עע"מ 6417/15 אנדרי דרעי נ. משרד הבינוי והשכון

1.

במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגנית הנשיא ו' מרוז ) בעת"מ 52055-09-14 מיום 9.7.2015, הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני, שעניינו עיכוב צו הפינוי שהוצא להם במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 20-11286-04-6 (להלן: תיק ההוצל"פ ), ואשר המועד לביצועו קבוע ליום 27.10.2015 (להלן: צו הפינוי ).

רקע והליכים

2.

הדירה מושא הליך הערעור היא דירה המיועדת לדיור ציבורי, וממוקמת ברחוב אבא אחימאיר בעיר לוד (להלן: הדירה ). בשנת 1979 הדירה הושכרה על ידי המשיבה 2 (להלן: עמידר ) לאחיה של המבקשת 2,

ובמועד כלשהו בין השנים 1979 ל-1984, עבר אביה (להלן: המנוח ) להתגורר עם האח בדירה. האח עזב את הארץ בשנת 1984, ואילו המנוח המשיך לגור בדירה עד לפטירתו ביום 1.11.2002. בשנת 1992, עברו גם המבקשים וילדיהם להתגורר בדירה יחד עם המנוח. המבקשים מתגוררים בדירה עד היום, ואילו ילדיהם בגרו ועזבו זה מכבר.

1.

עמידר ראתה במבקשים ובמנוח פולשים, להם אין זכות להתגורר בדירה, ודרשה מהם בשנת 1998 לפנות את הנכס. משסירבו המבקשים להתפנות, הגישה עמידר תביעה לפינוי הדירה לבית משפט השלום ברמלה בת"א 3398/01. ביום 13.10.2004, בית משפט השלום (השופט ז' ימיני ) קבע כי למנוח לא הייתה זכות שכירות מוגנת בדירה ובהתאם אין כל זכות בה למבקשים, ועל כן הורה להם לפנות את הדירה עד ליום 31.1.2005. כן הורה בית משפט השלום למבקשים לשלם דמי שכירות ראויים למשיבים, על תקופת מגוריהם בדירה. למימושו של פסק דין זה, נפתח תיק ההוצל"פ והוצאה למבקשים התראה לפני פינוי, אולם בפועל נדחה מועד פינויים של המבקשים מהדירה פעמים רבות, משך כעשור. במהלך תקופה זו, הגישו המבקשים מספר בקשות להכיר בהם כזכאים לזכויות בדיור הציבורי ולהתיר להם להמשיך לגור בדירה, אולם בקשות אלה נדחו.

2.

ביום 17.2.2014, החליטה ועדת האכלוס העליונה של המשיב 1 (להלן: הוועדה) לדחות את בקשת המבקשים להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בדירה, בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998. עם זאת, ולפנים משורת הדין, הוצע להם כי יועברו ליחידת דיור מוגן או כי יזכו להשתתפות בשכר דירה חלופית בסך של 1,500 ש"ח לחודש למשך שנה, אם יפנו את הדירה. המבקשים סירבו להצעה זו, בנימוק שיחידת הדיור בבית דיור מוגן ברחוב יוברט המפרי בעיר לוד – שהוצעה להם על ידי המשיבים – אינה מתאימה לצרכיהם. חלף ההצעה, הגישו המבקשים ביום 30.4.2014 בקשה כי הוועדה תדון מחדש בבקשתם כוועדת חריגים, לאור נסיבותיהם המיוחדות, והבקשה נדחתה על ידי אגף האכלוס במשיב 1 ביום 25.6.2014. המבקשים הגישו בקשה נוספת ביום 9.7.2014 וגם זו נדחתה.

3.

בעקבות החלטות הוועדה, הגישו המבקשים ביום 22.9.2014 את עתירתם לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובה ביקשו כי המבקשת 2 תוכר כדיירת ממשיכה לה זכויות לגור בדירה, ולחלופין כי ייקבע שלמבקשים זכות לרכוש את הדירה במסגרת מבצע "מכר דירה" בסכום של 90,000 ש"ח, כפי שלטענתם סוכם עם המשיבים לפני שהאחרונים חזרו בהן מהסיכום באופן חד-צדדי. לחלופי חילופין, ביקשו כי בית המשפט לעניינים מנהליים יורה לוועדה לדון בעניינם של המבקשים כוועדת חריגים מיוחדת. במסגרת הדיונים בעתירה, הוציא ביום 26.10.2014 בית המשפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא א' יעקב ) צו ביניים המורה כי המבקשים לא יפונו מהדירה עד להחלטה אחרת.

4.

ביום 9.7.2015, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה על כל חלקיה, מחמת שיהוי קיצוני בהגשת העתירה, 13 שנים לאחר שהחליטה הוועדה בפעם הראשונה לדחות את בקשתם להכיר בזכותם לדיור ציבורי. גם לגופו של עניין, בית המשפט לעניינים מנהליים מצא כי בצדק קבעה הוועדה שלמבקשים אין כל זכויות בדירה, וכי מגוריהם בדירה שנים רבות אינם מקנים להם זכות יש מאין. עוד נקבע כי בשום שלב לא נוצרה התחייבות של המשיבים למכור למבקשים את הדירה, וכי בכל מקרה הייתה ההצעה מותנית בסילוק חובם של המבקשים בגין דמי השימוש הראויים בדירה לאורך השנים.

5.

בהמשך לפסק דין זה, נשלח למבקשים ביום 12.8.2015 צו הפינוי במסגרת תיק ההוצל"פ, אשר

ביצועו נקבע כאמור ליום 27.10.2015. על פסק הדין הוגש הערעור מושא ההליך העיקרי, ובמסגרתו הוגשה הבקשה לסעד זמני שלפניי.

הבקשה

6.

בבקשה שלפניי, מבקשים המבקשים כי אורה על ביטול צו הפינוי ועל עיכוב פינויים מהדירה, עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורם במסגרת ההליך העיקרי. לשיטת המבקשים, מאזן הנוחות בבקשתם נוטה בבירור לטובתם, שכן הדירה מושא הערעור היא דירת מגוריהם, ופינויים מהדירה משמעותו פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות והותרתם ללא קורת גג. לחיזוק טענתם, המבקשים מפנים לפסיקת בית משפט זה, על פיה הנטייה היא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו סילוק יד במקרקעין, ובלבד שיראה המבקש כי הערעור אינו משולל יסוד או נעדר סיכוי. לעמדת המבקשים, סיכויי ערעורם עולים על רף זה, ועל כן מצדיקים את ביטול צו הפינוי. כמו כן, הם טוענים כי האינטרס של המשיבים בפינוי - מתן דיור ציבורי לאלו המוכרים כזכאים לכך – הוא בעל משקל מצומצם, משום שהדירה ממוקמת בשכונה מוכת פשע, ועל כן לא יהיה לה ביקוש בקרב הזכאים לדיור ציבורי.

7.

מנגד, טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתם, סיכויי הערעור נמוכים, שכן עתירתם של המבקשים נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים הן מחמת שיהוי חמור והן לגופה, וגרסתם בדבר קיומה של זכות בדירה למבקשת 2 נדחתה עוד קודם לכן בבית משפט השלום. כמו כן, המשיבים מדגישים כי הצעתם – לספק למבקשים דיור חלופי בצורת יחידת דיור מוגן או השתתפות בשכר דירה אחרת בגובה של עד 1,500 ש"ח לחודש למשך שנה – עומדת בעינה, ועל כן במידה ויפונו מהדירה הם לא יוותרו ללא קורת גג. לגישת המשיבים, בהצעתם החלופית, לצד העובדה שמדובר בדירה המיועדת לדיור ציבורי והמבקשים מונעים מהמשיבים לממש את ייעודה, יש להטות את מאזן הנוחות לטובתם.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים, ובפסקי דינם של בית המשפט לעניינים מנהליים ובית משפט השלום, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

הכלל הרחב, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובע כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יינתן סעד זמני המנוגד להכרעתה של הערכאה הדיונית, או מעכב את ביצועו של פסק דינה. בבואו של בית המשפט לשקול האם להיעתר לבקשה לסעד זמני או לבקשה לעיכוב ביצוע, עליו להשתכנע – ונטל השכנוע מוטל על המבקש - כי סיכויי הערעור טובים, וכי קיימת תשתית איתנה לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ראו: עע"מ 336/13 סופרבוס ושות' נ' משרד התחבורה , פסקאות 9-7 והאסמכתאות שם (6.2.2013)). יוער כי במקרה שלפניי, צו הפינוי שביטולו מתבקש לא הוצא במסגרת ההליך עליו מוגש הערעור, אלא במסגרת תיק ההוצל"פ. אולם, היות שצו הפינוי הוא למעשה המשך ישיר של פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ומהווה יישום שלו, הרי שמבחינה מהותית הצו הוא חלק מנושא הערעור.

10.

צודקים המבקשים בטענתם, לפיה כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני של עיכוב פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוונו של המבקש, אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד, וזאת מאחר וקיים חשש שמימוש פסק הדין יהיה בלתי הפיך (ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות , פסקה 8 (9.9.2015)). עם זאת, אין לומר שפסק דין המורה על פינוי בעל דין מדירת מגוריו הוא פסק דין שחלה עליו חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי", ולא אחת נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק דין לפינוי מדירת מגורים, במקרה בו סיכויי הערעור נמוכים מאוד ומטים את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות (וראו: ע"א 1796/14 חלילה נ' נפתלי נשר, עו"ד , פסקה 11 והאסמכתאות שם (17.4.2014)).

11.

במקרה שלפניי, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני כי סיכויי הערעור הם נמוכים, במידה המאזנת את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות – הנובעת משכך שמדובר בדירת מגורים – וזאת משום שקביעותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים אותן המותקפות בערעור מבוססות ומנומקות. ראשית, עתירתם של המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים הוגשה שנים רבות לאחר ההחלטה הראשונה של המשיב 1 לדחות את טענתם כי קיימות להם זכויות דיור מוגן וזכויות ממשיכים בדירה, ולאחר ההחלטה הראשונה לדחות את בקשתם להכיר בהם כזכאים לדיור ציבורי ולמגורים בדירה. אכן נראה כי התקיים שיהוי משמעותי ולא מוסבר בהגשת העתירה, שכן אין הבדל ממשי בין החלטת הוועדה מיום 17.2.2014, נגדה עתרו המבקשים, לבין ההחלטות הקודמות בבקשותיהם. שנית, בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נקבע כי בקשת המנוח להכרה בזכאותו לדיור ציבורי נדחתה בחודש יולי 2000, וכי הזכות שהוכרה על ידי עמידר, לפנים משורת הדין, היא אך זכות לדירה חלופית קטנה יותר, בתנאי שיחזיר את הדירה – ולמבקשים לא יכולה לקום מכך זכות בדירה. כמו כן, לא נראה כי יש ממש בטענותיהם של המבקשים כי המשיבים התנהלו בחוסר תום לב או תוך הסתרת מידע לאורך השנים, שכן נדמה כי מהנתונים עולה בבירור שהמשיבים התנהגו עם המבקשים לפנים משורת הדין, הן בדחיות רבות של מועד פינויים מהדירה, והן בהצעת פתרונות חלופיים למבקשים. על כן, אני מוצא שסיכויי הערעור פועלים לחובתם של המבקשים.

12.

כמו כן, יש צדק בטענת המשיבים, לפיה הצעתם החלופית למבקשים – לקבל יחידת דיור מוגן אשר תתאים לצרכיהם – מפחיתה במידה מסוימת את הנזק העשוי להיגרם למבקשים מפינויים מהדירה. משמעות הצעה זו היא שהמבקשים לא ייוותרו ללא קורת גג כאשר יפונו מהדירה, בעוד הדירה תוכל לשמש למטרתה המקורית – דיור ציבורי. כמו כן, אף אם יתקבל בסופו של יום ערעורם של המבקשים ותוכר זכותם בדירה, לא ייוותרו המבקשים כשידיהם על ראשם, שכן אף אם תועבר הדירה לדיירים אחרים, יוכלו המשיבים לספק דירה חלופית שוות ערך למבקשים ממאגר הדירות בבעלותם. משכך, אני סבור כי אף מאזן הנוחות בנסיבות העניין שלפניי אינו נוטה לטובתם של המבקשים, באותה מידה כמו במקרה טיפוסי של פינוי דירת מגורים.

13.

עם זאת, מצאתי כי יש מקום להורות על עיכוב מועד ביצוע צו הפינוי בחודשיים, כדי לאפשר למבקשים להתארגן לקראת פינויים מהדירה, כמו גם למצות את המגעים עם המשיבים לקבלת יחידת דיור חלופית המתאימה לצרכיהם, בתמורה לפינוי הדירה.

14.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית, אך יחד עם זאת, וכאמור לעיל, המועד לביצוע צו פינוי המבקשים מהדירה יהיה ביום 25.12.2015.