ע"א 2654/19 בסמה נאסר נ. עו"ד ארז חבר, כונס נכסים

1.

בקשה לעיכוב פינוי בית המגורים של המבקשת, עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ( השופטת ר' גלפז-מוקדי ) ב-ת"א (נצ') 41757-11-15 מיום 4.3.2019, בגדרו נדחתה תביעת המבקשת לסעד הצהרתי כי הינה בעלת זכות חכירה בבית מגוריה והמשיב 2 מנוע מנקיטת הליכים למימוש משכנתא שנרשמה לטובתו, ולחילופין לסעד כספי או דיור חלוף.

2.

בהחלטתי מיום 14.4.2019 הוריתי כי צו המניעה הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 8.3.2016, יעמוד בעינו עד להחלטה אחרת, בכפוף לערבויות שנקבעו בסך 500,000 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

3.

המבקשת מתגוררת בבית מגורים, יחד עם בעלה, שהוא המשיב 3, וילדיהם. הבית נבנה על קרקע שאותה חכר חמה של המבקשת, שהוא המשיב 4, מידי המשיב 5. מספר שנים לאחר חכירת הקרקע, נבנה בית המגורים ונערכה עסקה ללא תמורה בין החם לבין בנו, בעלה של המבקשת להעברת הנכס במתנה. העסקה דווחה לרשות המסים והמסים בגינה שולמו אולם העסקה לא הושלמה ברישום. מספר שנים אחר כך שיעבד החם את מלוא הזכויות בנכס לטובת הבנק, הוא המשיב 2 ונרשמה משכנתא בלשכת רישום המקרקעין, בתמורה העמיד הבנק לטובתו אשראי והגדיל את מסגרת האשראי לחברה המצויה בבעלותו ואשר בנו עבד בה בתפקיד ניהולי (להלן: החברה ). זמן קצר לאחר מכן החל הליך פירוק החברה, שבמהלכו קיבל הבנק אישור לנקוט בהליכים למימוש הנכס והמשיב 1 מונה מטעם הבנק ככונס נכסים לאכיפת המשכנתא.

4.

בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתביעה שהגישה המבקשת, טענה המבקשת לזכויות בנכס שכן המתנה ניתנה לבעלה ולה; כי מכח הלכת השיתוף ביחס לשיתוף בנכס ספציפי שהוא דירת מגורים, היא זכאית לפחות למחצית הזכויות בנכס; כי בהיותו נושה מקצועי התרשל הבנק ופעל בחוסר תום לב; כי הבנק פעל בחוסר תום לב גם בפתיחת הליכי המימוש למרות שידע כי בבית מתגוררים היא ובעלה ולא חמה; כי המשכון הוטל על המגרש ולא על הבית.

5.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את התביעה בקבעו כי המתנה ניתנה לבעלה של המבקשת בלבד, כי העסקה לא הושלמה ברישום והחם חזר ממנה בהמשך, בנוכחות בעלה, כשהציע לבנק את הנכס כבטוחה. כן נקבע כי לאחר קריסת החברה הבינו חמה של המבקשת ובעלה כי הנכס יילקח מידיהם ובחרו לטעון כי המתנה ניתנה במשותף לה ולבעלה כדי לאפשר לה לעתור לזכויות בנכס. בית המשפט בחן גם את זכויות בעלה של המבקשת בנכס וקבע כי הנכס נמסר לשעבוד לבנק בנוכחות בעלה של המבקשת וללא התנגדות מצידו, התנהגות העולה כדי חזרה מההתחייבות לתת מתנה, ולכן בשלב זה לא היו לבעלה של המבקשת כל זכויות בנכס, ומטבע הדברים אין לה כל זכות הנובעת מזכותו שלו. קביעותיו של בית המשפט התבססו על ניתוח העדויות והתרשמותו מן העדים, לרבות המבקשת, בעלה וחמה, כשאת עדויותיהם של השניים האחרונים דחה מכל וכל.

בית המשפט התייחס באריכות לטענות המבקשת וקבע מעבר לצורך, כי אין למבקשת זכויות בנכס מכוח שיתוף ספציפי בנכס, משום שלא היתה לבעלה כל כוונה לשתף את התובעת במתנה שקיבל מאביו ולא הוכחה טענתה כי השתתפה במימון בניית בית המגורים. קביעותיו של בית המשפט התבססו על ניתוח העדויות והתרשמותו מן העדים, לרבות המבקשת, בעלה וחמה, כשאת עדויותיהם של השניים האחרונים דחה מכל וכל. בנוסף נדחתה הטענה כי הבנק פעל בניגוד לנהליו ושלא בהתנהלות סבירה של נושה מקצועי, וזאת על רקע המצג שהוצג לבנק על ידי חמה ובעלה של המבקשת, כאשר בנסח הרישום מפנקסי המקרקעין עולה כי לחמה של המבקשת יש זכות חכירה בנכס. כך גם נקבע כי זכויות הבנק מתוקף השעבוד גוברות על ההתחייבות למתנה שניתנה קודם לכן.

על רקע כל אלו נקבע כי בהעדר הוכחה להשקעה כספית מצד המבקשת, נשמטת הקרקע תחת תביעתה לסעד כספי וכי היא אינה זכאית לדיור חלוף מכח סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 משום שהזכות מוקנית לחייב, שהוא חמה של המבקשת אשר אינו מתגוררת בנכס, מה גם שבשל הימשכות ההליך זכו המבקשת ובעלה להתגורר בנכס זמן רב.

טענות הצדדים

6.

לשיטת המבקשת סיכוייה בערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה ולכן מן הצדק להיעתר לבקשה. ביחס לסיכויי הערעור נטען כי בית המשפט המחוזי הסיק מסקנות שגויות מן הראיות שהונחו בפניו הן בשאלה האם ניתנה המתנה גם למבקשת או לבעלה בלבד, הן בשאלת השיתוף בדירת המגורים ובמידת הנדרשת ההוכחה בסוגיה זו, הן בבחינת תנאי תום הלב והתמורה מצד הבנק, כמתחייב מסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 והן בשאלת טיב הזכויות שהיו לחם בנכס בשעה שבוצעה עסקת המתנה ומדוע זו לא נרשמה – מחמת היותן של זכויותיו אובליגטוריות בלבד בעת הזו.

באשר למאזן הנוחות, טענה המבקשת כי פינויה מן הדירה יגרום נזק בלתי הפיך, לה ולילדיה הקטינים, בעוד שלבנק לא ייגרם כל נזק, הן בשל ההפקדה הגבוהה שהפקידה במסגרת הצו הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי, הפקדה שתישאר בעינה כתנאי לעיכוב הביצוע, והן משום שערך הדירה רק יגדל. נטען כי אין למבקשת מקום מגורים אחר או אמצעים לממן מקום מגורים אחר. לשיטתה, יש לקבל את הבקשה שלא לסכל מראש את הערעור, שטעמיו אינם משוללים כל יסוד.

7.

המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים ) מתנגדים לבקשה. התנגדותם נעוצה בסיכויי הערעור הנמוכים, לטענתם, ובנזק המצטבר שנגרם לבנק בשל עיכוב מימוש הנכס. המשיבים עמדו בהרחבה על טענותיהם ביחס לסיכויי הערעור, בהדגישם כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט, מנומק ומבוסס על קביעות עובדתיות ובייחוד על התרשמותו מן העדים וממנו עולה כי אין למבקשת כל זכות בנכס. לטענת המשיבים המבקשת היא "זרועם הארוכה" של בעלה וחמה, המשיבים 3 ו-4, הפועלים לסכל את הליכי מימוש השעבוד. למעשה, ממצאיו העובדתיים של פסק הדין מעלים כי למבקשת אין זכות טובה בנכס ואין היא זכאית לקבל את מחציתו או כל תשלום בגין מימושו ואין כל טענה משפטית היכולה לתמוך בטענותיה. בפועל, נרכש הנכס על ידי חמה של המבקשת והקמת בית המגורים מומנה על ידי חמה או על ידי החברה, שקיבלו בשנים אלו מימון מהבנק.

המשיבים הדגישו כי הקביעות העובדתיות בפסק הדין מבוססות על התרשמות מן העדים, ובייחוד מעדויות בעלה וחמה של המבקשת, שביחס אליהם נקבע באופן נחרץ כי הותירו רושם בלתי מהימן. לפיכך, יש לדחות את כל השגותיה של המבקשת בנוגע לקביעות העובדתיות שבפסק הדין. כל טענות המבקשת בערעור זכו להתייחסות בפסק הדין ונדחו.

המשיבים גם טענו כי לאור סיכויי הערעור הנמוכים, מוטל על המבקשת נטל מוגבר להוכחת מאזן הנוחות ואין די בכך כי מדובר בפינוי דירת מגורים כדי להצדיק עיכוב ביצוע. מלכתחילה נקבע כי המבקשת אינה בעלת זכות בנכס, כי מדובר "בבית פאר" המשתרע על פני 480 מ"ר, שהמבקשת זכתה לגור בו מספר שנים חרף הליכי מימוש השעבוד.

לטענת המשיבים שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא תום ליבה של המבקשת וזאת מכח סעיף 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נטען כי בית המשפט המחוזי קבע כי בעלה וחמה של המבקשת פעלו בחוסר תום לב מוחלט וכן כי למיטב ידיעת המשיבים המבקשת מתגוררת כיום בנכס עם בעלה וכל הקלה בלתי מוצדקת עם המבקשת משמעה הקלה עם המשיב 3. המשיבים הוסיפו וטענו כי על בית המשפט לשקול שיקולי מדיניות, על מנת שלא יוגשו הליכי סרק ותיגרם הכבדה על נושים מובטחים.

עוד עמדו המשיבים על הנזק הממשי שנגרם לבנק, אשר תפח במהלך ניהול ההליכים ביותר מ-11 מיליון שקלים נוספים. עיכוב נוסף יגדיל את החוב וממילא מימוש הנכס יפרע רק חלק קטן מן החוב.

8.

המשיבים 3 ו-4, בעלה וחמה של המבקשת, לא הגיבו לבקשה, כפי שבבית המשפט המחוזי בחרו השניים שלא להתגונן. גם המשיב 5, מחכיר הקרקע, לא הגיש כל תגובה.

דיון והחלטה

9.

אף שהמבקשת כינתה את בקשתה כבקשה לעיכוב ביצוע הרי שלמעשה, וכפי שעמדו על כך המשיבים, המדובר בבקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור, שכן עניינו של פסק הדין בתביעת המבקשת לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיה בנכס.

לגופם של דברים , ולאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להתקבל.

10.

בתביעה לסעד זמני נדרש כי המבקש יוכיח כי סיכויי הערעור שהגיש – טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין צמד השיקולים מתקיים יחס של מעין "מקבילית כוחות",

כך שככל שאחד מהם נוטה במובהק לצד אחד, ניתן להקל במשקלו של השיקול השני. יחד עם זאת, נקבע כי מעמד הבכורה יינתן לשיקול מאזן הנוחות (ע"א 8184/17 בן שבת נ' בי.אי.טי יזום ופיתוח נדלן בע"מ (20.11.2017) . עוד נקבע כי ככל שמדובר בבקשה לסעד זמני בערעור על החלטה שמשמעה פינוי מדירת מגורים, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד, וזאת כדי שלא לגרום נזק בלתי הפיך (ע"א 2690/17 בלאס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (6.4.2017)). אולם גם במקרה כזה יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו ואין כלל מוחלט של מתן סעד זמני, כך למשל מקום בו סיכויי הערעור נמוכים מאוד (ע"א 1796/14 חלילה נ' נשר , פסקה 13

(17.4.2014)). מכלול כללים זה הוא המסגרת שלאורה תיבחן הבקשה דנן.

11.

בנסיבות המקרה, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, בהיות הנכס בית המגורים שלה ושל משפחתה ולאור הקושי בהשבת המצב לקדמותו אם יימכר הבית לצד שלישי.

לא נעלמה מעיני המשוכה הגבוהה שיהא על המבקשת לעבור בערעורה בהינתן זאת שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מתייחס בעיקרו לקביעות מפורטות ומנומקות ביחס לממצאי עובדה ומהימנות. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, בהינתן העובדה שהנכס משמש כבית מגוריה של המבקשת, לאור סכום ההפקדה המשמעותי שהפקידה המבקשת במסגרת צו המניעה הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי, ולאור הצהרתה כי סכום זה ישמש כערובה גם לסעד הזמני עד להכרעה בערעור, ראיתי ליתן צו זמני ולקבוע כי הדיון בערעור יתקיים תוך פרק זמן קצר.

12.

לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

אני מורה כי צו המניעה הזמני שנתן בית המשפט המחוזי ביום 8.3.2016 יעמוד בעינו עד למתן הכרעה בערעור, בכפוף להפקדה בסך של 500,000 ש"ח, שהופקדה בקופת בית המשפט המחוזי.

הערעור יקבע לדיון בפני הרכב בהקדם, בכפוף לאילוצי יומן בית המשפט.