ע"א 6359/14ישראל קרויס נ. שלמה פרידמן

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק ) מיום 11.8.2014 בפש"ר 930-03-14, בגדרה התקבלו שתי בקשות למתן צו כינוס נכסים נגד המבקשים, בני הזוג ישראל ורחל קרויס (להלן בהתאמה: המבקש

והמבקשת ).

1.

נגד המבקשת, שבבעלותה חנות למכירת תכשיטים ומוצרי יודאיקה (להלן: החנות ) , הוגשה ביום 16.2.2014 בקשה למתן צו כינוס נכסים לפי סעיף 21 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ) מטעם המשיבות 4-2, חברות ליבוא ושיווק תכשיטים. בשלב מאוחר יותר הצטרף לבקשה גם המשיב 1 (פש"ר 30825-02-14) (להלן: הבקשה הראשונה ) . ביום 17.2.2014 מונה עו"ד איתן ארז (להלן: הכונס ) לכונס נכסים זמני לנכסי המבקשת, עד להחלטה אחרת, וזאת נוכח החשש שהועלה בבקשה שהמבקשת תבריח נכסים.

הבקשה למתן צו כינוס נשענה על מספר חובות:

(-)

חוב נטען כלפי המשיבה 2 המחזיקה בשמונה שיקים בסך כולל של 262,421 ₪, שנמשכו על ידי המבקשת, אך לא כובדו על ידי הבנק.

(-)

חוב נטען כלפי המשיבה 3 בגין מספר חשבוניות בסך כולל של 20,772 ₪, אשר לטענת המשיבה 3 הונפקו בגין סחורה שסופקה לחנות המבקשת ולא שולמו.

(-)

חוב נטען כלפי המשיבה 4 בגין 10 שיקים חתומים על ידי חברת ק.ר. זהב וכסף בע"מ, בסך כולל של 184,585 ₪. נטען כי המבקשת חתמה על השיקים, וכי חברת ק.ר. זהב וכסף בע"מ מופעלת על ידה, על אף שאין היא רשומה כמנהלת או כבעלת מניות בחברה.

2.

נגד המבקש, שהגדיר עצמו כ"איש עסקים אשר עוסק בתחומי הנדל"ן, התכשיטים ותחומי עיסוק נוספים", הוגשה ביום 2.3.2014 בקשה דומה מטעם המשיב 1, למתן צו כינוס נכסים (פש"ר 930-03-14) (להלן: הבקשה השנייה ) . עוד באותו יום מונה הכונס ככונס נכסים זמני לנכסי המבקש.

בבקשה נטען כי בידי המשיב 1 שני שטרי חוב, חתומים על ידי המבקש. לפי השטר הראשון, המבקש חב למשיב 1 סך של 371,000 יורו ו-50,000 דולר. המבקש הגיש התנגדותו לשטר זה בטענות של עושק וכפייה, וזו הוסבה לכתב הגנה והועברה לבית משפט השלום (ת"א (שלום י-ם) 48943-05-12 ות"א (שלום י-ם) 53616-05-12). על שטר זה חתומה גם המבקשת כערבה, ועל כן, צורף המשיב 1 לבקשתו כצד להליך המתנהל נגדה. לפי השטר השני – שעושהו נפטר והמבקש חתום עליו כערב – המבקש חב למשיב 1 סך של 616,800 דולר.

סך החוב הנטען על פי שני השטרות עומד על סך 4,125,935 ₪.

3.

בשתי הבקשות למתן צו כינוס נטען לחשש ממשי מפני הברחת נכסים, לרבות הברחת נכסים לחו"ל, העדפת נושים וחדלות פירעון, בהתבסס, בין השאר, על התנהלותם של המבקשים בתביעה כספית בסכום של 39,000,000 ₪ שניהל נגדם יהודה אמיתי (להלן: אמיתי ).

ראשית ,

נטען כי במסגרת תביעתו של אמיתי מונה כונס נכסים על המלאי העסקי של המבקשים, ובית המשפט העליון, במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו, אישר את המינוי (רע"א 1608/13 קרויז נ' אמיתי (8.4.2013) (להלן: עניין קרויז )) . החלטת בית המשפט העליון נשענה על התנהלותם הפסולה של המבקשים, ובכלל זה אי-שיתוף פעולה, התחמקותם המתמשכת וחשש להברחת נכסים.

שנית , נטען בבקשה השנייה, כי גם לאחר שניתן צו כינוס זמני בעניינה של המבקשת (פש"ר 30825-02-14) המשיכו המבקשים בהתנהלותם הפסולה ובהברחת הנכסים. לפי המתואר בבקשה, ביום 25.2.2014, בהתאם להחלטת בית המשפט, הגיע צוות הכינוס הזמני לביתם של המבקשים, על מנת לפרוץ לכספות בביתם ולתפוס חזקה בתכשיטים ובמלאים שונים. דקות ספורות לאחר הגעת צוות הכינוס, חסם רכב מסחרי את הכביש וכמאה אנשים הגיעו לפתח הבית תוך שהם צועקים על צוות הכינוס, מאיימים עליו שלא ייצא מהמקום בחיים, וזורקים לעברו אבנים, בקבוקי זכוכית, ביצים ופירות. לטענת הכונס, אירועים אלו התרחשו בהובלתו של המבקש, ורק לאחר זמן מה הצליחו הוא ואנשיו להימלט מהמקום, וזאת לאחר שהמנעולן שנמנה עימם נפגע בצווארו מבקבוק זכוכית.

שלישית , בראשית ההליכים האזרחיים בתביעתו של אמיתי, התחייבו המבקשים לשלם לאמיתי תשלומים חודשיים בסך 400,000 ₪, אך הם לא עמדו בהסדר התשלומים והשיק הראשון חולל. בסופו של יום נפסק לטובת אמיתי, בהסתמך על הסכמת הצדדים, סך של 30 מיליון ₪, אך הוסכם, כי אם עד ליום 9.3.2014 יפרעו המבקשים 20 מיליון ₪ ובהמשך סכום נוסף של 2.6 מיליון ₪ יראו את החוב לאמיתי כנפרע (ת"א 55792-07-12 (מחוזי י-ם) אמיתי נ' קרויז (30.1.2014) (להלן: עניין אמיתי )). לאור זאת, טענו המשיבים כי קיים חשש להעדפת נושים לטובת אמיתי וכי הנכסים שעוקלו ו/או נתפסו כחלק מההליך שניהל אמיתי ימומשו לטובתו, וכן קיים חשש ממשי כי המבקשים חדלי פירעון.

4.

המבקשות כפרו בטענותיהם של המשיבים וטענו כי אין מקום לנקוט נגדם בהליכי פשיטת רגל נוכח הפגיעה הקשה בזכויותיהם, ובזכויותיהם הקנייניות בפרט. עוד נטען כי לא ביצעו מעשה פשיטת רגל בהתאם לסעיף 5 ו-6 לפקודה; כי לא עולה מהדברים כי אין הם מסוגלים לפרוע חובותיהם; כי לא מתקיימים התנאים בסעיף 7 לפקודה; וכי לא הוכח שהם ביצעו העדפת מרמה או הברחת נכסים. המבקשים שללו את החובות הנטענים וטענו שאלו לא הוכחו. עוד נטען כי התכוונו לשלם את החוב לאמיתי והיו יכולים לעשות כן אלמלא ניתן צו מניעה במסגרת ההליכים בתיק דנן. כראיה לכך הצביעו המבקשים על ממכתבו של עו"ד ירון רבינוביץ' לפיו ניתן לקבל הלוואה בסך 25 מיליון ₪ מחברת די.סי.אס., חברה לפיתוח שירותים קהילתיים בע"מ, בתנאי שימחקו העיקולים שהטיל אמיתי.

5.

בפני בית משפט קמא נערכו שני דיונים. הראשון ביום 9.4.2014, בו התייצבו המבקשים ללא ייצוג והשני ביום 8.6.2014. אציין, כי בדיונים התייצב גם אמיתי ובאת כוחו, שהצטרפו לחשש כי המבקשים יבריחו נכסים, ועדכנו את בית המשפט כי המבקשים לא שילמו לאמיתי סך של 20 מיליון ₪ עד ליום 9.3.2014, בהתאם להסדר המוסכם. בדיון השני, התייצב גם בא כוח בנק לאומי שהביא לידיעת בית המשפט כי הבנק הינו נושה מובטח על שלושה נכסים ששועבדו לטובתו לפני כשנתיים, כנגד הלוואות שקיבל המבקש ולא נפרעו עד כה. בא כוח הבנק הוסיף כי הבנק אינו רואה עצמו צד להליך וכי יפעל למימוש הנכסים ללא קשר להליכי פשיטת הרגל.

6.

בית משפט קמא הורה בהחלטתו מיום 11.8.2014 על מתן צו כינוס נגד המבקשים. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי ביכולתם לגייס סכומי כסף נכבדים כדי לפרוע חובותיהם, וקבע כי לא ניתן להסיק ממכתבו של עו"ד רבינוביץ' כי חברת די.סי.אס. הייתה מעבירה למבקשים את הכספים, בפרט כאשר לא ברור מהי מהות החברה וכיצד יכול עו"ד רבינוביץ' להתחייב בשמה. עוד צוין בהחלטה, כי נגד המבקשת קיימת תביעת חוב של מס ערך מוסף (מע"מ) בירושלים בסכום של כ-10 מיליון ₪, וזו הועברה לידי הכונס.

בית משפט קמא קבע כי מכלול העובדות מלמד כי למבקשים מספר נושים בסכומים נכבדים, וכי קיימים אינטרסים שונים בין אותם נושים שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. במצב זה, ונוכח בקשותיו של הכונס (בקשה 6 ובקשה 7), מהן עולה כי ברשות החייבים נכסים נוספים, יש צורך במינוי כונס נכסים שימנע ניסיונות להברחת נכסים, יבחן את מצבת החובות בפועל, ויפעל למימוש הנכסים השונים לשם חלוקתם בין הנושים על פי דין. בית משפט קמא הוסיף כי קיים חשש כבד להברחת נכסים ולהעדפת נושים, בפרט לאור עמדת המבקשים כי הם מעוניינים לפרוע את חובם כלפי אמיתי טרם יתבררו יתר חובותיהם. בנסיבות אלו, נקבע כי התקיימו הנסיבות הקבועות בפקודה לקיומם של הליכי פשיטת רגל נגד החייבים וניתן צו כינוס מכוחו מונה עו"ד איתן ארז לכונס נכסים לנכסי המבקשים.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור ולצידו הבקשה שבפניי.

7.

לטענת המבקשים, סיכויי התביעה ומאזן הנוחות מטים את הכף לקבלת הבקשה. המבקשים חזרו וטענו כי לא מתקיימים התנאים שנקבעו בחקיקה ובפסיקה למתן צו כינוס נכסים, ובין השאר, טענו כי: חובותיהם לא הוכחו ויש להפנות את בעלי הדין לבירור המחלוקת במסגרת הליכים אזרחיים רגילים; לא נעשה מעשה פשיטת רגל, ובכלל זה לא נעשה כל ניסיון להבריח נכסים ; הם אינם חדלי פירעון, באשר חברת די.סי.אס. הסכימה להעביר להם הלוואה בסך 25 מיליון ₪; תביעת החוב שהגישו רשויות מע"מ ירושלים נובעת מאי הגשת דו"חות תקופתיים של החנות בתקופה בה כלל לא פעלה החנות, ולכן תביעה זו עתידה להתבטל; וכי הם מסוגלים ומעוניינים לפרוע את חובם הפסוק כלפי אמיתי, אך הדבר לא התאפשר בהינתן צווי המניעה נגדם. בנוסף, העלו המבקשים שלל טענות נגד אופן ניהול ההליך בבית משפט קמא, לרבות הטענה כי ניתנו נגדם צווים זמניים בהיקף חסר תקדים, לרבות צווי עיקול וצווי איסור דיספוזיציה, וכי החלטת בית משפט קמא אינה עומדת בחובת ההנמקה.

לגבי מאזן הנוחות נטען כי צווי הכינוס עלולים לגרום למבקשים נזקים כבדים ולפגוע בחייהם הכלכליים והאישיים בצורה אנושה. נטען, כי כבר כעת, בשלב שהיו תלויים נגדם צווים זמניים בלבד, נגרמו למבקשים נזקים, משלא נתאפשר להם לפרוע את החוב לאמיתי ובשל מכירת מלאי החנות בסכום זעום לעומת שוויו המלא. לטענתם, אם לא ינתן עיכוב ביצוע יגרמו להם נזקים אדירים, כלכליים ואחרים, בשל מימוש הנכסים. עוד נטען, כי המשיבים לא הצביעו על כל נזק שעלול להיגרם להם אם יעוכבו ההחלטות, מה עוד שממילא מוטל עיקול על כל נכסיהם של המבקשים וחל עליהם איסור לבצע דיספוזיציות בנכסיהם.

8.

מנגד, סומך הכונס את ידו על החלטת בית משפט קמא. לטענת הכונס, פסק הדין המוסכם שניתן בעניין אמיתי מהווה העדפת מרמה ומעשה פשיטת רגל שנעשה במניין שלושת החודשיים הקבוע בסעיף 7(3) לפקודה; בקשות הכינוס נסמכו על חשש להברחת נכסים כמעשה פשיטת רגל; נטילת הלוואה מצד שלישי על מנת לכסות חלק מהחוב משמעה כי המבקשים אינם יכולים לשלם חובותיהם בעצמם, ואף נסיבות ההלוואה מוטלות בספק; ומאזן ההסתברויות נוטה, בשלב זה, לקיומו של "חוב" לטובת המשיבים וגם מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לחילופין, נטען כי יש להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת ערבון בסכום שלא יפחת מ-10 מיליון ₪.

הכונס הרשמי הצטרף לטיעוניו של הכונס.

המשיב 1 הצטרף אף הוא לטיעוניו של הכונס והרחיב בדבר חובם של המבקשים כלפיו, כמפורט לעיל. בהקשר זה הפנה המשיב 1 להקלטה בה המבקשים הודו, לטענתו, בחובם כלפיו, וציין כי המבקשים לא ביקשו לבדוק ההקלטה ובהליך המשפטי שניהל נגדם ויתרו על הגשת תצהירים או חוות דעת מטעמם בהקשר זה.

9.

להשלמת התמונה אוסיף כי ביום 23.10.2014 הגיש הכונס בקשה להחרגת נכס ברחוב מאה שערים 55 בירושלים מהצו הזמני החלקי שניתן ביום 12.10.2014, על מנת למכור אחת מהדירות בבניין לשם מימון השמירה בנכס. המבקשים התנגדו לבקשה מן הטעם שמלכתחילה אין הצדק, לטענתם, להליכי פשיטת הרגל, ולמצער, כי אין צורך בשמירה על הנכס וניתן להסתפק בנעילתו ובהתקנת מצלמות במקום, כפי שהיה קודם לכן. עוד נטען, כי הואיל ומדובר בבניין שלם, מכירת הדירות בו חייבת להיעשות על ידי גורם אחד ומכירת דירה אחת על ידי הכונס כעת תגרום למבקשים נזק בלתי הפיך באם יתקבל ערעורם.

דיון והכרעה

10.

לפי הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". בהתאם, עיכוב ביצוע הינו החריג לכלל ועל המבקשים לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו של הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה בבירור לטובתם, כך שאם לא יינתן להם הסעד המבוקש עוד בטרם יוכרע הערעור ייגרם להם נזק בלתי הפיך (ע"א 1287/12 זהר נ' י.זינגר טכנולוגיות בע"מ , פסקה 10 והאסמכתאות שם (14.6.2012); ע"א 6952/12 בין נ' קלמנסון , פסקה 13 (7.1.2013); ע"א 1264/11 לוין נ' זוהר , פסקה 7 (11.5.2011); ע"א 6525/13 כהן נ' נשר , פסקה 7 והאסמכתאות שם (24.3.2014)).

11.

סיכויי הערעור : בשים לב להליך המקדמי שאנו מצויים בו כעת איני רואה לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור. לצורך הבקשה דכאן, אסתפק בכך שעל-פניו נראה כי מתקיימות במבקשים מספר עילות להפעלת הליכי פשיטת רגל כנגדם. המבקשים מסובכים בחובות בהיקפים גדולים, באשר רק בעניין אמיתי תלוי ועומד כנגדם פסק דין בסכום של 30 מיליון ₪, והצהרתם בדבר כוונתם ורצונם לפרוע חוב זה מעידה לכאורה על העדפת נושים.

12.

מאזן הנוחות : ברי כי מתן צו כינוס בהליכי פשיטת רגל פוגע במבקשים ובעסקיהם. מנגד, עלולים הנושים לעמוד בפני שוקת שבורה אם יבוטלו הצווים. בהקשר זה אפנה לדבריו של כב' השופט סולברג שנדרש להתנהגותם של המבקשים כחלק מתביעתו של אמיתי:

"31.

[...] דפוסי הפעולה של המבקשים, מצד אחד, והימצאותו של שטר החוב וקיומו של מסמך מטעם המבקשים שבו הם מודים בחובם, מצד שני, הביאוני למסקנה כי לא ניתן להפיג את חששו המוצדק של המשיב, בנסיבות שלפנינו, אלא במתן הסעד הקיצוני, נשוא בקשה זו, קרי, מינוי כונס נכסים זמני. אין מנוס מלעשות כן, באשר ניכר לכאורה כי לנוכח ההתנהלות הפסולה של המבקשים המתאפיינת באי-שיתוף פעולה ובהתחמקות מתמשכת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כל סעד 'קונבנציונאלי' אחר אינו יעיל דיו.

[...]

32.

בשים לב לכלל טיעוני הצדדים ולהחלטת בית המשפט המחוזי, שוכנעתי כי אם לא ינתן בידי המשיב סעד זמני נוסף, לבד מהעיקול הזמני שהוטל, הוא עשוי לעמוד בפני שוקת שבורה וללא כל יכולת ממשית להיפרע את נזקיו.

33.

בנסיבות עניין

דליות הנ"ל קבעתי כי לא היה מקום למנות כונס נכסים זמני, מאחר ולא שוכנעתי כי היו קיימות שם ראיות מהימנות לכאורה להוכחת ניסיונות להברחת נכסים, ולנוכח העובדה כי לא הובאו ראיות המצביעות על חשש ממשי שמא לא ניתן יהיה להיפרע לולא מינוי הכונס (להחלטה דומה שעסקה במתן צו אנטון פילר ראו פסקאות 3-5 להחלטת השופט נ' הנדל בבר"ע 650/04 כהן נ' עמר , פ"מ תשס"ג(1) 874 (13.6.2004)).

בנסיבות העניין שלפנינו – אין חולק כי ראיות שכאלה הובאו על-ידי המשיב" (עניין קרויז , פסקאות 33-31).

המבקשים עצמם מודים כי בהליך דנן היו "בהלם" בתחילת הדרך ונוכח אי נסיונם בהליכים כגון דא וטרם היו מיוצגים, נמנעו מלקיים במועד מספר צווים שניתנו על ידי בית משפט קמא. אני מתקשה לקבל הסבר זה, ומכל מקום, אין זו הפעם הראשונה בה נמנעו מלשתף פעולה עם בית המשפט, ואין זו הפעם הראשונה בה מונה כונס נכסים זמני בעניינם.

לכך אוסיף כי הכונס הפנה לשלושה פסקי דין שניתנו בעת האחרונה ומהם עולה, לכאורה, דפוס פעולה ולפיו המבקשים נמנעים מרישום בעלות בנכסים, ובכך לטענתו נוקטים בפעולה מתמשכת של הברחת נכסים (בע"ק (מחוזי י-ם) 27372-09-12 אמיתי נ' שרף (24.6.2014); בע"ק (מחוזי י-ם) 27330-09-12 אמיתי נ' רולניצקי

(29.6.2014); בע"ק (מחוזי י-ם) אמיתי נ' ברויער (2.7.2014)).

בכל מקרה, בסופו של יום ענייננו בסוגיה כספית וככל שיתקבל הערעור, יתאפשר למבקשים לתבוע את נזקיהם או לקזז את נזקיהם מהחובות הנטענים.

לאור כל זאת, איני סבור כי מאזן הנוחות מטה את הכף לצד המבקשים.

13.

עם זאת, ובשל מאזן הנוחות, מצאתי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע ככל שהיא נסבה על דירת המגורים של המבקשים, דירת אמו של המבקש, בת 94 שנים, שבה מתגוררת גם אחותו של המבקש יחד עם עשרת ילדיה; ונכס נוסף בו מתגוררת בתו של המבקש ושני ילדיה ולטענתם מופעל בו בית כנסת למעלה מ-50 שנה. זאת, מבלי שנעלם מעיני כי לגבי נכסים אלה, או חלקם, בנק לאומי פועל למימוש המשכון כנושה מובטח, ומובן כי אין בהחלטה זו כדי להשפיע על ההליכים העצמאיים בהם נוקט הבנק לזכותו רשומים שעבודים על הנכסים הנ"ל.

14.

במאמר מוסגר: מהחומר הרב שהניחו הצדדים בפני בית המשפט, עולה כי המבקשים רוצים להגיע להסדר עם הנושה אמיתי, ולטענתם, העיקולים וכינוס הנכסים מפריעים להם להגיע להסדר נפרד עמו. בהנחה – השנויה במחלוקת – כי המבקשים אכן יכולים לגייס הלוואה בסך של 25 מיליון ₪, ויש להם מקורות הכנסה נוספים, ייכבדו המשיבים ויגיעו להסדר נושים לפיו כל נושה מקבל על פי חלקו בנשייה. היה ויתברר כי אין חוב כלפי מי מהמשיבים 4-1 או כלפי רשויות מע"מ, כטענת המבקשים, הרי שחלקו של הנושה אמיתי ממילא יגדל. להסכם כגון דא אמור אמיתי להסכים, שהרי אין לנשייתו עדיפות על פני נושים אחרים.

15.

אשר על כן, בהתחשב בשקלול סיכויי התביעה ומאזן הנוחות כמפורט לעיל, הבקשה נדחית בכפוף לאמור בסעיף 13 לעיל לגבי דירות המגורים. החלטתי מיום 12.10.2014 – בטלה.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, מתייתרת בקשתו של הכונס מיום 23.10.2014.