ע"א 3135/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים לישראל בע"מ נ. קליניקה אריאל בע"מ

בפניי בקשה לדחיית הערעור, בשל איחור בהגשתו.

1.הערעור הוגש ביום 1.4.03. הוא מופנה כנגד פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 3.10.02, כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 21.11.02 שדחתה בקשה של המערערים לבטל את פסק הדין האמור, וכנגד החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 21.3.03 שדחתה בקשה של המערערים לתקן את פסק הדין. יצויין, כי פסק הדין מיום 3.10.02 האמור ניתן במעמד צד אחד, לאחר שבא כוח המערערים לא התייצב לדיון.

2.לטענת המערערים, עד כה טרם הומצאה להם ההחלטה של בית המשפט המחוזי בבקשת הביטול. לטענתם, נודע להם על החלטה זו ביום 6.3.03, ומחמת הזהירות התייחסו לאותו יום כמועד הרלוונטי ממנו יש למנות את המועד להגשת ערעור לבית משפט זה. המשיבים חולקים על טענה זו. לטענתם, ידעו המערערים על מתן ההחלטה בסמוך מאד לנתינתה, ולכל המאוחר ביום 6.2.03. כן מפנים המשיבים למסמך, ממנו עולה כי נעשה ניסיון להמציא את כתב בי הדין לכתובת רחוב בר אילן 9 רעננה, ביום 26.11.02, אך המסירה לא הושלמה בשל כך שהנמען "עזב ללא מען".

3.לענייננו, חשיבות ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין נעוצה בכך, שלפי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מקום בו הוגשה בקשה לבטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, יחל מניין הימים להגשת הערעור על פסק הדין ממועד מתן ההחלטה בבקשת הביטול. תקנה 402 לתקנות קובעת, כי מקום בו ניתנה החלטה שלא בפניי בעל הדין, יום מתן ההחלטה יהיה המועד שבו נמסר לבעל הדין העתק מן ההחלטה.

4.ההחלטה בבקשה לבטול פסק הדין ניתנה ביום 21.11.02 בהעדר הצדדים. בהחלטה צוין כי "המזכירות תודיע למבקשים בעצמם ולב"כ המשיבים" (ההדגשה במקור). היינו, בית המשפט היה ער לכך, שיש צורך להמציא את ההחלטה לבעלי הדין שהיו המבקשים בפניו, להבדיל מבאי כוחם, ועל כן הורה כפי שהורה.

5.לטענת המשיבים, שלחה מזכירות בית המשפט המחוזי העתק מן ההחלטה בדואר רשום עם אישור מסירה, לכתובתה של המערערת 1, כפי שזו רשומה ברשם החברות (רח' בר אילן 9 רעננה). יצוין, כי ברשם החברות, על פי רישום שהוגש לתיק, זוהי גם כתובתו של המערער. על פי הטענה, דבר הדואר חזר למזכירות כשהוא נושא את הכתובת "עזב ללא מען". מן הדיון שבפניי עולה, כי במקום שנמסר ככתובת האמורה אין ציון ברור כי זהו מקום משכנה של המערערת 1, וככל הנראה במועד הרלוונטי המערערת 1 כלל לא שכנה בכתובת זו. עם זאת, בדיון בפניי נטען, כי הכתובת האמורה היא כתובת של משרד רואי חשבון, המשמש ככתובת של המערערת.

האם בנסיבות העניין יש לראות את ההמצאה לכתובת האמורה כהמצאה כדין למערערים?

6.תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי מקום בו ניתן מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי. עיון בבקשת הביטול שהוגשה לבית המשפט המחוזי מלמד, כי המערערים לא מסרו את הכתובת האמורה ברעננה ככתובת לשם המצאת כתבי בי דין. לגבי המערערת לא נמסרה כל כתובת. לגבי המערער, נמסרה כתובת של משרד עורכי דין.

במצב זה, אין תקנה 480 חלה על העניין. אכן, ההיגיון של תקנה זו הוא היגיון של השתק. התקנה מבוססת על כך, שמקום בו בעל דין מסר כתובת לשם המצאת כתבי בי דין, הוא יהיה מושתק מלטעון כנגד המצאה שבוצעה לאותה כתובת. ברם, לא עולה מן החומר שבפניי כי הכתובת האמורה נמסרה לצורך ההליך, ועל כן לא ניתן לקבוע, על יסוד ההמצאה לכתובת זו, כי בוצעה המצאה כדין למערערים במועד הנטען.

7.אוסיף, כי מתברר מעיון בתיק כי ביום 11.11.02 הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה של באי כוחם לשעבר של המערערים לשחררם מן הייצוג. ככל הנראה, על רקע בקשה זו הורה בית המשפט המחוזי לבצע את ההמצאה אישית למערערים, ולא לבאי כוחם. ברם, בבקשה האמורה לשחרור מן הייצוג מציינים באי הכוח לשעבר באופן מפורש כי כתובתם של המערערים הינה דרך השלום 11, תל אביב. כתובת זו שונה מזו שנעשה ניסיון להמציא אליה. במצב זה, אין לי צורך להידרש לטענות בדבר הכתובת הנכונה להמצאה לפי חוק החברות, שכן לבית המשפט נמסרה, ברחל בתך הקטנה, כתובת שונה. גם על רקע זה, איני סבור כי ניתן לקבוע שנעשתה המצאה כדין לכתובת הנזכרת לעיל ברעננה.

8.טענה אחרת של המשיבים היא, כי ביום 1.12.02 פתחו המשיבים בהליכי הוצאה לפועל של פסק דינו של בית משפט קמא, לאחר שהבקשה לביטול פסק הדין נדחתה. עוד טוען בא כוח המשיבה, כי עוד בחודש דצמבר 2002, מסר לבאי כוחם החדשים (דאז) של המערערים, עורכי הדין צוקרמן ולקפיש על ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול פסק דין. זאת ועוד, בהמשך לכך, אף נחתם בין הצדדים הסכם, המתייחס במפורש לתיק ההוצאה לפועל שנפתח ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (נשוא הבקשה לביטול שנדחתה), ואשר בו מתחייבים המערערים לשלם למשיבים סכום כסף כולל בגין מכלול החיובים המפורטים באותו הסכם. הסכם זה נחתם ביום 6.1.03.

לתגובת המשיבים צורף פרוטוקול של דיון בין הצדדים מיום 6.2.03, בו מודיע בא כוח המשיבים כי "פסק דינה של כב' השופטת פלפל ניתן במעמד צד אחד, כי הצד השני לא הגיע. הצד השני הגיש בקשה לביטול פסק הדין והבקשה נדחתה. לא הוגש ערעור על ההחלטה לדחיית הבקשה". ככל שהדברים עולים מן הפרוטוקול, המערער, אשר היה נוכח בדיון, לא מיחה על דברים אלה.

האם על יסוד עובדות אלה יש לקבל את טענת המשיבים כי יש למנות את מירוץ המועדים להגשת הערעור, לכל המאוחר, מיום 6.2.03?

9.על פי תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, המצאתו של כתב בי דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק של פסק הדין, חתומים כדין. תקנה 488, אשר עניינה אישור קבלה, קובעת כי מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב. תכליתה של הדרישה לאישור כתוב היא בקביעת נקודת ייחוס ברורה, ובלתי שנויה במחלוקת, בדבר מועד ההמצאה. העדרו של אישור כאמור פותח פתח רחב לאי ודאות בשאלה מתי בדיוק בוצעה המצאה. ככלל, אי ודאות כזו אינה רצויה, נוכח חשיבותם של מועדים בסדרי הדין השונים. הדברים אמורים במיוחד כאשר יש לקבוע את מועד תחילתה של התקופה לצורך הגשת ערעור. מטבע ברייתה, התרתה של אי ודאות כזו אף כרוכה לרוב בהתדיינות בלתי נחוצה. לעניין זה, די להפנות לדברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, על כך שסטייה מן הכלל הקובע את תחילת מירוץ המועדים עם ההמצאה, עלולה ".... כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה" (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840).

10.קיימת מחלוקת בשאלה, האם עצם הידיעה של בעל דין על החלטה, להבדיל מקבלתה על ידו על פי אחת מדרכי ההמצאה הקבועות בדין, יש בה לבדה כדי להתחיל את מירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי כנגד ההחלטה.

מכל מקום, גם הגישה הדוגלת במועד ההמצאה כדין כמועד שבו מתחיל מירוץ המועדים להגשת הליך, מכירה בחריג לכלל זה. בכל הנוגע לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור אזרחי, נקבע בפסיקה כי עשויים להיות מקרים בהם בעל דין יהא מושתק לטעון כנגד המצאה, אף אם זו לא הייתה כדין (עניין מנורה איזו אהרון הנ"ל; ראו גם רע"א 5007/92 לוין נ' ארנס פ"ד מח(1) 653, בפיסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט ש' לוין).

אחד המקרים בהם יכולה להיווצר מניעות מטעון לאי המצאה של פסק הדין במועד פלוני, קם כאשר בעל הדין עשה בפועל שימוש בפסק דין, עוד בטרם הומצא לידיו כדין (לדוגמא לכך, ראו פסק הדין הנ"ל בעניין מנורה איזו אהרון הנ"ל). מבחינה זו, המדובר בהשתק הדומה להשתק השיפוטי אשר הוכר בפסיקה (ראו פסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin Iines Bros Sa פ"ד מח(4) 133), ואשר הועמד "על בסיס כפול, שעניינו, מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ומאידך, ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט." (רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769, בפיסקה 42 לפסק דינו של כב' השופט אור).

11.(א) האם על פי העובדות המתוארות הונח היסוד לקיומו של השתק כאמור? מוקד אחד של עניין זה מצוי בחתימת המערערים על הסדר אשר עניינו בחוב הוצאות שנקבע בפסק הדין נשוא הבקשה לביטול. אין חולק, כי המדובר בפעולה על יסוד פסק הדין האמור. השאלה היא האם היא יצרה השתק המונע מן המערערים לכפור בכך, שבמועד ההתקשרות הם ידעו על ההחלטה לדחות את בקשתם לבטל את פסק הדין.

(ב) לעניין זה, טוענים באי כוח המשיבים, כי מסרו לבאי כוח המערערים דאז על ההחלטה לדחות את בקשת הביטול. איפשרתי לבאי כוח המערערים, ה"ה צוקרמן ולקפיש, להתייחס בתצהיר לעניין זה. עו"ד צוקרמן מסר בתצהירו כי בכל שלבי המשא ומתן הרלוונטי לא ידע על קיומה של בקשה לבטל את פסק הדין, ולא ידע על החלטה בבקשה כזו. הוא מוסיף, כי למיטב זכרונו הובא הדבר לידיעתו לראשונה במסגרת שיחת טלפון שנערכה ביום 7.8.03.

(ג) עו"ד לקפיש מסר בתצהירו כי במועד בו קיבל את הייצוג ועובר לחתימת ההסדר בין הצדדים לא ידע כי ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין, והוא מוסיף כי למיטב זכרונו, נודע לו לראשונה על החלטה כזו רק בחודש מרץ 2002.

מתצהיר אחרון זה משתמע כי היה ידוע לעו"ד לקפיש על קיומה של בקשה לביטול בעת שייצג את המערערים, שכן אין ידיעה בדבר קיומה של בקשה כזו נשללת, במפורשת או במשתמע, בתצהיר. מדוע, אם כן, היו המערערים מוכנים להיקשר בהסדר המניח את תוקפו של פסק הדין שביקשו לבטל, אם לא ידעו על כך שבקשתם לביטול נדחתה? אין בתצהיר האמור תשובה ממשית לשאלה זו. אכן, דומה, כי יש טעם רב בטענת המערערים לפיה השכל הישר מצביע על כך, שאין זה סביר כי בעל דין יתקשר בהסכם בו הוא נוטל על עצמו חיוב שהוא ביקש לבטלו, בעוד שבקשה שלו לבטל את החיוב תלויה ועומדת. עצם ההתקשרות בהסכם נוטה לתמוך בתיזה, לפיה המערערים ידעו, בעת ההתקשרות, כי הבקשה לביטול נדחתה. אחרת, קשה להסביר את ההיגיון, מצידם, להתקשר בהסכם כאמור, בלא שהם מתלים, לכל הפחות, את הסכמתם בהחלטה של בית המשפט לבטל את פסק הדין שיצר את החיוב נגדם. לא מצאתי, כי בפי המערערים מענה של ממש לקושי זה.

(ד) זאת ועוד. אפילו אניח, לטובת המערערים, כי לא ידעו במועד האמור על החלטה בבקשה לביטול, הרי שלכל המאוחר ביום 6.2.03, בעת דיון בפני כב' הנשיא א' גורן, נמסר להם מפורשות על החלטה זו. בפרוטוקול הדיון האמור צויין, על ידי עו"ד גריסרו, בא כוח המשיבים, כי "פסק דינה של כב' השופטת פלפל ניתן במעמד צד אחד, כי הצד השני לא הגיע. הצד השני הגיש בקשה לביטול פסה"ד והבקשה נדחתה. לא הוגש ערעור על ההחלטה לדחיית הבקשה. היום פסה"ד חלוט " (ההדגשות הוספו).

(ה) נראה לי, כי לכל המאוחר במועד זה נוצר השתק כנגד המערערים, שכן במועד זה השתלבה הפעולה של המערערים על יסוד פסק הדין (שלא בוטל), עת חתמו על הסדר הכולל גם את החוב על פי פסק הדין, עם הידיעה הפוזיטיבית של המערערים כי הבקשה לביטול פסק הדין אמנם נדחתה. משלא מחו המערערים כנגד הדברים שנאמרו, היו רשאים המשיבים להניח, כי המערערים יודעים על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין, וכי הם קיבלו על עצמם לפעול על פי פסק הדין.

בניתוח התנהגותם של המערערים, אין מקום להפריד בין הפעולה על יסוד פסק הדין תוך ידיעה על קיומה של בקשה לביטול, לבין הידיעה על דחיית בקשת הביטול. המדובר ברצף של עשייה, אי עשייה וידיעה, המתייחס כולו לאותו עניין, ואשר מציג, בהשתלבות מרכיביו השונים, תמונה עקבית של התנהגות כלפי הצד שכנגד. הפרדה וניתוק של המרכיבים השונים תהיה, בנסיבות אלה, מלאכותית ובלתי מתיישבת עם הדברים כפי שהיו והוצגו בפועל בזמן אמת. כפי שצוין בהקשר אחר, "כאשר מדובר על פעולות המבוצעות על ידי פלוני בתקופה נתונה צריך לראות מעשיו ומחדליו, בהקשרם זה עם זה, שהרי כל פעולה שאותה ביצע וכל הימנעות אשר יוצרת מצג, אירעה כאשר גם יתר פעולותיו אותה עת היו בתחום ידיעתו... " (דברי כב' השופט שמגר בע"פ 742/78 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 449).

בשל כך, אני סבור כי שילובם של שני היסודות עליהם עמדתי יוצר השתק כנגד המערערים. בחתימתם על הסדר לביצוע פסק הדין, ובהעדר כל מחאה כנגד העובדות שהוצגו בפניהם בדבר דחיית הבקשה לביטולו, יצרו המערערים מצג כלפי המשיבים, עליו היו המשיבים רשאים להסתמך, כי המערערים מכלכלים את צעדיהם על יסוד ההחלטה, עליה הם ידעו, לדחות את בקשת הביטול שהגישו. כמוסבר לעיל, מצג כזה שקול להמצאה של ההחלטה האמורה. משכך, לכל המאוחר יש לקבוע כי ביום 6.2.03 יש לראות את המערערים כמי שהומצא להם פסק הדין כדין.

12.אין חולק, כי על פי מועד זה, הגשת הערעור שבכותרת ביום 1.4.03 היתה באיחור. לפיכך, דין הבקשה למחיקת הערעור להתקבל, בלא שאצטרך להידרש לשאלות ולטענות השונות שעלו ביחס לאופן בו פועלים המערערים בכל הנוגע למסירת כתובת מדוייקת ועדכנית לצורך המצאת כתבי די דין אליהם.

אני מורה, אפוא, על מחיקת הערעור שבכותרת. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך 2,500 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית והצמדה כדין.