רע"א 582/21 אבינו יעקב נ. הכונס הרשמי

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט גיא שני ) בפש"ר 44173-02-15 מיום 2.1.2021, במסגרתה קבע כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, אינו חל בעניינו של המבקש, כך שלצורך מימוש דירתו במסגרת הליך פשיטת הרגל בו הוא מצוי יש לשום את שוויה כדירה פנויה.

העובדות הצריכות לעניין

1.

ביום 11.3.2015, ניתן צו כינוס לנכסי המבקש, מר אבינו יעקב (להלן: החייב ), המחזיק יחד עם רעייתו, בחלקים שווים, במלוא הזכויות בדירה המצויה ברח' גיבורי ישראל ברמלה, הידועה גם כגוש 5807, חלקה 38, תת-חלקה 8 (להלן: הדירה ). ביום 16.8.2020, בתום דיון שהתקיים במעמד הצדדים, הוכרז החייב כפושט רגל, והמשיב 2, עו"ד רונן וינברג, מונה כנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן ). אין חולק כי החייב ובני משפחתו אינם מתגוררים בדירה מזה שנים (וככל שניתן להבין מתצהיר רעיית החייב – למעלה מעשור) וכי היא הושכרה על ידם לאורך השנים לצד ג'. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא איפוא האם בהינתן מצב דברים זה – חל בעניינו של החייב סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (להלן: סעיף 33 ), שמשמעותו היא שמכירת הדירה במסגרת הליך פשיטת הרגל תיעשה כ"תפוסה", וזאת בהינתן דרישת הסעיף לקיומה של חזקה בנכס.

2.

לאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה בעניין זה, התבקשו הנאמן, הכונס הרשמי (המשיב 1. להלן: הכנ"ר ), והחייב, להגיש את עמדתם.

הנאמן והכנ"ר טענו פה אחד כי אין תחולה להוראת סעיף 33 בעניינו של החייב, וזאת בהעדר מחלוקת כי החייב ובני משפחתו אינם " מחזיקים " בדירה, דבר המהווה, כאמור, תנאי מקדמי לתחולתו.

החייב טען, מנגד, כי סעיף 33 חל בעניינו, באופן שיש למכור את הדירה כתפוסה. בעמדתו האמורה, החייב ביקש להיבנות מהטענה לפיה הפסיקה הכירה באפשרות כי תישמר רציפות ה"חזקה בנכס", מקום שבו קטיעת הרציפות נסמכת על נימוקים אובייקטיביים, אשר לשיטתו מתקיימים בעניינו, וזאת כעולה מתצהירה של רעייתו אשר צורף לעמדתו. בתצהיר האמור, נמסר, בתמצית, כי עזיבת התא המשפחתי את הדירה הייתה על רקע הידרדרות במצבם הרפואי של שניים מבניהם, בגינה נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם למקום המצוי בקרבת בית חולים (ביחס לבנם הקטן), ולבניין שבו מותקנת מעלית (ביחס לבנם השלישי). לפי הנטען, בכוונת בני הזוג לחזור ולהתגורר בדירה כאשר גם בנם השלישי (בדומה לבנם הקטן)

יעזוב את הדירה בה הם מתגוררים כעת (שאז, יתייתר הצורך במעלית).

3.

ביום 2.1.2021, ניתנה החלטת בית המשפט נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה אימץ את עמדת הנאמן והכנ"ר לפיה הגנת סעיף 33 אינה חלה בעניינו של החייב, כך שלצורך מימוש הדירה יש לשום את שוויה כדירה פנויה. בנמקו את החלטתו, בית המשפט עמד על הדרישה לקיומה של " חזקה " בנכס, וקבע כי בענייננו, משאין חולק כי הנכס אינו משמש למגורי החייב ומשפחתו מזה שנים – ובשים לב להלכה הקובעת כי כוונה ערטילאית לחזור ולדור בנכס אינה מעלה או מורידה בהקשר זה – ברי כי תנאי זה אינו מתקיים.

4.

בבקשת רשות הערעור, חוזר החייב, בעיקרו של דבר, על טענותיו שהועלו בפני בית המשפט קמא, אשר לשיטתו יש בהן כדי לתמוך בעמדתו לתחולת הגנת סעיף 33 בנסיבות המקרה הנדון.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובות המשיבים.

6.

סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מעניק הגנה של "דיירות מוגנת" בהתקיים התנאים הקבועים בו. תנאי בסיסי למתן הזכות לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33, כעולה מלשונו, הוא כי בעל הנכס או חוכרו לדורות " החזיק " בו במועד תפיסתו לצורך מכירה כפויה לשם אחת המטרות המנויות בסעיף. הפסיקה פרשה תנאי בסיסי זה בדווקנות, ואף קבעה כי כאשר המחזיק בנכס אינו הבעלים או החוכר הרשום, אלא רק בעל זכות להירשם כבעלים או כחוכר, אין ההגנה חלה (ראו דעת הרוב בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5) 111 (1997)).

7.

בענייננו, כאמור, החייב אינו חולק על כך שהוא או בני משפחתו אינם מתגוררים כלל בדירה מזה שנים, וכפי שקבע בית המשפט קמא – אין בכוונה הערטילאית של הטוען לתחולת ההגנה לשוב ולהתגורר בדירה בעתיד, כנה ואמיתית ככל שתהא, כדי להועיל לו לעניין זה (ראו: רע"א 4734/11 הורמן נ' עו"ד אורן הראל , פסקה 3 (30.8.2011); ע"א 1796/14 חלילה נ' נפתלי , פסקה 13 (17.4.2014)). אי לכך, כפי שקבע בית המשפט קמא, ועם כל ההבנה למצבם של החייב ובני משפחתו, אין הדין מאפשר להיענות לבקשה להחיל לגביהם את הגנת סעיף 33.

8.

למעלה מן הנדרש, יצוין כי מעיון בפסקי הדין אליהם הפנה החייב בטענתו לעניין רציפות ה"חזקה" בנכס, עולה כי החייב מבקש להחיל בענייננו את אמות המידה שנקבעו בפסיקה להכרעה בבקשה לפינוי דייר מוגן מכוח עילת "הנטישה" – דוקטרינה יצירת פסיקה, אשר נוספה לעילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, המאפשרות, בהתקיים התנאים הקבועים בהן, פינויו של דייר מוגן מנכס (ראו: רע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ , פסקאות 14-5 לחוות דעתו של השופט ניל הנדל (5.9.2017)). ואולם, השאלה בה עסקינן איננה האם ניתן לפנות דייר מוגן בשל נטישת המושכר, אלא האם יש מקום להקנות לחייב ולרעייתו מלכתחילה מעמד של דיירים מוגנים בנכס מכוח סעיף 33. זו כמובן שאלה שונה, והתשובה עליה, כמובהר לעיל, ברורה במקרה בו עסקינן (עוד השוו, לעניין המגמה הכללית לפרש את סעיף 33 על דרך הצמצום: ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז , פ"ד נח(3) 934, 952 (2004); ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן , פ"ד נז(2) 145, 154-151 (2003); רע"א 1517/17 שמעון נ' יוסי ניר – בתפקיד כונס נכסים , פסקה 4 (8.5.2017); רע"א 8660/15 טסה נ' גרינברג, נאמן לנכסי החייב , פסקה 11 והאסמכתאות שם (27.1.2016). כן ראו סעיף 229(ו) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 המבטל את תחולת סעיף 33 ביחס למכירה כפויה המבוצעת במסגרת הליך חדלות פירעון של יחיד המנוהל מכוח החוק החדש).

9.

סוף דבר : דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות.