רע"א 7724/04 לריסה גולקו נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

א.זו בקשה הבאה בשערי בית המשפט באופן מהותי בגלגול רביעי, לאחר שנדחתה על ידי רשם בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד הרשם - כתארו אז - רוזין), על ידי בית משפט השלום שם (כבוד השופט ואגו), ועל ידי בית המשפט המחוזי שם (כבוד השופט הנדל). משפטית, שלוש ערכאות נדרשות לה - בתי משפט השלום והמחוזי ועתה בית משפט זה.

ב.עיקרי העובדות פורטו בפסקי דינן ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, ואלו הם:

(1) בתאריך 30.4.00 ניתן על ידי בית משפט השלום פסק דין לטובת המשיב במעמדו בלבד בת"א 2871/00. כשלושה חודשים לאחר מכן עתרה המבקשת להורות על ביטול פסק הדין בשל העדר המצאה של כתב התביעה, שכן לטענתה החתימה הנקובה באישור המסירה אינה חתימתה והיא זויפה. המשיב התנגד לבקשה, וטען כי עוד ביום 17.7.00 הגישה המבקשת בקשה קודמת לביטול פסק הדין, וזו נמחקה לימים, ב-15.11.00 - בהסכמה - כדי לאפשר לצדדים להגיע להסדר.

(2) ב-7.1.03 שבה המבקשת והגישה בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן ביום 30.4.00, אף הפעם מחמת העדר המצאה.

(3) כבוד הרשם רוזין לא מצא לנכון לבטל את פסק הדין מכוח חובת הצדק, ואף לא מתוקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, וזאת שכן המבקשת לא הציגה בתצהירה תשתית עובדתית מספקת, על רקע העובדה הבולטת כי הבקשה החדשה הוגשה ללא שנתבקשה הארכת מועד. בהחלטת הרשם נמתחה ביקורת על התנהגות המבקשת, שלקתה בהעדר נקיון כפיים ובתום לב, משהעלימה את העובדות בעניין הגשת הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין.

(4) על החלטת הרשם הגישה המבקשת ערעור בפני בית משפט השלום. כבוד השופט ואגו אישר בפסק דינו את החלטת הרשם, תוך שציין כי המבקשת היתה מודעת היטב לקיום פסק הדין שביקשה את ביטולו, ובהעדר בקשה להארכת מועד אין גם מקום להיתלות בטענת העדר מסירה מן העבר.

(5) על פסק דין זה של בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. כבוד השופט הנדל דחה את הבקשה, ובין היתר ציין כי "קבלת עמדת המבקשת משמעותה כי משטוען צד להעדר המצאה בשלב הראשון של ההליך שטרם מתן פסק הדין, הרי שאין מועדים בנמצא המגבילים את זכותו להגיש בקשה לביטול פסק דין", דבר שאינו מתיישב - לשיטת בית המשפט - עם תקנות סדר הדין האזרחי והגיונן.

ג.המבקשת טוענת אף בבקשתה דהאידנא, כי קופחו זכויותיה המהותיות לאחר שפסק דין נגדה הושג בתרמית על ידי זיוף חתימתה, כי יש לאפשר לה לערער מתוך חובת הצדק, וכי לא לקתה בחוסר נקיון כפיים. ככל שניסיתי להפוך בבקשה, לא ראיתי מקום להיעתר לה, וזאת מטעמיהן של הערכאות הקודמות. ראשית, המדובר כאמור בגלגול שלישי-רביעי של בקשה, שאינה חורגת במהותה מן היחסים בין הצדדים ומההכרעה בסכסוך ביניהם, ואין בה שאלה משפטית כללית (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, מ"מ הנשיא שמגר - כתארו אז). במתח ובמינון שבין משאלותיו של הפרט לבין אינטרס הכלל, יש במקרים אלה - הכרוכים בהעסקתה של מערכת בתי המשפט העמוסה לעייפה עוד ועוד - חלק מכריע לאינטרס הציבורי; אינטרס הפרט אינו נעלם חלילה (ראו ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , ס' 185 בעמ' 180), אך יש לבדקו נוכח שאר השיקולים, וכמובן נסיבות התיק עשויות להטות את הכף לכאן או לכאן.

ד.(1) סבורני, כי בענייננו מטות הנסיבות את הכף בבירור לחובת המבקשת. בכל הרצון הטוב, לא ירדתי לסוף גישתה והתנהלותה, והרי גם אם לשיטתה לא היה עליה לבקשת הארכת מועד, משקבע כבוד הרשם את אשר קבע באשר לצורך בבקשת הארכה, ומשהחליט כמותו בית משפט השלום - ובהמשכו של יום גם בית המשפט המחוזי - כלום לא היה מן הראוי שתפנה לאפיק זה לאורך הדרך? אך היא לא עשתה כן. הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק - והטענה בדבר אי המצאה באופן מהותי אינה יכולה לעמוד בנדוננו, גם לשיטת בית הלל שבבית הלל, בשעה שהיתה ידיעה מזה עת רבה, לרבות מחיקת ההליך הקודם ומו"מ לפשרה ועוד. יפה לעניין זה - בכל הכבוד - דעתה של השופטת ביניש בבר"ע 1294/02 תפנית אורטופדיה נ' קופת חולים לאומית , פ"ד נו(4) 769, שבכגון דא כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין באשר לפסק דין, יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, את המהות מול הפורמליות. אכן, ער אני להוראת תקנה 402 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדברי המשנה לנשיא ש' לוין בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי , פ"ד נד(2)840, 844, "שבהעדר טענה של השתק צריך הכלל להישאר כלל ה'המצאה' ולא כלל ה'ידיעה'" (לשם מניעת ויכוחים והתדיינויות). עיינתי גם בהחלטת השופט הרשם (כתארו אז) אוקון בע"א 6842/00

ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904, הסבור אף הוא כי כלל הידיעה יחול אך במקרי השתק. ואולם, לדעתי ניתן ליישב בין הגישות, שכן יתכנו מצבים של מעין השתק כבענייננו. מצבים אלה, שיש בהם ככלל בהירות באשר לעובדות ושההמצאה בהם נעשתה בפועל, יביאו גם לתוצאה בהתאם. ראו גם רע"א 2793/01 לאופר נ' גבאי , פ"ד נו(1) 668 (השופט טירקל - אף כי שם היה מדובר בהליך ספציפי של אזהרה בהוצאה לפועל). מכל מקום, אין לדעתי לסתור את הגישה, שלפיה כשהידיעה היא מוצקת וברורה, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה. באשר להפרזה בחשיבות ההמצאה, ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , ס' 111 עמ' 97. בענייננו, לא אחזור על דברי הערכאות הקודמות באשר לאי גילויים של ההליכים הקודמים משנת 2002-2000 על ידי המבקשת בבקשתה משנת 2003, אך אין בידי לקבל את הצגת הנושא על ידי בא כוחה כזוטי דברים, וזאת בהליך שבו בעל הדין מיוצג, ובא כוחו מבקש להסתמך על כך שהחומר הקודם מצוי בתיקי בית המשפט, משל היה השופט היושב בדין בחינת בלש.

ה.אכן, המתח בין טענות בדבר רצון לעשיית צדק ולחשיפת האמת לבין טענות השתהות מצוי גם במשפט העברי, ודרכי ההתמודדות עם "טענת דין מרומה" (שיש בו חשש לרמיה) (בבלי, סנהדרין ל"ב ע"ב; אנציקלופדיה תלמודית כרך ז' עמ' ר"צ ערך דין מרומה) מורכבות הן. אי הידרשות לטענת רמיה בזמן, ואף שיהוי בהליכים, הם שוברה בצדה של טענת הדין המרומה, ומעוררים הם עצמם את החשד שכנגד "למה שמרו זה (שמר המחזיק את השטר - א"ר) ימים רבים..." (כדברי הרא"ש, רבינו אשר, אשכנז-ספרד, המאה הי"ג לעניין הצגת שטר ישן; שו"ת הרא"ש כלל פ' סימן י', מובא בין היתר אצל ציון אילוז, "לא תעשו עוול במשפט", דין מרומה, השתהות ושיהוי, פרשת השבוע צ"ט אחרי מות קדושים תשס"ד, משרד המשפטים, א' הכהן ומ' ויגודה - עורכים).

ו.כללם של דברים, אף אם ניתן להבין לאי הנחת של המבקשת נוכח תפיחת חובה לסכומים בני שבע ספרות (כנטען), איני רואה מקום להעתר לבקשה.