בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ. סלע חברה לשיכון בע"מ

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ביום 28.2.01 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת הכט). פסק הדין נשלח לבעלי הדין באמצעות פקסימיליה. על פני פסק הדין מופיעה שורה מודפסת, המלמדת שפסק הדין התקבל אצל המערער (על ידי פרקליטות מחוז ירושלים) ביום 1.3.01 בשעה 11.01. חרף זאת, הוטבעה על פסק הדין חותמת "התקבל" ביום 4.3.01.

המערער הגיש את ערעורו ביום 24.4.01. אם נניח כי מרוץ הזמן להגשת הערעור החל עם קבלת פסק הדין בפקסימיליה, היה על המערער למסור את כתב הערעור כבר ביום 22.4.01. מכאן הבקשה להארכת מועד "שהוגשה למען הזהירות בלבד".

המשיבה מתנגדת למתן ארכה. לשיטתה, "אין בבקשה ממש". לכל היותר, עולה מן הבקשה כי המערער טעה, והכלל הוא ש"טעות משרדית אינה עולה כדי טעם מיוחד ועל אחת כמה וכמה כאשר טעות זו כבמקרה שלנו נותרה יתומה באין מסביר את הטעות".

המונח "טעם מיוחד", משמש מעיל קסמים, אותו עוטים על אותם מקרים בהם ניתנת הארכת מועד. זהו מונח חמקמק, אשר קשה למצוא לו מכנה משותף או הגדרה ממצה (ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט ). בתוך כך, ההנחה לפיה טעות, אפילו טעות משרדית, אינה טעות אופרטיבית, היכולה לשמש בסיס למתן ארכה אינה מבוססת.

"טעם מיוחד", קיים במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מלכתחילה. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון ). מובן כי " שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין. ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה" (ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט ).

מהו מצב הדברים כאן?

למערער נשלח פסק הדין באמצעות פקסימיליה ביום 1.3.01. הוא התקבל פיסית באותו מועד. עם זאת, קשה לומר כי פסק הדין אכן הומצא למערער. הטעם לכך הוא שמזכירות בית המשפט לא עמדה בכל הדרישות הנוגעות להמצאה באמצעות הפקסימיליה.

על פי תקנה 497א שומה על השולח להודיע לנמען בטלפון בתוך 24 שעות מעת המשלוח, על דבר המשלוח. הודעה זו חייבת למצוא ביטוי בתרשומת. מזכירות בית המשפט לא ערכה כל תרשומת מסוג זה. אמת, המערער אינו מבקש להיאחז בפגם זה. הוא מציין כי "הניסיון מלמד כי בירור טלפוני שכזה אכן נעשה, שכן כך נוהגת מזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים". ואולם, להעדרו של רישום מסוג זה, יש השלכה על צפיותיו של בעל הדין האחר בנוגע לתחילת מרוץ הזמן להגשתו של הערעור. בהעדר רישום במזכירות בית המשפט, אין בידו לוודא, אפילו טרח לעשות כן במזכירות בית המשפט, כי אכן נעשתה המצאה כדין. ממילא טענתו כי נצמחה לו "מעין חסינות" היא טענה פגיעה ורופפת, שכן אין אישוש לטענה שההמצאה אכן הושלמה.

אך העדר תרשומת אינו פוגע רק בחסינות לה יכולים לטעון יתר בעלי הדין. הוא פוגע גם במערער עצמו. לו נערכה תרשומת ניתן היה לשחזר את עיקרי השיחה וללמוד מי השיב לשיחה הטלפונית שניזומה על ידי מזכירות בית המשפט (בהנחה שהתנהלה שיחה כזו). שחזור כזה היה יכול לחשוף את פשר הטעות ומקורותיה. אכן כיצד יכולה המשיבה להפחית בחשיבות התרשומת ("טענות סרק"), ובאותה נשימה לבוא בטרוניה אל המערער על כי "על פי הבקשה והתצהיר התומך בה אין לדעת מי טעה (אם טעה) ומתי טעה ועל כן וכך קובעת ההלכה הפסוקה דין הבקשה להידחות על הסף". אילו נערכה תרשומת, ניתן היה לדעת מי טעה וכיצד. כיוון שחובת עריכת התרשומת מוטלת על מזכירות בית המשפט, לא ניתן לגלגל את הסיכונים הנובעים מחוסר עריכתה על המערער. למערער נגרם "נזק ראייתי" עקב העדר תרשומת, המונע ממנו לפרט מי טעה וכיצד, פירוט אשר יכול להצדיק, גם לדעת המשיבה, מתן ארכה עקב טעות משרדית.

ועוד פגם: התקנות מחייבות את השולח לצרף דף לוואי, "דף משלוח בפקסימיליה", עליו יצוינו, בין היתר, פרטי התיק. דף לוואי כזה לא נשלח אל המערער על ידי המזכירות. גם פגם זה פוגם בעצם האפקטיביות של ההמצאה. אמת, אין מחלוקת כי פסק הדין הגיע לידי המערער. לעניין זה, אין בדף הלוואי כדי להעלות או להוריד. על כן, כנראה, לא נחה דעתה של המשיבה עד שהציגה טיעון זה כ"ניסיון פתלתל להשיג אורכה מקום שאין לתיתה תוך ניסיון של היתלות מעושה בתקנות". מילים כדורבנות, אך לא ניתן להסכים עמן.

דף הלוואי נועד לייחד את דבר המשלוח של הפקסימיליה. בידוע הוא שמשלוח באמצעות מכשיר זה, בעיקר אם מדובר במשלוח למכשיר עמוס, עלול ליצור תקלות שונות. תקלות אלה יכולות לנבוע משלוח חלקי, אך גם מעירוב בין מסמכים שונים, המגיעים לאותו מכשיר בפרקי זמן קצרים. דף הלוואי הוא בבחינת "פורמו", נאמר סימן קריאה. הוא נועד לזהות את השולח ואת נושא המשלוח. משלוח של פסק דין ללא דף לוואי של המזכירות יכול לטעת בלב הנמען מסקנות שונות. האם מדובר במשלוח פנימי בין יחידה ליחידה? האם מדובר בהמצאה, או בבקשה לשלוח עותק של פסק דין לצרכים אחרים?

אכן, גם אם נניח כי מועד ההמצאה הוא מועד הידיעה של בעל הדין אודות פסק הדין, ולאו דווקא מועד השלמתה של המצאה כדין, ובעיני תוצאה זו היא מסופקת, חייבת הידיעה להיות ממשית ורלוונטית. בכל מצב אחר יחול הגיונם של הדברים שנקבעו בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד (2) 840, על ידי כב' המשנה לנשיא:

סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל "הידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשלב את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרות לגבי תאריך הידיעה.

זהו גם המצב כאן. לא ניתן לסמוך על הידיעה של המערער, כאשר ידיעה זו אינה מסוימת ואינה ברורה. לא ניתן לסמוך על עצם קבלת פסק הדין ככלי לבלימת טענה של טעם מיוחד, כאשר בהמצאה נפלו פגמים מהסוג שפורט. בדרך כלל יש להקפיד על ההוראות הנוגעות לדרכי ההמצאה. התקנות מעדיפות את דרך השימוע. גישה זו תורמת לוודאות המשפטית. אין מקום לרכך אותה יתר על המידה על ידי הכרה ב"מעין המצאה" או "המצאה בערך" או "ידיעה כהמצאה", אלא במקרים מיוחדים. ההתעלמות מפגמים בהמצאה עלולה לעודד העלאת טענות סף טקטיות, שעיקר כוחן בהתשה. אף אם נניח כי לא ניטל הכוח הפועל של ההמצאה, חרף התקלות שהתלוו לה, ברור כי תקלות אלה מהוות טעם מיוחד למתן ארכה. אכן, קבלתו הפיסית של פסק דין אינה נדמית להמצאה. אמנם יתכן לסבור, וזהו לכאורה המצב כאן, שהמצאה הושלמה, והפגמים אינם יורדים לשורש השתכללותה. אך ככל שגדלים הפגמים בדרכי ההמצאה מתחזק הבסיס לקיומו של טעם מיוחד.

ולבסוף, גם טענת ההסתמכות של המשיבה אינה מבוססת. טענה זו שהובאה ללא תמיכה ראייתית בתגובה בכתב של המשיבה, מקופלת במשפט לפיו "הח"מ לא ידע על כוונה להגיש ערעור אלא ההפך משחלף המועד הניח הח"מ כי המבקש [המערער] החליט שלא לערער". אין צורך לעמוד על כך שהטעם של מעין חסינות הוא בעיקרו של דבר חסינות בעל הדין ולא בא כוחו. אך אפילו ניתן להתייחס לשני אלה בכפיפה אחת, הרי לא יכולה להיווצר הסתמכות על בסיס עצם ציון דבר בשורה מודפסת על פני פסק הדין. שורה זו יכולה ללמד על ניסיון המשלוח של השולח ועל קבלה על ידי הנמען. אין היא מלמדת כי בוצעה המצאה, זהו הטעם שבשלו קבעו התקנות "חגורת ביטחון" של שיחת טלפון ומכתב לוואי. העובדה שהמשיבה הסתפקה בציון זה ולא טרחה לוודא את דבר ההמצאה (למשל במזכירות בית המשפט), מלמדת כי הייתה כאן "הנחה" אך לא הסתמכות. ככל שניתן ללמוד מהתצהיר שנספח לבקשת המערער, אפילו היה נערך בירור כזה, לא יכולה הייתה המזכירות של בית המשפט לדווח על המצאת פסק הדין (להבדיל ממשלוחו), וממילא הייתה ההנחה מתאיינת.

התוצאה היא שניתנת למערער ארכה כמבוקש.