בש"א 4422/08 יחיד סי מרבצי דלומיט (1990) בע"מ נ. מתי נכסים ובנין בע"מ

1.

ההליך נסוב על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בורר שניתן בבוררות שהתקיימה בין הצדדים. נפסק כי למבקשת לא עומדת אף אחת מעילות הביטול להן טענה ופסק הבורר נותר על כנו ואושר בבית המשפט. ביום 18.5.2008 הגישה המבקשת בקשה להורות למזכירות בית המשפט לקבל לרישום את הבקשה לרשות ערעור. נטען בה כי הצדדים זומנו לשמיעת פסק הדין ליום 7.4.2008 לפני כב' השופטת ע' ברון. במועד הדיון הודיעה כב' השופטת לצדדים כי "הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית ופסק הבורר יוותר על כנו" וכי פסק הדין ישלח אליהם בדואר. לדברי המבקשת, ביום 10.4.2008 התקבל פסק הדין במשרדו של בא-כוחה. מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את ההליך לרישום משום שבשולי פסק הדין נכתב כי "ניתן והודע היום 7.4.2008 במעמד: עו"ד אביטן מטעם המבקשת ועו"ד פישלר מטעם המשיבה". המבקשת הדגישה כי חרף האמור בפסק הדין, הוא לא הומצא לצדדים במעמד הדיון אלא נשלח בדואר. למעשה, פסק הדין הודפס רק ביום 8.4.2008, דהיינו יום לאחר מועד הדיון.

2.

המשיבה טוענת בתגובה כי את מניין הימים להגשת הבקשה לרשות ערעור יש למנות מיום השימוע. המשיבה אינה מתכחשת לטענה כי במעמד השימוע הודיע בית המשפט לצדדים כי דחה את הבקשה לביטול פסק הבורר. לדבריה, בית המשפט הודיע לצדדים כי יש לערוך הגהה על פסק הדין וניתן יהיה לראות את פסק הדין במלואו באתר האינטרנט של הרשות השופטת עד תום היום. לטענת המשיבה, פסק הדין הודפס, על פניו, ביום 7.4.2008, כפי שנכתב גם בגוף פסק הדין. בא-כוחה של המשיבה מציין כי הוציא מאתר האינטרנט את פסק הדין בבוקרו של יום ה- 8.4.2008 ואין זה סביר כי המבקשת לא הוציאה גם היא את פסק הדין מהאתר.

3.

ביום 23.5.2008 ביקשה המבקשת להשלים את טיעוניה לאור סיווגה של הבקשה שלפניי כ"בקשה להארכת מועד". בהשלמת הטיעון טענה המבקשת כי סיכויי ההליך טובים. המבקשת שבה וטענה כי המועד בו הומצא פסק הדין המנומק של בית המשפט הוא המועד ממנו יש למנות את התקופה להגשת בקשה לרשות ערעור, שכן זו מושתתת על תוכנו של פסק הדין ולא על הקביעה האם הבקשה לביטול פסק הבורר התקבלה או נדחתה. המשיבה בתגובה טוענת כי היה על המבקשת לבקש הארכת מועד בדרך המלך ולא על ידי בקשה להשלמת טיעון. לגוף העניין נטען כי המבקשת לא הראתה כל טעם מיוחד להארכת מועד. ככל שהבקשה מבוססת על טעות, על מנת שטעות שבדין תהווה טעם מיוחד עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל, ולא כך המצב לשיטתה של המשיבה במקרה זה.

4.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, תקובל הבקשה לרשות ערעור במזכירות בית המשפט. אמנם, בהתאם לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות), אם הוזמן בעל דין כדין לשמוע את פסק הדין, מניין הימים מתחיל מיום ששומע פסק הדין. מעיון בפסק הדין עולה כי על פניו, הוא שומע ביום 7.4.2008 ועל כן בצדק סירבה מזכירות בית המשפט לקבל את ההליך לרישום. אולם מתברר כי ביום 7.4.2008 לא שומע פסק הדין בשלמותו, ואף לא הועמד לרשות הצדדים אלא נמסר להם כי יישלח אליהם בדואר. במעמד הדיון הוקראה רק התוצאה האופרטיבית והנימוקים ניתנו מאוחר יותר. במצב דברים זה, אין הצדקה למנות את הימים מיום 7.4.2008. השאלה בהקשר זה היא מהו מועד מתן פסק הדין, כאשר שלב ההנמקה נפרד משלב ההכרעה. המונח "פסק דין" כולל מעצם טיבו לא רק את ההכרעה אלא גם את ההנמקה לה (ראו, תקנה 192 לתקנות). ההנמקה היא חלק מרכזי ובלתי נפרד מכל פסק דין. בלעדיה, אין פסק הדין שלם, גם אם הכריע באופן סופי בתיק שבו ניתן. ברוח זו נפסק ברע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.5.1990) כי "ההנמקה... [היא] חלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק הדין". ברמה המושגית, דומה כי פסק הדין בשלמותו ניתן רק שעה שניתנת ההנמקה לו. יוצא, כי יש לפרש את תקנה 402 לתקנות ביחס לפסק דין בו הופרד שלב ההכרעה משלב ההנמקה כך שמרוץ המועדים מתחיל עם מתן ההנמקה של פסק הדין.

5.

במקרה שלפניי, מהחומר שבתיק עולה כי ההנמקה של פסק הדין נשלחה למבקשת ביום 8.4.2008 והתקבלה אצלה ביום 10.4.2008. משעה שפסק הדין לא הועמד לרשות הצדדים במועד השימוע, אין לטעמי חשיבות לשאלה מתי בדיוק הוקלד והודפס פסק הדין. דומה כי אין מחלוקת על כך שניתן היה לקרוא את פסק הדין באתר האינטרנט כבר ביום 8.4.2008. אך בכך בלבד אין כדי לשנות את מירוץ המועדים במקרה דנן.

גם בהנחה שבא-כוח המבקשת ידע על פסק הדין מתוך אתר האינטרנט – הנחה אותה המשיבה לא ביססה כלל - הדבר אינו צריך לפעול לחובת המבקשת. ככלל, את המועד למניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור יש למנות מעת ההמצאה כדין (ראו, רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 8.7.2007) להלן – פרשת זמיר ). עקרונית, עצם הידיעה של בעל דין אודות פסק הדין אינה צריכה לפעול לחובתו של אותו בעל דין, למעט במקרים מיוחדים וחריגים, לגביהם נפסק כי ידיעה ברורה ומלאה של בעל דין אודות פסק הדין תביא לתחילת מניין הימים ממועד הידיעה, גם בהעדר המצאה כדין אותה עת, וזאת מכוח עקרון תום הלב ועקרון ההשתק (ראו, פרשת זמיר , פסקה 13; בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרן בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ , פ"ד נד (2) 840); רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן , פ"ד נט(2) 440, 444). אך מקרה זה אינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים ומיוחדים, בהם קיימת הצדקה לסטות ממועד ההמצאה ולמנות את הימים להגשת הליך ממועד הידיעה על פסק הדין (באמצעות האינטרנט). יש למנות איפוא את הימים להגשת ההליך מיום 10.4.2008. בשים לב לפגרת הפסח בבתי המשפט, יום ה- 18.5.2008 מצוי במסגרת הזמן להגשת הבקשה לרשות ערעור, ועל כן הבקשה תקובל לרישום. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.