ע"א 4889/16 ופריסקי מרינה נ. כונס הנכסים הרשמי

1.

כעולה מפסק דינו של בית בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן-חמו ), המבקשת היא אם יחידנית ל-4 קטינים וכרגע היא מובטלת. המשפחה מתגוררת בדירה אשר על פי הסכם ממון בין המבקשת לבין בעלה לשעבר, למבקשת מחצית הזכויות בה (יוער כי מן החומר שלפניי נראה כי זכויותיה של המבקשת לא נרשמו במרשם המקרקעין). על הדירה רובצת משכנתא שאותה משלמת המבקשת. ביום 7.4.2016 הכריז בית המשפט על המבקשת כפושטת רגל ומינה מנהל מיוחד לנכסיה. כמו כן נקבע צו תשלומים שלפיו תשלם המבקשת 400 ש"ח מדי חודש, להבדיל מ-100 ש"ח שבהם חויבה עד אז. עוד נקבע כי "ככל שהחייבת [המבקשת – ע' פ'] לא תציע הצעת הסדר, יפעל הנאמן למימוש זכויות החייבת בדירת המגורים ויהא רשאי להזמין חוות דעת שמאית לצורך כך" (להלן: פסק הדין ). המבקשת ערערה על פסק הדין ובצד ערעורה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת, יש לעכב את פסק הדין שכן מכירת דירת המגורים תגרום לה ולילדיה לנזק בלתי הפיך: המבקשת תאלץ לשכור דירה בעלות גבוהה מעלות המשכנתא החודשית שהיא משלמת כיום; וכי בצירופו של צו התשלומים הגבוה שהושת עליה, תגיע המבקשת לכדי חרפת רעב ותתקשה לכלכל את ילדיה. המבקשת הוסיפה וטענה כי סיכויי ערעורה גבוהים שכן ההוראות האופרטיביות בפסק הדין אינן סבירות ומקפחות; כי נסיבותיה האישיות לא זכו למשקל הולם; וכי ההוראה על מכירת דירת המגורים נעשתה מבלי הליך מקדים מתאים, ומבלי שהתאפשר למבקשת לטעון ביחס לכך.

2.

ביום 16.6.2016 הוריתי על קבלת תשובותיהם של כונס הנכסים הרשמי ושל המנהל המיוחד – הם המשיבים 1 ו-2 בהתאמה. המנהל המיוחד עמד בתשובתו על כך שבניגוד לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא הורה על מכירת דירת המגורים, אלא אך ציין כי אם תימנע המבקשת מהצעת הסדר תפתח לפניו הדרך למימוש הדירה. לפיכך, בשלב זה פסק הדין לא כולל הוראה אופרטיבית בקשר לדירת המגורים ולכן דין טענותיה של המבקשת בנקודה זו להידחות. עוד עדכן המנהל המיוחד כי בינתיים הודיע לבית המשפט המחוזי על סכום הפירעון שאושר ביחס למבקשת ובהמשך לכך נקבע דיון ליום 26.10.2016. אין לשלול אפוא כי בדיון זה יגובש מתווה – יתכן שאף מוסכם – בדבר פירעון חובה של המבקשת. לפיכך, המרכיב היחיד בפסק הדין שיש אפשרות לעכבו כרגע הוא תשלום 400 ש"ח מדי חודש, ולעמדת המנהל המיוחד אין כל הצדקה לעשות כן. כך בין היתר לאחר שהמבקשת עצמה הסכימה לשלם את הסכום האמור לתקופה בת 48 חודשים במסגרת תכנית פירעון שהציעה בעצמה. עוד צוין כי מדובר בחיוב כספי שהנטייה היא לא לעכבו, וכי עיכוב כאמור יפגע במישרין באינטרס הקנייני של הנושים.

הכונס הרשמי הצטרף לתגובתו המפורטת של המנהל המיוחד, על נימוקיה.

3.

משעיינתי בבקשה מצאתי כי דינה להידחות. כמצוטט בפתח הדברים, וכפי שהדגישו המנהל המיוחד והכונס הרשמי בתשובותיהם, פסק הדין אינו קובע כי דירת מגוריה של המבקשת תימכר, אלא אך מתריע כי אלמלא תציע המבקשת הצעת הסדר עלולים הדברים להגיע לכדי כך. בכך עדיין אין כל הוראה מעשית בת עיכוב ועל כן מתייתר הצורך לדון בשאלת עיכוב הביצוע של מרכיב זה בפסק הדין. אף לא ראיתי עילה להורות על עיכוב ביצוע צו התשלומים שהושת על המבקשת, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור בנקודה זו. ראשית, מדובר בחיוב כספי אשר הנטייה היא לא לעכבו אלא במקרים חריגים (ע"א 1796/14 חלילה נ' עו"ד נשר , פסקה 11 (17.4.2014)). למעלה מכך, כעולה מבקשת המבקשת, לאחר מתן פסק הדין היא עצמה הציעה הצעת הסדר שבמסגרתה הציעה לשלם 400 ש"ח בחודש לכמה שנים – גם אם מדובר בתקופה קצרה מזו שאליה התכוון מהנהל המיוחד לכתחילה – עניין המעיד על מסוגלותה לעמוד בתשלום זה, לכל הפחות בעתיד הנראה לעין ועד להכרעה בערעורה. משכך, ובשים לב לאינטרס הנושים בהמשך התשלום, פשיטא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת בנקודה זו.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.