ע"א 7578/20 טראק אי קום בע"מ נ. ג'רי לב

1.

המבקשת היא חברה בבעלותו של אדם יחיד (להלן גם: החברה ו הבעלים וביחד: החייבים )

שעוסקת ביזמות במקרקעין. ביום 1.6.2015 התקשרו החייבים עם המשיב בהסכם שכותרתו "הסכם הלוואה" (להלן: ההסכם ) שלפיו יוענק לחברה סכום של 480,000 דולר למימון רכישת קרקע ולבנייה עליה מהסכום (להלן: הפרויקט ). לשלמות התמונה יוער כי בהמשך פנה הבעלים למשיב בבקשה להגדלת הסכום למימון הפרויקט, והמשיב נעתר לבקשה (להלן: החוב ). לפי ההסכם, על הקרקע יבנו שתי יחידות דיור, באחת יתגוררו הבעלים ורעייתו (להלן: בני הזוג ), והשנייה תימכר כך שהתמורה תשמש, בין השאר, להחזר החוב. לטובת הבטחת הפירעון רשם המשיב משכנתה על זכויות החייבים בקרקע ובמה שייבנה עליה ונקבע בהסכם כי ככל שהחייבים לא יפרעו את מלוא החוב עם הגיע מועד הפירעון, יהיה המשיב רשאי לממש את הבטוחות לשם הפירעון (סעיף 9.4.1 להסכם). בהסכם, פיצלו הצדדים מסכום החוב סכום של 500,000 ש"ח שלגביהם נקבעה תקופת זמן אחרת לפירעון (סעיף 4.3.2 להסכם; להלן: הסכום הנפרד ). לשלמות התמונה יצוין גם כי ביום 22.12.2015 חתמה רעייתו של הבעלים על "אישור הסכמת בן זוג לעסקה" ובו הצהירה: "ככל ובן זוגי לא יעמוד בתנאי ההסכם [...] יוכל [המשיב – ע' פ'] לממש את השעבוד ולקבל בעלות על בית מגוריי, לפנות אותי ממנו, למכור אותו או לנהוג בו מנהג בעלים". ביום 10.4.2019 פתח המשיב תיק בהוצאה לפועל למימוש המשכנתה על דירת המגורים של בני הזוג (להלן: דירת המגורים ). ביום 16.2.2020, הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי ובגדרה עתרה, בין היתר, לסעד הצהרתי שיורה כי ההסכם הינו הסכם שותפות והשקעה (ולא הסכם הלוואה); וכי עליה לשלם למשיב את הסכום הנפרד בתוספת ריבית בלבד ולא את מלוא החוב. כן עתרה המבקשת למתן צו מניעה קבוע המורה לרשם ההוצאה לפועל להימנע מהמשך הליכי מימוש המשכנתה.

2.

ביום 31.8.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן ) את התביעה. בית המשפט דחה את טענתה המרכזית של המבקשת שלפיה ההסכם הוא הסכם שותפות – ולא הסכם הלוואה; ומשכך, נדחתה גם טענת המבקשת שלפיה מכיוון שהמשיב בחר שלא לקחת חלק בפרויקטים עתידיים שלה, היא לא נדרשת להשיב את מלוא סכום החוב. נקבע כי ההסכם הוא "הסכם הלוואה לכל דבר ועניין" (סעיף 22 לפסק הדין) וזאת, בשים לב ללשון ההסכם ולכותרתו; לכוונת הצדדים; ולהיגיון הכלכלי של עסקה מן הסוג דנן. בהקשר אחרון זה, קבע בית המשפט כי פרשנות המבקשת להסכם "מחוסרת כל היגיון כלכלי" (סעיף 37 לפסק הדין). אשר למועד פירעון החוב, נקבע כי החברה התחייבה לפרוע את החוב תוך 18 חודשים ממועד העמדתה קרי, עד ליום 8.1.2017; ובאשר לסכום הנפרד נקבע כי המועד האחרון לפירעון הוא עד ליום 8.7.2019. לבסוף, נקבע כי לצדדים היה ברור מלכתחילה כי בכל מקרה שבו לא ייפרע החוב יהיה המשיב רשאי לממש את דירת המגורים על דרך של פינוי בני הזוג ומכירתה.

3.

ביום 3.11.2020 ערערה המבקשת על פסק הדין ובצד ערעורה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 4.11.2020, דחה בית משפט זה (השופט נ' הנדל ) את הבקשה מן הטעם כי פסק הדין הוא למעשה בעל אופי כספי ולחברה עומדת האפשרות לפרוע את חובה למשיב באופן שייתר את פינוי בני הזוג מדירת המגורים. נקבע כי לא הוכח שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת ואף לא נטען שאין ביכולתה לפרוע את חובה למשיב (ראו: ע"א 7578/20 טראק אי קום בע"מ נ' לב (4.11.2020); ההחלטה מיום 4.11.2020 ). ביום 8.1.2021 הגישה החברה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שלפניי.

4.

המבקשת טוענת, בעיקרם של דברים, כי הליכי המימוש מצויים בשלבים מתקדמים; כי דירת המגורים היא ביתם היחיד של בני הזוג וככל שיתקבל ערעורה בסופו של יום ייגרם להם נזק בלתי הפיך באופן שיש בו כדי לייתר את ההכרעה בערעור. כמו כן, נטען כי המבקשת נעדרת יכולת כלכלית לעמוד בפירעון החוב; וכי אף אם ערעורה של המבקשת יידחה, הרי שניתן יהיה למכור את דירת המגורים תוך מיצוי מלוא שוויה ותוך חיסכון בהוצאות הכינוס באופן שיטיב גם עם המשיב. אשר לסיכויי הערעור, טוענת המבקשת כי הם טובים, שכן לשיטתה, שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות ההסכם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. המבקשת עותרת, בעיקרם של דברים, לעיכוב הליך ההוצאה לפועל שננקט נגד המבקשת ולפיכך נראה כי סיווגה הנכון של הבקשה הוא בקשה לסעד זמני בערעור ( ע"א 5234/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ , פסקה 6 (12.8.2013) ). בין כך בין אחרת, השיקולים בדבר מתן סעד זמני בערעור ומתן עיכוב ביצוע הם שיקולים דומים. כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות: הראשון, כי סיכויי הערעור הם גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ע"א 7109/20

שטרק נ' סונינו , פסקה 6 (11.11.2020); ע"א 8679/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 4 (21.1.2016)). במוקד הבקשה שלפניי עומד חובם של המבקשת והבעלים למשיב. כפי שנקבע בהחלטה מיום 4.11.2020, פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא קבע כי דירת המגורים תימכר, אלא – כפי שהובא לעיל – כי פרשנות ההסכם מלמדת שלצדדים היה ברור שדירת המגורים יועדה לפירעון החוב ושהמשיב יהא רשאי לממשה (השוו: ע"א 4889/16 ופריסקי נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 3 (5.7.2016)). אף אם אניח כי לפנינו ערעור על פסק דין שתוצאתו פינוי מדירת מגורים ולפיכך, ככלל, ייטה בית המשפט לעכב את ביצועו (ע"א 838/18 אייל נ' אייל , פסקה 7 (21.2.2018)), אני סבור כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן המבקשת לא הצביעה על טעם המצדיק היעתרות לבקשה וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור. כפי שקבע השופט נ' הנדל בהחלטה מיום 4.11.2020, למבקשת (ולבעליה) עומדת אפשרות לפרוע את חובה למשיב ובכך למנוע את פינוי דירת המגורים.

המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לטענה כי אין באפשרותה ובאפשרות בני הזוג לפרוע את החוב וזו נטענה בעלמא, מבלי שהובאו תימוכין לכך (למעט תצהיר הבעלים). בהקשר זה נטען בבקשה כי הכנסתה של החברה "הסתמכה על הכנסתו של [הבעלים – ע' פ']" והבעלים "אינו עובד בשנים האחרונות, כך שכפועל יוצא אין הכנסות למבקשת" (סעיף 13 לבקשה). דא עקא, בבקשה לא פורטו נכסיו האחרים של הבעלים או של אשתו, ולא הובהר אם יש להם הכנסות אחרות (ראו בהקשר זה גם את האמור בהחלטת כב' רשמת בית משפט זה, ד' להב , בבקשת המבקשת למתן פטור מעירבון; ע"א 7578/20 טראק אי קום בע"מ נ' לב (23.12.2020)). זאת ועוד, עיון בדברי הבעלים בפרוטוקול הדיון מיום 12.7.2020 בבית המשפט המחוזי (אליו הפנה המשיב במסגרת תשובתו לבקשה לפטור מעירבון) מעלה כי ברשותו נכסים שלא פורטו בבקשה דנן. כך, הבעלים אמר בדיון: "אני יזם טכנולוגי בהייטק ויש לי כמה חברות שפועלות בארה"ב" (עמ' 8 ש' 17 לפרוטוקול); כן ציין הבעלים כי הוא מחזיק במניות של חברה שמפתחת תוכנה ולדבריו "התוכנה מרוויחה כסף היום" (עמ' 8 ש' 34 לפרוטוקול); ובהמשך כשנשאל כמה אחוזים יש לו בחברה שמחזיקה את המניות השיב "לי יש 33 אחוז" (עמ' 9 ש' 4 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, איני סבור כי המבקשת עמדה בנטל להראות שמאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן שמצדיק להיעתר לבקשה.

6.

עוד יש לציין כי מדובר למעשה בבקשה חוזרת למתן הסעד המבוקש, לאחר שבקשה קודמת שהגישה המבקשת נדחתה בהחלטה מיום 4.11.2020. ואולם, המבקשת לא מצביעה על שינוי נסיבות ממשי מיום מתן ההחלטה. כך, הבקשה לא מבהירה מדוע לא הובאו טענות המבקשת שנוגעות למצבה הכלכלי במסגרת הבקשה הקודמת (ויודגש כי לא נטען בבקשה שלפניי שחל שינוי בהקשר זה מאז ההחלטה מיום 4.11.2020). זאת ועוד, גם הטענה להתקדמות בהליכי מכירת הדירה בהוצאה לפועל לא נתמכה כדבעי, למעט צירופה של הודעת דואר אלקטרוני שהועברה מבאת כוח המבקשת לבעלים שלפיה "[בא כוחה של המשיב – ע' פ'] פנה אלינו והודיע כי הם מתחילים בהליך מימוש הנכס" (נספח 1א' לבקשה). המבקשת לא צירפה לבקשה דנן החלטות עדכניות מהליך ההוצאה לפועל, וגם לא טענה כי נקבע מועד לפינוי דירת המגורים. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.