רע"א 5523/02 ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ. עיריית ראשון לציון

בפניי בקשה לפטור מהפקדת ערבון במסגרת בקשת הרשות לערער שבכותרת, או להפחתתו.

1.ראשית יש להתייחס לטענה שעלתה בתגובת המשיבה, בדבר המועד להגשת ההליך. בקשת הרשות לערער הוגשה ביום 26.6.02. ההחלטה נשוא הבקשה נתקבלה אצל המבקשת ביום 18.4.02. על רקע זה, טוענת המשיבה כי נפל איחור ניכר בנקיטת ההליך. ברם, המבקשת פנתה ביום 7.5.02, לפני חלוף המועד לנקיטת ההליך, בבקשה לתיקון לבית המשפט המחוזי, ובה טענה כי בהחלטתו הקודמת של בית המשפט נכתב בטעות כי זו ניתנה במעמד הצדדים, וכי משפט זה, אשר אינו נכון, עלול לעמוד למבקשת לרועץ, שכן על פיו המועד להגשת בקשת רשות לערער עלול היה לחלוף. בית המשפט נעתר לבקשה בהחלטה מיום 9.5.02, אשר בא כוח המבקשת טוען כי הומצאה לה רק ביום 27.5.02.

בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא ציינה המבקשת, כי על פי מצב הדברים הנכון, יש למנות את המועדים לנקיטת ההליך על ידה החל מיום 18.4.02, שכן רק באותו מועד קיבלה לידה את ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת. עם זאת, צודקת המבקשת בטענתה, כי משעה שתוקנה החלטת בית משפט קמא, יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום המצאת ההחלטה המתקנת לידיה (ראו סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט(נוסח משולב) התשמ"ד-1984). אכן, אלמלא כן, היתה נוצרת תוצאה בלתי סבירה, לפיה במועד בו הומצאה ההחלטה המתקנת לידי המבקשת חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, באופן המסכל את עצם התכלית של הליך התיקון.

חרף זאת ניתן לתהות, האם אין לראות בבקשת התיקון שהוגשה לבית משפט קמא משום בקשה אפקטיבית לארכה של 9 ימים בנקיטת הליך (ההפרש בין המועד בו היה צורך למנות את מרוץ המועדים להגשת בקשת רשות לערער על פי ההחלטה טרם תיקונה, לבין אותו מועד לאחר התיקון). על פני הדברים, זו ההבנה הסבירה של אותה בקשה. על פי גישה זו, לכל המאוחר, היה על המבקשת להגיש את בקשת הרשות לערער, לכל המאוחר, בחלוף 9 ימים מיום קבלתה לידיה (היינו – ביום 5.6.02).

הוראת סעיף 81(ג) הנ"ל קובעת תוצאה שונה, המיטיבה עם המבקשת. נשאלת השאלה, כיצד יש לפתור את ההתנגשות בין הוראת סעיף 81(ג) לבין מצגה של המבקשת, כאמור לעיל. לעניין זה יש פנים לכאן ולכאן. המבקשת יצרה מצג, אשר יכול לשמש בסיס להשתיק אותה מטעון אחרת בכל הנוגע למועדים להגשת בקשת הרשות לערער. אין המשיבה מצביעה על שינוי מצב לרעה על יסוד המצג האמור. עם זאת, המצג האמור מהווה נדבך בנימוקי המבקשת, אשר הביאו לכך שבית משפט קמא קיבל את בקשתה, ומבחינה זו מתקיימים לכאורה במקרה זה יסודותיו של "השתק שיפוטי" (ראו דברי כב' השופטת דורנר בע"א 513/89

Interlego A/S נ' . Exin-Lines Bros. S.A , פ"ד מח(4) 133). אכן, ניתן לראות במצגים שבבקשת התיקון משום התחייבות משתמעת כלפי בית המשפט על דרך הפעולה המתוכננת של המבקשת, ויש לצפות כי בעלי דין יכבדו התחייבויות כאלה אשר מופנות כלפי בית המשפט.

דרך חשיבה זו פועלת בכיוון של קבלת טענת המשיבה כי ההליך שבכותרת נגוע באיחור. ברם, במקרה זה מתעורר קושי, הנובע מכך, שעל פי בירור עם מזכירות בית המשפט המצאת ההחלטה המתקנת מיום 9.5.02 לידי המבקשת הייתה רק ביום 26.6.02. בא כוח המבקשת אמנם עיין, על פי הודעתו, בהחלטה ביום 27.5.02. ברם, מועד זה אינו נחשב, על פי הדין, כמועד ההמצאה כדין של ההחלטה, בכפוף לאפשרות של השתקת בעל דין, אשר פעל על יסוד ידיעתו בדבר תוכן החלטה שלא הומצאה לידיו כדין, מטעון כי מועד ההמצאה מאוחר למועד שבו ידע על ההחלטה או פעל על פיה (השוו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840).

אין במקרה שבפניי טענה לפעולה כאמור, או לשינוי מצב לרעה של המשיבה על יסודה, אשר יכולה להקים השתק הנוגע למועד ההמצאה של ההחלטה המתקנת לידי המבקשת. במצב זה, ואף כי אין לשלול טענה כי ראוי היה לו לבא כוח המבקשת להגיש את בקשת הרשות לערער בתוך 9 ימים מיום קבלת ההחלטה המתקנת, כפי שמשתמע מבקשת התיקון כי אמנם יעשה, איני סבור כי קיים בנסיבותיו המיוחדות של העניין בסיס משפטי מוצק דיו למחוק את בקשת הרשות לערער בשל איחור בהגשתה.

2.אשר לבקשה לפטור מהפקדת ערבון או להקטנתו. מתברר כי בבית משפט קמא הפקידה המבקשת ערבון בסך של 10,000 ₪. לא הוסבר כיצד מתיישבת עובדה זו, הנוגעת להליך שננקט בשנת 2001, עם טענות המבקשת בפניי. אף כי אין חולק על מצבה הכלכלי הקשה של זו, הרי שעל מנת להעתר למבוקש לעניין זה, היה עליה לפרוס תשתית מלאה ומפורטת בדבר מצבו הכלכלי של בעל המניות העיקרי ושל מנהלה, אשר על "שולחנו" סמוכה המבקשת, שהיא חברה פרטית. כזאת לא נעשה, אף כי נטענו טענות מסויימות לעניין זה. בהעדר מידע מפורט במידה הנדרשת, לא אוכל לקבוע כי קיימת מניעה כלכלית מהפקדת ערבון כנדרש לצורך הבטחת הוצאות, אם תחוייב בהן המבקשת בסופו של יום. אוסיף, כי למקרא תגובת המשיבה עולה כי ההפרש בין הערבון שהופקד בבית משפט קמא לבין סכום ההוצאות בו חוייבה המבקשת באותה ערכאה נגבה על ידי המשיבה במסגרת הליכי הוצאה לפועל המתנהלים בין הצדדים. אין לי יסוד לקבוע כי פעולה זו בוצעה שלא כדין. משכך, אין כל אפשרות או מקום לכך שההפרש האמור יהווה בסיס להבטחת הוצאות המשיבה בהליך שבכותרת.

עם זאת, בהתחשב בסכום ההוצאות הצפוי בסופו של ההליך, ככל שניתן להעריכו בשלב זה, ובהתחשב בגובה ההוצאות בבית משפט קמא, ניתן למתן את סכום הערבון שבו חוייבה המבקשת, ולהעמידו על סך של 10,000 ₪. סכום זה יופקד תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו, ולא – תידחה בקשת הרשות לערער, בלא צורך בכל הודעה נוספת.