ע"א 1796/14 סאהר חלילה נ. נשר נפתלי ,עו"ד

לפנַי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת י' קראי-גירון ) מיום 23.1.2014 בפש"ר 996/07 ובפש"ר 5044-05-13, במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשת המשיב (המשמש כנאמן על נכסי החייב בפשיטת רגל), להתיר לו לנקוט בהליכים למכירת דירתו של המבקש (חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל) ודחה את בקשת המבקש להתיר לו לשוב ולהתגורר בדירה.

תמצית הרקע העובדתי

1.

בעניינו של המבקש, חלילה סאהר (להלן: החייב ), מתנהלים הליכי פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בחיפה. בשנת 2007 נפתח הליך פשיטת רגל לבקשת נושה (פש"ר 996/07), במסגרתו ניתן ביום 8.11.2007 צו כינוס לנכסי החייב, וביום 24.11.2008 הוכרז החייב כפושט רגל. בשנת 2013 הגיש החייב בקשה נוספת למתן צו כינוס לנכסיו (פש"ר 5044-05-13), ובדיון שהתקיים ביום 26.11.2013 החליט בית המשפט המחוזי לאחד את הדיון בשני ההליכים, ליתן לחייב צו כינוס נוסף, לבקשתו, ובמקביל להכריז עליו כפושט רגל. המשיב, עו"ד נפתלי נשר, מונה כנאמן על נכסי החייב בפשיטת רגל (להלן: הנאמן ).

2.

החייב הינו הבעלים של דירה המצויה ברח' מור 22 בחיפה, הידועה גם כגוש 10756 חלקה 36 (להלן: הדירה ). אין מחלוקת שהחייב אינו מתגורר בדירה אלא משכיר אותה לצדדים שלישיים. הנאמן הגיש ביום 14.7.2013 בקשה לבית המשפט, במסגרתה ביקש להתיר לו לבצע את הפעולות הבאות: לפרסם בעיתונות את הדירה למכירה פומבית; לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ; למנות שמאי לצורך שומת זכויות החייב בדירה. בבקשה ציין הנאמן כי "החייב אינו מתגורר בדירה והוא משכיר אותה לצדדי ג' וגובה בגינה דמי שכירות בסך 2,300 ש"ח לחודש, שאותם הוא מכניס לכיסו והוא אינו מעבירם לקופת פשיטת הרגל". החייב התנגד לבקשה בטענה כי מדובר בדירתו היחידה וכי מדובר בדירת מגורים. החייב ציין כי הוא לא מתגורר בדירה אלא שוכר דירה חלופית הממוקמת קרוב למקום עבודתו בדרום הארץ, וכי הוא משתמש בדמי השכירות שמשלמים לו השוכרים בדירה לצורך תשלום דמי השכירות שלו בדירה החלופית. לפיכך טען החייב כי מכירת הדירה תגרום לנזק בלתי הפיך מכיוון שהוא ייוותר ללא דירת מגורים וללא אפשרות לממן דמי שכירות בדירה החלופית.

3.

בדיון שהתקיים ביום 26.11.2013 קבע בית המשפט, לבקשת הנאמן, כי החייב לא יתפוס חזקה בדירה עד להכרעה אחרת. בדיון שהתקיים ביום 4.12.2013 טען בא-כוח החייב כי החייב מתעתד להתחתן, כי בחודש ינואר צפויה הדירה להתפנות מהשוכרים, וכי החייב מתעתד לשוב ולהתגורר בה יחד עם אשתו לעתיד. הנאמן ציין באותו דיון כי החייב אינו מתגורר בדירה מאז שנת 2007, ולכן ביקש שייאסר על החייב לשוב ולתפוס בה חזקה. בסוף הדיון הסכים בא-כוח החייב כי ימונה שמאי על מנת להעריך את שווי הדירה, ולאחר שתתקבל חוות דעתו של השמאי יוכל החייב להציע הצעת הסדר. בנוסף ציין בא-כוח החייב כי החייב לא מתגורר בדירה וכי הוא מתחייב להודיע לנאמן בתוך 10 ימים לפני המועד שבכוונת החייב לחזור לגור בדירה, על מנת לאפשר לנאמן להגיש כל בקשה שיראה לנכון. בית המשפט המחוזי נתן להסכמות אלה תוקף של החלטה, תוך שהוא מבהיר כי ככל שהחייב מתעתד לשוב להתגורר בדירה, הרי שעליו להגיש בקשה מתאימה לנאמן ולבית המשפט.

4.

ביום 22.12.2013 הגיש הנאמן לבית המשפט את חוות דעתו של השמאי, במסגרתה הוערכו זכויות החייב בדירה בסך של 1,200,000 ש"ח. בהמשך הגיש החייב שתי בקשות שהוכתרו כ"דחופות" (בקשות מיום 2.1.2014 ומיום 6.1.2014) לאפשר לו לשוב ולהתגורר בדירה. הנאמן התנגד לבקשות וטען כי במצב הדברים הנוכחי החייב אינו זכאי ליהנות מהגנת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ), מכיוון שהוא אינו מתגורר בדירה מספר שנים ולכן אינו נחשב כ"מחזיק" בדירה. הנאמן טען כי המשמעות של מתן היתר לחייב לחזור ולהתגורר בדירה הינה שינוי מצבו המשפטי של החייב לטובה, באופן שלא יאפשר לנאמן לממש את זכויותיו בדירה אלא בכפוף להוראת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, והכל על חשבון הנושים. הנאמן טען כי העובדה

שהחייב מבקש כעת להינשא ולהקים משפחה באזור העיר חיפה ושאין לו דירה חלופית אחרת אינה מקנה לו זכות לשנות לטובה את מצבו המשפטי הנוכחי.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

ביום 23.1.2014 התקיים דיון בבית המשפט – הן בבקשת הנאמן להתיר לו להציע את הדירה למכירה פומבית והן בבקשת החייב להתיר לו לשוב ולהתגורר בדירה – ובסופו ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה דנן. בית המשפט קבע בהחלטתו כי לאחר שמיעת טענות הצדדים הגיע למסקנה שאין באף אחת מטענות החייב כדי להצדיק את דחיית בקשת הנאמן. צוין כי אין מחלוקת שמדובר בנכס שהחייב לא גר בו, וכי גם אין מחלוקת בנוגע לחובות שבגינם הוכרז החייב כפושט רגל. נקבע כי העובדה שאין לחייב דירת מגורים וכי הוא יתקשה ברכישת דירה אחרת משום שהוכרז כפושט רגל אין די בה כדי למנוע הליכי מימוש של הדירה לצורך פירעון חובות החייב. לפיכך נקבע כי אין מנוס מלהיעתר לבקשת הנאמן ולהורות לו לנקוט בהליכים הנדרשים לצורך פרסום הדירה, הכנתה למכירה וקיום התמחרות. עם זאת, צוין כי לחייב תהיה הזכות להגיש כל הצעה מטעמו אשר תתאים להצעות שיינתנו לנאמן לאחר התמחרות.

הבקשה למתן סעד זמני ותגובות המשיבים

6.

ביום 9.3.2014 הגיש החייב ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. לצד הערעור הגיש החייב את הבקשה דנן, במסגרתה ביקש להורות על הפסקה לאלתר של כל הפעולות שנוקט הנאמן למכירת הדירה, לרבות מגעים שהוא מנהל עם רוכשים פוטנציאליים. בבקשה טוען החייב כי הנאמן מתעלם מכך שמדובר בדירתו היחידה של החייב, וגם "מן הצורך למגורי המערער [החייב] כצורך בסיסי המתבסס על חוק כבוד האדם וחירותו". החייב טוען כי הנאמן נוקט בפעולות מהירות למכירת הדירה, על אף שזו אינה צפויה לטענתו להביא תועלת לנושים, ומתעלם לחלוטין מהנזקים הכבדים שייגרמו לחייב כתוצאה ממכירת הדירה. נטען כי הנאמן מתעלם מהעובדה שהחייב משתמש בדמי השכירות שמשלמים לו השוכרים בדירה בחיפה על מנת לשלם את השכירות בדירה שהוא שוכר בסמוך למקום עבודתו בדרום הארץ. לפיכך נטען כי מכירת הדירה צפויה להוביל להתדרדרות במצבו הכלכלי של החייב, מכיוון שהוא לא יוכל לשכור דירה חלופית בקרבת מקום עבודתו כפי שעשה עד כה, וכתוצאה מכך תיפגע יכולתו לשלם חובותיו לנושיו. בנוסף נטען כי החייב מתעתד להינשא בעתיד הקרוב לבחירת ליבו וכי "אובדן הדירה עלול להביא לביטול החתונה". עוד נטען כי הנאמן פעל בניגוד לדין, כאשר הבקשות השונות שהגיש לבית המשפט המחוזי לא נתמכו בתצהיר, ומשכך נמנעה מהחייב ההזדמנות לחקור את הנאמן על בקשותיו. מעבר לאמור לעיל טוען החייב כי הנאמן סירב להצעתו לפדיון הדירה במסגרת הסדר עם הנושים, על אף שמדובר בהצעה טובה שצפויה להכניס לקופת הנושים סכום גבוה בהשוואה לאפשרויות אחרות שעומדות על הפרק. בנקודה זו הציג החייב תחשיבים, אשר לטענתו מוכיחים כי מכירת הדירה לצד שלישי ממילא לא תכסה את חובותיו לנושיו ואף לא תכניס לקופת הנושים סכום גדול יותר מזה שייכנס אליה כתוצאה מקבלת הצעתו לפדיון הדירה, וזאת בין היתר בשים לב לחובות שרובצים על הדירה (תשלומי משכנתא). לפיכך טוען החייב כי היה על בית המשפט המחוזי לאזן כראוי בין האינטרסים השונים שעומדים על הפרק ולקבל את הצעת החייב שמכניסה לקופת הנושים סכום נאה מחד ושומרת על דירתו היחידה מאידך.

7.

בהחלטתי מיום 10.3.2014 הוריתי לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ) להגיש תגובות לבקשה. באשר לבקשת החייב למתן סעד זמני במעמד צד אחד, ציינתי כי לא נעלמה מעיניי העובדה שהבקשה הוגשה רק ביום 9.3.2014, כאשר ההחלטה נשוא הערעור ניתנה ביום 23.1.2014, וכי יש להניח שבפרק הזמן שחלף ביצע הנאמן פעולות שונות לקידום מכירת הדירה. לפיכך קבעתי כי אין מקום לעצור באופן גורף ובמעמד צד אחד את פעולות הנאמן, וכי הוא רשאי להמשך בפעולות לפרסום הדירה ולניהול משא ומתן או התמחרות עם רוכשים פוטנציאליים. עם זאת, קבעתי כי הנאמן יימנע בשלב זה, עד להחלטה אחרת, מ השלמת הליכי מכירת הדירה ומשינוי מצבת הזכויות הקנייניות בה, ככל שהוא מצוי בשלבים מתקדמים מול רוכש פוטנציאלי.

8.

הנאמן הגיש התנגדותו לבקשת החייב, במסגרתה טען כי סיכויי הערעור נמוכים מאד וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת החייב. ראשית, טוען הנאמן כי בפסיקה נקבע לא אחת שבעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון אינו חייב לתמוך בקשותיו בתצהיר, ולכן אין בטענה זו של החייב ממש. שנית, טוען הנאמן כי העובדה שמדובר בדירתו היחידה של החייב אינה רלוונטית בבואו של הנאמן למכור אותה לטובת הנושים, באשר אין חולק שהחייב אינו מתגורר בדירה מזה מספר שנים וממילא אינו מחזיק בה, ומשכך הוא אינו נהנה (לטענת הנאמן) ממעמד של דייר מוגן בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ואף אינו זכאי לסידור חלוף בהתאם לסעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ). בהקשר זה טוען הנאמן כי כוונתו הערטילאית של החייב לשוב ולהתגורר בדירה אינה יכולה להועיל לו בנסיבות העניין, וכי כל מטרתו של החייב בשלב זה הינה לשפר את מצבו המשפטי על חשבון נושיו. שלישית, טוען הנאמן כי אין זה מתפקידו להציע פתרונות לעניין מגורי החייב. בהקשר זה מציין הנאמן כי החייב לא נהג עד כה בתום לב במסגרת הליכי פשיטת הרגל, כאשר הוא מפר באופן עקבי במרוצת השנים את צו התשלומים שניתן בעניינו תוך צבירת חוב עתק לקופת פשיטת הרגל בסך של כ-19,000 ש"ח. רביעית, טוען הנאמן כי יש לדחות את הבקשה בשים לב לשיהוי הניכר מצידו של החייב שהגיש את הבקשה ואת הערעור ברגע האחרון, בחלוף 45 יום ממועד מתן ההחלטה בבית המחוזי ולאחר שהנאמן פעל בהתאם להחלטה ונקט בפעולות שונות לפרסום הדירה ולקיום התמחרות. לבסוף, טוען הנאמן כי הנזק שלטענת החייב ייגרם לו מביצוע ההחלטה בטרם יוכרע הערעור הינו נזק כספי במהותו, ומשכך ניתן יהיה לפצותו בגינו בעתיד ככל שיתקבל הערעור. בהקשר זה טוען הנאמן כי הכספים שיתקבלו ממכירת דירת החייב יופקדו בקופת פשיטת הרגל ולא יחולקו לנושים בטרם יוכרע ערעורו של החייב.

9.

הכנ"ר תומך בתגובתו בעמדת הנאמן ומדגיש כי סיכויי הערעור נמוכים מאד במקרה דנן, ולכן לטענתו יש לייחס משקל מופחת לשיקול מאזן הנוחות. נטען כי גם אם תתקבל טענתו של החייב כי עסקינן בדירת מגורים (טענה שהכנ"ר מכנה "מופרכת") הרי שאין מקום לעכב את ביצוע ההחלטה לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בהחלטה מושא הערעור, בבקשה ובתגובות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11.

כידוע, הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) הינו כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". לפיכך, הפעלת סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין או על מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, כאמור בתקנה 467 לתקנות, תיעשה במקרים חריגים בלבד. על מבקש עיכוב ביצוע של פסק דין או סעד זמני בערעור להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של יום יתקבל הערעור, ייתקל המבקש בקשיים בהשבת המצב לקדמותו. כך באופן כללי במשפט האזרחי וכך גם בדיני פשיטת רגל [ראו למשל: ע"א 6952/12 ביו נ' עו"ד אלון קלמנסון (7.1.2013)]. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, ראוי לזכור כי פסקי הדין אינם עשויים כולם מקשה אחת, ויש להבחין בין פסקי דין המטילים חיוב כספי, אשר הנטייה הינה שלא לעכבם אלא במקרים חריגים ביותר [ראו למשל: ע"א 94/13 מדינת ישראל נ' המנוח אל סעדי מחמוד ז"ל (3.4.2013)], לבין פסקי דין המורים על מימוש נכס מקרקעין שמשמש כדירת מגורים ועל פינויו של בעל הדין המתגורר בה, אשר הנטייה הינה להורות על עיכוב ביצועם (ככל שסיכויי הערעור סבירים) מן הטעם שמאזן הנוחות נוטה לטובת בעל הדין שצפוי להתפנות מדירת מגוריו [ראו למשל: ע"א 7189/09 הלר נ' כהן (26.1.2011)]. יחד עם זאת, אין לומר שפסק דין המורה על מימוש דירת מגורים ועל פינוי בעל הדין המתגורר בה הינו פסק דין שלגביו חלה חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי". לא אחת קבע בית משפט זה כי גם אם מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוון עיכוב ביצועו של פסק דין כזה (או למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, בהתאם לנסיבות) הרי שאין מקום לעיכוב ביצוע ככל שסיכויי הערעור נמוכים מאד [ראו למשל: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (11.11.2004); ע"א 7840/06 חכמון נ' וולך (7.12.2006); ע"א 7326/10 אגמון נ' עו"ד ערן אטלס ועו"ד נפתלי נשר

(16.6.2011); ע"א 5086/11 לוי נ' כובני

(14.8.2011)]. ולבסוף ראוי להדגיש כי בכל הנוגע לפסקי דין המורים על מימוש נכס מקרקעין קיימת הבחנה בין נכס מקרקעין המשמש למגורי בעל הדין המבקש עיכוב ביצוע לבין נכס מקרקעין המשמש לצרכי מסחר או השקעה, אשר מימושו מגלם בתוכו נזק כספי הניתן לפיצוי [ראו למשל: ע"א 1237/13 קונין נ' גפני (7.4.2013)].

12.

בשים לב לכללים המפורטים לעיל, הגעתי למסקנה כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור אשר ימנע מהנאמן מלפעול למימוש הדירה. ודוק, סבורני כי שני השיקולים הרלוונטיים להכרעה בבקשה זו – הן סיכויי הערעור והן מאזן הנוחות – אינם נוטים לטובת המבקש במקרה דנן.

13.

באשר ל סיכויי הערעור ; סבורני, מבלי לקבוע מסמרות, כי סיכויי הערעור אינם על הצד הגבוה. כאמור, מדובר בדירה בבעלות החייב אשר הוא עצמו אינו מתגורר בה במשך שנים אלא משכירהּ לצדדים שלישיים בתמורה לדמי שכירות המשמשים אותו לצרכיו האישיים. במילים אחרות, דינה של הדירה מבחינה משפטית אינו שונה, לכאורה, מדינם של יתר נכסי החייב, אשר מוקנים לנאמן במועד הכרזת החייב כפושט רגל ואשר תפקידו העיקרי של הנאמן הינו לממשם בתמורה המקסימאלית האפשרית לטובת נושי החייב. זאת ועוד, איני רואה מדוע צריך ליתן משקל כלשהו בנסיבות העניין להצהרת החייב בדבר רצונו או כוונתו לשוב ולהתגורר בדירה בשלב מסוים בעתיד הקרוב. הצהרת כוונות שכזו אינה יכולה לשנות את המצב העובדתי הקיים ו"להפוך" דירה שהחייב לא מתגורר בה שנים רבות (במהלכן הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל) לדירת מגורים, על כל המשתמע מכך מבחינה משפטית. אף אם אניח כי מדובר ברצון כן ואמיתי של החייב לשוב ולהתגורר בדירה, ולא בניסיון שלו לשפר את מצבו המשפטי בנוגע לדירה בפרט ובנוגע להליכי פשיטת הרגל בכלל (כפי שטוען הנאמן), הרי שהשאלה אינה אם הדירה יכולה לשמש את החייב כדירת מגורים בעתיד, אלא האם היא משמשת אותו כדירת מגורים כעת. התשובה לשאלה זו הינה, כאמור, בשלילה.

באשר לטענת החייב כי מימוש הדירה יגרום לכך שהוא ייוותר ללא יכולת לשכור דירה חלופית וכי הנאמן מחויב לספק לו דיור חלופי; סבורני כי המשוכה הניצבת בפני החייב בנקודה זו הינה גבוהה. אציין, מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה,

כי על פי פסיקתו של בית משפט זה מתעורר ספק אם ניתן לראות בנסיבות העניין בחייב שלא התגורר מספר שנים בדירה כמי שזכאי לסידור חלוף בהתאם לסעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל או כמי שנהנה ממעמד של דייר מוגן בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [ראו והשוו: רע"א 4734/11 הורמן נ' עו"ד אורן הראל (30.8.2011); רע"א 1642/12 בר נ' כלל החזקות עסקי ביטוח בע"מ (18.6.2012)].

באשר ליתר טענות החייב בערעורו (ובהן הטענה כי הצעתו לפדיון הדירה טובה מהצעות פוטנציאליות אחרות והטענה כי בנסיבות העניין שגה בית המשפט כשלא חייב את הנאמן לאמת בקשותיו בתצהיר); סבורני כי גם כאן, מבלי לקבוע מסמרות, לא נראים סיכויי הערעור כגבוהים במיוחד. זאת, מכיוון שמדובר בטענות בעלות אופי עובדתי ובטענות הנוגעות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע לניהול הדיון לפניה, אשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

14.

באשר ל מאזן הנוחות ; ראשית, ראוי לייחס משקל לעובדה שמדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי ניכר. ודוק, החייב לא הגיש בקשתו בסמוך לאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי, אלא רק בחלוף 45 יום ממועד מתן ההחלטה בבית המשפט המחוזי. מדובר בפרק זמן משמעותי, במהלכו פעל הנאמן בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי ונקט בפעולות שונות למימוש הנכס. החייב לא סיפק הסבר כלשהו לשיהוי זה, ולכאורה די בשיהוי זה כדי לקבוע שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת החייב. שנית, אף אם נניח בצד את סוגיית השיהוי ונבחן את מאזן הנוחות לגופו, יש לקבוע כי מאזן הנוחות אינו נוטה בנסיבות העניין לטובת החייב אלא לטובת המשך מימוש הדירה לטובת נושיו. כאמור, החייב אינו מתגורר בדירה מזה מספר שנים אלא משכירהּ לצדדים שלישיים בתמורה לדמי שכירות המשמשים אותו לצרכיו האישיים. משכך, יש לראות בדירה כזו כדירה שמשמשת להשקעה, אשר מימושה מגלם בתוכו נזק כספי הניתן לפיצוי בעתיד ככל שיתקבל הערעור, ותו לא. זאת ועוד, לנוכח העובדה שמדובר במימוש במסגרת הליכי פשיטת רגל, לא מתקיים בנסיבות העניין החשש בדבר קושי בהשבת הכספים בסופו של יום. כספי המימוש יופקדו בקופת פשיטת הרגל, וממילא לא יחולקו לנושים בטרם תתקבל הכרעה בערעור.

15.

סוף דבר; הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, על אף שהתבקשו תגובות לבקשה,

אין צו להוצאות.