בש"א 565/02 חברת פסל בע"מ נ. חברת העובדים השיתופית בכללית בא"י בע"מ

בפניי בקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור.

1.פסק הדין נשוא הבקשה שבפניי ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 30.8.01. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 8843/01). ביום 9.1.02 הורה כב' הרשם אוקון על מחיקת הערעור הנ"ל, בשל איחור בהגשתו. זאת, נוכח קביעתו כי פסק הדין התקבל במשרד בא כוחם של המבקשים עוד ביום 17.9.01. אשר לטענת המבקשים, כי מי שחתום על קבלת המסמך באותו יום הוא עובד שליחויות, אשר החליף את פקידת הקבלה לפרק זמן קצר ביום קבלת פסק הדין, אשר היה יום ערב ראש השנה, קבע כב' הרשם אוקון בהחלטתו על מחיקת הערעור כי במצב זה היתה המצאה כדין לידי המבקשים. נקבע, כי:

"אין להעלות על הדעת כי תהליך ההמצאה יעבור סירבול והכבדה נוספים, בגידרם יאלץ שליח בית המשפט לברר עם מי שמאייש את עמדת הקבלה את תפקידו הפורמלי, את זהותו, את נהליו של המשרד בו הוא עובד, ואת מעמדו של אותו עובד. אישור המסירה נחתם כדין על ידי מי שהיה פקיד הקבלה של משרד באי כוח המערערים, או על ידי מי שהוצג כפקיד קבלה כזה. מירוץ הזמן מתחיל במועד זה, והשאלה אם במשרד נכח צוות חלקי או מלא אינה מעלה או מורידה".

2.המבקשים אינם חולקים על קביעות אלה. עם זאת, הם עותרים עתה למתן ארכה לצורך הגשת הערעור. לטענת המבקשים, כתוצאה מן התקלה של מסירת כתב בי הדין לעובד שליחויות שלא היה מורגל בקבלתו, ואשר אייש, ככל הנראה, את עמדת הקבלה לזמן קצר, נוצר מצב שבו לא נרשם על גבי פסק הדין שנתקבל מועד קבלתו הנכון. ביום 20.9.01, לאחר תום ימי חג ראש השנה, נמסר לבא כוח המבקשים כי פסק הדין נתקבל באותו היום במשרד. הוא סבר בתום לב כי כך אמנם היה, ועל יסוד סברה מוטעית זו כלכל את צעדיו, וכך קרה כי הערעור הוגש באיחור. מצב דברים זה מצדיק, לטעות המבקשים, מתן ארכה לשם הגשת ערעור.

3.המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק. משכך, טעונה הארכת המועד להגשתו טעמים מיוחדים (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

ככלל, הדרישה לטעמים מיוחדים מתקיימת מקום בו המדובר בנסיבות יוצאות דופן, אשר אינן נתונות לשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, ואשר גרמו לאיחור בנקיטת ההליך (ראו בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון נ' מיכקלשווילי , פ"ד נ(3) 209). במסגרת זו נפסק, כי ברגיל בעל דין נושא בסיכון של טעות מצידו או של בא כוחו בנוגע למועד נקיטתו של הליך. " לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו" (בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל , פ"ד מח(4) 872). בהקשר זה אף נושא בעל דין ברגיל בסיכון המוגבר של טעות, הנובע מנקיטתו של הליך ביום האחרון ממש על פי חישוביו, כפי שהיה במקרה שבפניי (ראו ע"א 5693/01 בוגוסלבסקי נ' קייטרינג פנינת בר (1994) חברה לייצור ושיווק ארוחות , טרם פורסם).

עם זאת, על רקע שיקולים של תום לב והצורך במניעת תוצאות שרירותיות, נקבע כי טעות ביחס למצב הדברים העובדתי עשויה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, "ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שיגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה" (בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון , תקדין עליון 2001(2) 855). נוכח העובדה, שהדרישה לטעמים מיוחדים נועדה להגן על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, ניתן בגידרה משקל ניכר גם לשאלה האם שינה בעל הדין שכנגד את מצבו לרעה. במסגרת זו נבחנה השאלה מתי נודע לבעל הדין שכנגד על מועד ההמצאה למבקש הארכה, וכפועל יוצא מכך, האם גיבש ציפיה בעל הדין שכנגד ציפיה בפועל לכך שהערעור יוגש עד למועד מסויים, באופן שאיחורו של מבקש הארכה פוגע בציפיה האמורה (ראו בש"א 6997/00 סרגובי נ' סילברסטון , תקדין עליון 2000(3) 2883).

כיצד באים שיקולים אלה לידי ביטוי במקרה שבפניי?

4.אבחן תחילה את טיב הטעות בה מדובר. באי כוחם של המבקשים טעו בכל הנוגע לתחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור. המדובר בטעות בעניין שבעובדה. נסיבות קרות הטעות אינן שכיחות. בא כוח המבקשים בדק במשרדו את המועד בו הומצא פסק הדין. תוצאות בדיקה זו, שנערכה על רקע היעדרה של חותמת המעידה על מועד זה, הן שגרמו להנחת המוצא המוטעית לפיה התקבל פסק הדין ביום 20.9.01 במשרד. הטעות עצמה נגרמה כתוצאה מצירוף נסיבות יוצא דופן, בעת שנתקבל פסק הדין במשרד בא כוחם של המבקשים, ואשר גרם לכך שהנוהל הרגיל הנוהג בכגון דא לא קויים במקרה זה, ובלא שבא כוח המבקשים היה ער לצירוף נסיבות זה.

אכן, יכול היה בא כוח המבקשים לבדוק את מועד ההמצאה מול מזכירות בית המשפט, ואז היתה הטעות מתחוורת לו. ברם, איני סבור כי בנסיבות העניין יש לומר כי קיומה של בדיקה כזו היה מחוייב המציאות, וכי אי קיומה עולה כדי התרשלות או כדי אי נקיטתה של שקידה סבירה. משבירר בא-כוח המבקשים את המועד בו נמסר פסק הדין במשרד, ונמסרה לו תשובה פוזיטיבית לפיה מועד זה היה ביום 20.9.01, היה רשאי, בנסיבות העניין, לצאת מהנחה כי כך אמנם היה, ולכלכל צעדיו על פי אפשרות זו. במצב זה, אני סבור כי מצד טיבה של הטעות ניתן בנסיבות מקרה מיוחד זה להכיר בקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה.

אוסיף, כי בהקשר זה יש לדחות את טענות המשיבים לכך שלא ניתן פירוט מספיק לרקע העובדתי של הטעות שאירעה. הפירוט שניתן הוא ממשי, ומציג תמונה מספקת של השתלשלות הדברים. קיים חלל מסויים, הנובע בעיקרו מכך שעובד השליחויות, אשר חתום ככל הנראה על אישור המסירה, אינו שוהה בתחומי המדינה ולא ניתן לקבל גירסה מסודרת מצידו. זאת ועוד, מטבעה של התקלה המתוארת, הוא כי היא מתייחסת לפרק זמן קצר, אשר ספק רב אם ניתן לשחזר בדיוק מירבי את שאירע בו, חודשים ויותר אחרי קרות האירוע. בשים לב לכל אלה, לא מצאתי ממש בטענה כי לא הובאו פרטים מספיקים אודות התקלה שאירעה, באופן המונע מתן ארכה.

5.אשר לנקודת מבטם של המשיבים. פסק הדין לא ניתן במעמד הצדדים. הוא נשלח בדואר. המשיבים לא ידעו, עובר להגשת הערעור באיחור, מתי הומצא פסק הדין כדין לידי המבקשים, ולכן לא פיתחו באותו שלב כל ציפיה בפועל להגשת הערעור במועד מוקדם מזה שהוגש בפועל. בין הצדדים אף לא היה, עובר להגשת הערעור, כל שיג ושיח אשר היה בו כדי להעמיד את המבקשים על טעותם, או כדי ליצור בקרב המשיבים ציפיה או הסתמכות כלשהם לעניין מועד הגשתו של הערעור. יוצא, כי אין באיחורם של המבקשים משום פגיעה בציפיה בפועל או באינטרס הסתמכות של המשיבים.

לעניין זה אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות המשיבים בדבר האיחור בבקשת הארכה, אשר גרם כביכול פגיעה בציפיותיהם. בכל הנוגע לציפיות המשיבים, הרי שהגשת הערעור ביום 12.11.01 הביאה לידיעתם באותו מועד את כוונת המבקשים לערער על פסק הדין. העובדה, שבדיקה של המשיבים אחרי מועד זה העלתה את דבר האיחור בו היה הערעור נגוע, לא שינתה מכך שהמשיבים היו ערים לסיכון הנובע מבחינתם כתוצאה מכוונה זו של המבקשים לערער ומעשייתם למימושה. זאת ועוד, אף מהחלטתו של כב' הרשם אוקון מיום 27.12.01, בה נתבקשו המשיבים להתייחס לתגובת המבקשים במסגרת הבקשה למחיקת הערעור כאל בקשה להארכת מועד, עולה כי הועמדו על האפשרות של הארכת המועד, עוד בטרם מחיקת הערעור. אוסיף, כי בקשת הארכה שבפניי הוגשה בסמוך למתן ההחלטה על מחיקת הערעור. על רקע מכלול נסיבות אלה, נראה לי כי לטענת המשיבים בדבר גיבוש ציפיות כלשהן, נוכח השתהות כביכול במועד הגשתה של בקשת הארכה, אין על מה שתסמוך.

6.עניין שלישי ואחרון נוגע למידת האיחור. האיחור בו היה נגוע הערעור בעת הגשתו, הוא איחור של יום אחד. על פי מועד ההמצאה הנכון, הוא יום 17.9.01, חלפו 45 הימים הקבועים בדין לשם הגשת ערעור ביום 9.11.01. בהיות יום זה יום ו', הוא יום פגרה, היו המבקשים רשאים להגיש את ערעורם עד ליום 11.11.01. בפועל, הערעור הוגש ביום 12.11.01. במצב זה, של איחור קל בלבד, יש כדי להצטרף לשיקולים עליהם עמדתי לעיל. בנסיבות אלה, אני סבור כי כפות המאזנים נוטות לטובת המבקשים, וכי ישנו טעם מיוחד למתן ארכה בנסיבות העניין.

לפיכך, אני נעתר לבקשה שבפניי, ומאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. הודעת ערעור תוגש תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו.

אשר להוצאות, הרי שמצד אחד, האיחור נגרם על ידי המבקשים, ומבחינה זו יש הצדקה כי הם ישאו בהוצאות ההליך שבפניי, לו גרמה טעות שלהם. מצד שני, ניתן היה להביא את נושא הארכת המועד לסיומו עוד במסגרת ההתדיינות בפני כב' הרשם אוקון, ומבחינה זו, היתה זו עמדת המשיבים אשר הצריכה את ההליך הנוסף שהתקיים בפניי. במצב זה, איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.