ע"א 6515/21 עיריית חדרה נ. אליעזר ברזילי

1.

בין עיריית חדרה, היא המבקשת 1 (להלן: העירייה ), לבין המשיב ואחיו נתגלע סכסוך שענייננו זכאותם של האחרונים להחזיק בשתי חנויות במתחם השוק העירוני החדש. תחילת הפרשה בשנת 2005, בפיגוע שארע בשוק העירוני בחדרה, וגרם למותם של שמונה בני אדם ולפציעתם של רבים. כתוצאה מכך, ניזוקו מבני השוק ודוכניו, בהם חנותם של המשיב ואחיו. בעקבות הנזק האמור החליטה העירייה להרוס את השוק הישן ולבנות שוק חדש במקומו. לקראת סוף שנת 2008, משהסתיימה בניית השוק החדש, הציעה העירייה למשיב ולאחיו את ההחזקה בשתי חנויות בו (להלן: החנויות החדשות ). למרות זאת, אחת מהחנויות החדשות נתפסה לפחות בחלק מן התקופה הרלוונטית על ידי סוחרים אחרים (להלן: הסוחרים ). לשלמות התמונה יוער כי בין סוחרים אלו לבין העירייה התנהלו מספר הליכים הנוגעים לחנויות החדשות, והם הנתבעים 4 ו-5 בהליך בבית המשפט המחוזי. המשיב ואחיו סירבו לקבל את החנויות החדשות בטענה כי אלו אינן זהות במיקומן ובגודלן לחנויות שהחזיקו בשוק הישן. עוד טענו האחים כי הסוחרים מונעים מהם לתפוס חזקה בחנויות, בטענה שהם מאוימים על ידם.

2.

בעקבות אירועים אלו הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתה ביקש להורות לעירייה למסור לחזקתו חנויות בשוק החדש שהן זהות בטיבן לחנויות בהן החזיק בשוק הישן, או לחלופין, למסור לו את החנויות החדשות שהקצתה לו. בנוסף ביקש המשיב לחייב את העירייה לפצותו בגין הנזק שנגרם לו בשל הפרת התחייבותה להקצות לו חנויות כאמור.

ביום 13.4.2016 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה חלקית את התביעה, וקבע כי על אף שההתאמה בין החנויות החדשות לחנויות בהן החזיקו בשוק הישן איננה מלאה, החנויות החדשות מהוות סידור חלוף הולם למשיב ולאחיו, לו זכאים המשיב ואחיו בשל מעמדם כדיירים מוגנים לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. לצד זאת, דחה בית משפט קמא את תביעת המשיב לפיצוי, בין היתר לאחר שמצא כי סירובם של המשיב ואחיו לתפוס חזקה בחנויות החדשות נבע מרצונם לקבל נכס חלופי, ולא בשל חששם מהסוחרים (להלן: פסק הדין הראשון ).

3.

על פסק הדין הראשון הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה, שהתקבל חלקית (ע"א 4734/16 ברזילי נ' עיריית חדרה (28.6.2020)). בית המשפט קיבל את גרסת המשיב לפיה הוא ואחיו לא תפסו חזקה בחנויות נוכח חששם מהסוחרים, והוסיף כי מכיוון שהחנויות מהוות סידור חלוף רק כאשר ניתן להחזיק בהן לא רק להלכה אלא גם למעשה, על העירייה לפצות את המשיב בגין אבדן הרווחים או ההפסדים שנגרמו לו מהמועד שבו היה אמור לקבל בפועל את ההחזקה ועד היום (להלן: פסק הדין בערעור ). נוכח האמור, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שזה יכריע בשאלת גובה ההפסד החודשי שנגרם למשיב בשל העיכוב במסירת החזקה בחנויות החדשות וכן יקבע מהו המועד בו הייתה אמורה להימסר למשיב ואחיו ההחזקה בחנויות החדשות. בנוסף נקבע כי ככל שהחנות לא תימסר לידי המשיב עד ליום 1.9.2020, יהיה על העירייה למצוא לו סידור חלופי אחר.

4.

במסגרת פסק הדין המשלים מיום 8.6.2021 קבע בית משפט קמא (כב' סגן הנשיא ר' סוקול ), כי המשיב זכאי לפיצוי עבור התקופה מיום 7.12.2010. בית המשפט ציין כי הראיות שעמדו לפני בית המשפט לא מאפשרות לקבוע מהו המועד בו החלו הסוחרים לתפוס את החזקה בחנות, אך נוכח קביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין בערעור יש להניח כי בכל התקופה שלאחר הגשת התביעה המקורית נמנע מהמשיב להשתמש בחנויות החדשות בשל מעשי הסוחרים. באשר להפסד החודשי שנגרם למשיב, פסק בית המשפט כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח היקפו של הפסד זה, ולפיכך פסק על דרך האומדנה כי זה עומד על 13,670 ש"ח. נוכח האמור, הורה בית המשפט לעירייה לשלם למשיב פיצוי כולל בסך 1,882,525 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2020, וכן הורה לה לשאת בהוצאות המשיב בסך 75,000 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן: פסק הדין המשלים ).

5.

על פסק הדין המשלים הוגש ערעור, ולצדו הבקשה שלפניי שבמסגרתה עותרת העירייה להורות על עיכוב ביצוע התשלום שבו חויבה בגדר פסק הדין המשלים. העירייה טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, מאחר שקיים חשש ממשי כי נוכח מצבו הכלכלי של המשיב, לא ניתן יהיה להשיב את הכספים שישולמו ככל שהערעור יתקבל. העירייה תומכת טענתה בדבריו של המשיב במסגרת בקשתו לפטור מאגרה, ועל דבריו במסגרת בקשה למתן פסק דין שהגיש ביום 24.5.2021, במסגרתם טען כי חיובו באגרה תגרום לאי יכולתו להשלים את ההליך וכי הוא מצוי ב"מצב לא טוב, בריאותי וכלכלי". עוד טוענת העירייה, כי סיכויי הערעור טובים, וסומכת ידה על קביעותיו של בית המשפט במסגרת פסק הדין הראשון שדחה את תביעת המשיב לפיצויים. העירייה מוסיפה וטוענת כי הכרעתו של בית המשפט בפסק הדין המשלים אינה מבוססת, וכי בקשותיה להגיש ראיות ולחקור עדים, נדחו על ידו שלא בצדק. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 3.10.2021 הגיש המשיב ערעור שכנגד (ע"א 6435/21).

6.

התבקשה תשובה. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתו, סיכויי הערעור נמוכים מקום שבית משפט זה הכריע, במסגרת פסק הדין בערעור, כי על העירייה לפצות את המשיב בגין התקופה שנמנעה ממנו האפשרות להחזיק בנכס, והשאלה היחידה שעמדה לפני בית המשפט המחוזי היא גובה הפיצוי. עוד נטען כי בניגוד לטענתה, לעירייה עמדה האפשרות להגיש חוות דעת מטעמה בהליך - אך היא בחרה שלא לעשות כן. לדברי המשיב, טענות העירייה בהקשר זה אף עולות כדי חוסר ניקיון כפיים. בנוסף, לטענת המשיב מאזן הנוחות נוטה לטובתו, זאת בשים לב לכך שבקשתו לפטור מאגרה שנדחתה על ידי בית משפט קמא יסודה בטענות משפטיות, ולא בטענות שמתבססות על מצבו הכלכלי. כמו כן, המשיב צירף תצהיר לפיו ככל שערעורה של העירייה יתקבל, היא לא תתקל בקושי להשבת הכספים. בצד האמור, המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה גם נוכח הגשתה בשיהוי ניכר, בחלוף כשלושה חודשים ממועד מתן פסק הדין, וזאת תוך שהעירייה עשתה דין לעצמה; לטענת המשיב, העירייה נמנעה מלקיים את הוראות פסק הדין ולשלם לו את הסכומים שנפסקו לו אף בחלוף 30 יום ממתן פסק הדין, וזאת למרות פניותיו החוזרות של בא כוח המשיב לעירייה בדרישה לתשלום.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובנספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כפי שיתואר להלן. הכלל הידוע הוא, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש כך שאם יבוצע פסק-הדין, אך הערעור יתקבל בסופו של דבר – יהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו (ע"א 7578/20 טראק אי קום בע"מ נ' לב , פסקה 5 (12.1.2021); ע"א 7109/20 שטרק נ' סונינו , פסקה 4 (29.10.2020)). כאשר מדובר בהחלטה המטילה חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של סעד מעין זה, אלא במקרים חריגים בהם קיים חשש שאם מבקש עיכוב הביצוע יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו, מני רבים: ע"א 4613/20 ים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13.7.2020); ע"א 551/20 אדרי נ' סאייג, פסקה 3

(23.1.2020); ע"א 5853/18 יפה נ' מנהל מס ערך מוסף , פסקה 4 (29.5.2019)).

8.

במקרה דנן, מאזן הנוחות מגלה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, משמדובר בחיוב כספי בסכום גבוה קיים חשש כי אדם מן השורה יתקשה בהשבתו. בענייננו, יש משקל לשיקול זה; אמנם בתצהירו ציין המשיב כי בבעלותו נכס מקרקעין, אך מנגד הצהיר בבית משפט קמא כי הוא מצוי בקשיים כלכליים (ראו והשוו: ע"א 1872/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 3 (18.3.2020); ע"א 8619/19 המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" נ' פלוני , פסקה 4 (11.2.2020); וכן ראו: חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 372-371 (2012)). מצד שני, מצאתי שיש ליתן משקל בנסיבות המקרה דנן להשתהות העירייה בהגשת הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע. כאמור, פסק הדין המשלים ניתן ביום 8.6.2021 ובא כוחו של המשיב פנה לעירייה בבקשה לקיום פסק הדין ביום 21.6.2021 ושוב ביום 27.6.2021. העירייה בתשובתה מיום 6.7.2021 הודיעה למשיב כי בכוונתה להגיש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע, אך בפועל הערעור הוגש רק בחלוף כשלושה חודשים (ראו והשוו: בר"ם 6883/21 מיכאלי נ' עיריית אור יהודה , פסקה 4 (19.10.2021); ע"א 4502/21 סולמי נ' היחידה לביקורת פשיעה חמורה, פסקה 5 (19.8.2021)). בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, מצאתי לנכון להורות על עיכוב תשלום חלקי, בסכום של 950,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בפסק הדין המשלים.

אני מורה אפוא על עיכוב תשלום 950,000 ש"ח מהסכום שנפסק לחובת המבקשת, עד להכרעה בערעור. יתרת הסכום, כמו גם ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשת, ישולמו למשיב. נוכח תוצאה זו יישא כל צד בהוצאותיו בבקשה שלפניי.