, מבלי לדון בה לגופה. צוין כי המבקשים מיצו את זכותם לעתור לעיכוב ביצוע פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי, וככל שהם חפצים להעלות טענותיהם לפני ערכאת הערעור עליהם לעשות כן על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. ביום 11.10.2023 הגישו המבקשים, כדרכם, בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, אשר נדחתה בהחלטתי מיום 12.10.2023.

מכאן לבקשה שלפניי.

טענות המבקשים בבקשת רשות הערעור

3.המבקשים משיגים על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.7.2023 בבקשתם לעיון חוזר. המבקשים חוזרים וטוענים כי בית המשפט המחוזי נתן לבקשתם "פרשנות שגויה" בכך שהתייחס לבקשה לעיון חוזר כאל בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בעוד שבקשתם עניינה ב"מתן הוראות באם ניתן להפקיד בקופתו כספים שנפסקו לחיוב ע"פ פסק הדין, אם לאו". כן נטען כי פרשנותו "מרחיקת הלכת" של בית המשפט המחוזי לבקשתם, היא שהובילה לדחיית בקשתם לעיכוב הביצוע על-ידי בית משפט זה, מבלי שזו נדונה לגופה.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שדן בבקשה לעיון חוזר כאילו היתה בקשה לעיכוב ביצוע, למרות שלא התבקש לכך, ומשעה שהבקשה הוגשה כבקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת. נטען כי בית המשפט המחוזי קבע כי הבקשה למתן הוראות, כמו גם הבקשה לעיון חוזר, לא הוגשו כבקשה לעיכוב ביצוע וכי הן נעדרות בסיס ראייתי מתאים – וחרף זאת הכריע בהן על סמך החומר שהיה מונח לפניו, וזאת חלף מתן הוראה למבקשים להגיש בקשה מסודרת לעיכוב ביצוע.

על בסיס טענותיהם אלה, עותרים המבקשים לעיכוב העברת הכספים שנפסקו לזכות המשיבה, מתיק ההוצל"פ שנפתח על-ידי המשיבה לחשבון המשיבה.

דיון והכרעה

4.לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, דין הבקשה להידחות.

המבקשים ממקדים טענותיהם בבקשה שלפניי בסיווג בקשתם למתן הוראות, כמו גם בקשתם לעיון חוזר – כבקשות לעיכוב ביצוע, ולא כבקשות להפקדת חובם הפסוק בקופת בית המשפט. משקבעתי בהחלטתי מיום 9.10.2023 (בע"א 7361/23) כי המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה שתכליתה, למעשה, עיכוב ביצועו של פסק הדין – אין מקום להידרש לטענות בדבר סיווג הבקשות פעם נוספת, שלישית במספר, שכן כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו (ראו למשל: רע"א 8100/22 או.די.אוקולר דיסקברי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.7.2023); ע"א 1818/19 עלי נ' אדין, פסקה 3 (7.11.2019)). די בכך כדי לדחות את הבקשה.

5.למעלה מן הצורך אציין, כי צדק בית המשפט המחוזי עת סיווג את הבקשה למתן הוראות כבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. פסק הדין הטיל על המבקשים חיובים כספיים מבלי לקבוע מועד לקיומם. לפיכך, המועד לקיום החיובים הוא מועד פסק הדין (רע"א 5420/07 דמארי נ' צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ (4.3.2008)). בקשה שתכליתה לאפשר לחייב על פי פסק הדין לדחות את מועד תשלום החוב הפסוק לזוכה - בין אם בדרך של עיכוב התשלום ובין אם בדרך של הפקדתו בקופת בית המשפט – היא בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, שכן משמעותה המעשית היא עיכוב מועד קיום החיובים שנפסקו בפסק הדין. משזו הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, אין המבקשים רשאים לפנות למסלול מקביל של הגשת בקשה חדשה לעיכוב הביצוע לבית המשפט העליון (ראו ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה, פסקה 20 (17.6.2015)).

6.משנמצא שהבקשה שהוגשה סווגה כהלכה, ואף שלא הועלתה טענה בעניין זה במסגרת הבקשה שלפניי, אעיר כי לא מצאתי שנפל פגם במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אף לגופו של עניין, אין מקום להורות על עיכוב העברת הכספים למשיבה בדרך של הפקדתם בקופת בית המשפט. המבקשים לא תמכו בקשתם למתן הוראות, או בקשתם לעיון חוזר, בראיות המבססות את טענותיהם באשר למצבה הכספי של המשיבה, וגם הטענה שהועלתה במסגרת בקשת רשות הערעור, לפיה "לאור המצב המלחמתי [...] המשיבים לא יוכלו להיפרע מהמשיבה" (סעיף 27 לבקשה; הטעות במקור), נטענה אף היא בעלמא וללא ביסוס כלשהו, ועל כן דינה להידחות.

7.לפני סיום, אעיר כי זוהי הבקשה החמישית שהגישו המבקשים במסגרת הליכים שונים, אשר מטרתה עיכוב העברת הכספים למשיבה. כאמור, המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, ולאחריה בקשה לעיון חוזר; לאחר מכן הגישו לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת הערעור על פסק הדין, ולאחריה, בקשה נוספת לעיון חוזר. לאחר שנדחו בקשותיהם אלה, הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי, במסגרתה, כאמור, שבו על טענותיהם שעניינן סיווג הבקשות שהגישו לבית המשפט המחוזי – טענות אשר נדונו ונדחו בהחלטות קודמות. בהקשר זה אזכיר, כי הגשת בקשות חוזרות ונשנות במטרה לפתוח מחדש שאלות שכבר הוכרעו, עלולה לעלות כדי שימוש לרעה בהליך המשפטי (ראו למשל: ע"א 5662/19 בלס נ' נוטס, פסקה 9 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (28.7.2020)).

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. רק לפנים משורת הדין, לא ייעשה גם הפעם צו להוצאות, תוך שיובהר כי לא לעולם חוסן.