בש"א 31/10 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ. אחמד מחמוד נאסר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

המבקש מעוניין להשיג על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה – הראשונה מיום 20.5.2009, והשנייה מיום 22.11.2009. יצוין כי ההחלטה הראשונה הוכתרה על-ידי בית המשפט "פסק-דין חלקי והחלטה", וההחלטה השנייה הוכתרה "פסק-דין משלים לפסק הדין החלקי שניתן ביום 20.5.2009".

2.

ב"פסק הדין החלקי" מיום 20.5.2009 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את הערעור שהגישו המשיבים על פסק-דין של בית משפט השלום בעכו, אשר בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעתם של המשיבים ונקבע כי יש לנכות סכום מסוים מחובם לבנק-המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי מעבר לפיצוי שפסק בית משפט השלום למשיבים, יש מקום לביצוע חישובים נוספים הנוגעים לסכומי החוב, לתשלומים שבוצעו, לניכויים ולשערוכים. בית המשפט הורה למבקש להמציא חישוב "לעניין יתרת חוב הפיגורים או יתרת זכות בגין החוב הנ"ל", על-פי אמות המידה שנקבעו, והותיר למשיבים את הזכות להגיב לחישוב זה. בית המשפט הוסיף כי התיק יובא לעיונו וכי בהיעדר החלטה אחרת תתקיים השלמת טיעון בעל-פה "בנושא יתרת החוב/הזכות".

3.

ב"פסק-הדין המשלים" מיום 22.11.2009 – שבא לאחר שנתקיימה ישיבה בבית המשפט – ציין בית המשפט המחוזי כי כל אחד מבעלי הדין הגיש חישוב משלו על-פי העקרונות שהותוו בפסק-הדין החלקי "ותוך שמירת זכות הבנק לערער על קביעות אלה". המשיבים אף הגישו חוות-דעת מטעמם. הפערים בין עמדות הצדדים התבררו כגדולים (מאות אלפי ש"ח). בית המשפט המחוזי בא למסקנה כי אין בידו לערוך חישוב ממצה וכי אין מנוס משמיעת ראיות. הצדדים לא ניאותו להסמיך את בית המשפט להשלים את פסק-דינו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ומשכך הורה בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית משפט השלום. הובהר כי בית משפט השלום רשאי לאפשר הצגת ראיות נוספות לרבות חוות-דעת של מומחים מטעם בעלי הדין או מטעם בית המשפט.

4.

ביום 3.1.2010 פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (ההליך הוא בקשת רשות ערעור בשל שבית המשפט המחוזי ישב כערכאת ערעור על בית משפט השלום, כלומר מצויים אנו ב"גלגול שלישי"). בבקשה נכתב כי האיחור הוא של יומיים בלבד, וכי לאור מחלתו של בא-כוח המבקש, ועומס שנוצר במשרדו עקב כך, הסכימו הצדדים להאריך את המועד להגשת ההליך. ביום 4.1.2010 הוארך המועד לפי החלטת כבוד הרשמת ג' לוין. דא עקא, שביום 18.1.2010 הגישו המשיבים בקשה לביטול החלטת כבוד הרשמת ולסילוק בקשת רשות הערעור. לטענתם, "פסק-הדין החלקי" מיום 20.5.2009 הכריע בכל השאלות העיקריות השנויות במחלוקת ועל כן יש למנות את המועד להגשת בקשת רשות הערעור מן המועד שבו ניתן. המשיבים ביקשו להבהיר כי בא-כוחם מעולם לא הסכים להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על "פסק-דין חלקי" זה, וכי בא-כוחם אף העלה את התנגדותו המפורשת על הכתב. כל שהסכים לו בא-כוח המשיבים, כך הודגש, הוא שלא תועלה טענה בדבר איחור בהגשת ההליך ככל שמדובר בפסק-הדין המשלים מיום 22.11.2009. המשיבים מציינים כי בקשת רשות הערעור מופנית כל-כולה כנגד "פסק-הדין החלקי" מיום 20.5.2009, ודבר לא נטען ביחס לפסק-הדין המשלים שעסק בחישוב אריתמטי גרידא.

5.

המבקש התבקש להבהיר מדוע לא ציין בבקשה להארכת מועד את עמדת בא-כוח המשיבים שהועלתה על הכתב כאמור (החלטת כבוד הרשמת לוין מיום 26.1.2010). המבקש הסביר כי בסופו של דבר, לאחר שהתקיימו מגעים בינו לבין בא-כוח המשיבים, נתן האחרון את הסכמתו להארכת המועד, וזאת בשיחת טלפון בין השניים. המבקש הבהיר כי הסכמת בא-כוח המשיבים ניתנה ביחס לאיחור הקצר של יומיים, וכי לא היה בהסכמה זו כדי למנוע העלאת טענה כי מרוץ הזמן להגשת בקשת רשות הערעור החל ביום המצאתו של "פסק-הדין החלקי". לדעת המבקש, "פסק-הדין החלקי" מיום 20.5.2009 לא היה בגדר החלטה סופית ובית המשפט המחוזי אף עמד על כך במפורש בהזמינו את בעלי-הדין להשלמת טיעונים.

דין הבקשה להארכת מועד להתקבל.

6.

ראשית , לעניין שאלת מתן הסכמתו של בא-כוח המשיבים להארכת המועד, ספק אם קיימת מחלוקת של ממש לגבי העובדות. בא-כוח המשיבים אינו חולק על כך שהוא נתן את הסכמתו להגשת ההליך באיחור של יומיים וזאת בכל הנוגע לבקשת רשות ערעור על פסק-הדין המשלים בלבד; ובא-כוח המבקש אינו חולק על כך שהסכמת בא-כוח המשיבים חלה רק לגבי האיחור של יומיים, ושהלה עמד על דעתו

כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור צריך להיספר מיום מתן פסק-הדין החלקי. עם זאת, מוצא אני קושי של ממש באופן שבו ניסח המבקש את הבקשה להארכת מועד שהוגשה ביום 3.1.2010. באותה בקשה נכתב כי: "בין ב"כ הצדדים הוסכם להארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור עד להיום"; ובהמשך: "יצויין שוב כי בא כוח המשיבים הסכים לדחייה עד להיום". בבקשה לא היה זכר להסתייגות המשמעותית ביותר – היורדת לשורש שאלת המועד להגשת ההליך – שהשמיע בא-כוח המשיבים. יש לזכור כי בקשת רשות הערעור שהוגשה בפועל מכוונת רובה ככולה כנגד הקביעות ב"פסק-הדין החלקי", ובנסיבות אלה קשה לומר שהבקשה להארכת מועד אשר דיווחה על הסכמה ללא סייג, שיקפה דברים כהווייתם.

7.

שנית , ולגוף העניין, נשאלת השאלה מהו המועד שממנו החל מרוץ הזמן להגשת בקשת רשות ערעור – האם זהו מועד מתן "פסק הדין החלקי" (20.5.2009) או שמא מועד מתן פסק-הדין המשלים (22.11.2009). ככל שההחלטה מיום 20.5.2009 אכן הייתה בגדר פסק-דין שסיים את הדיון בעניין התלוי ועומד, הרי שהמועד להגשת בקשת רשות הערעור החל עם נתינתה של החלטה זו ולא מאוחר יותר, זאת גם אם לאחר פסק-הדין ניתנו החלטות-לווין נוספות. לעומת זאת, אם ההחלטה מיום 20.5.2009 לא סיימה את הדיון בעניין התלוי ועומד, והיא למעשה "החלטה אחרת", או-אז רשאי היה המבקש להמתין עד לסיום ההליך בטרם יגיש את בקשת רשות הערעור.

בהקשר זה הבחינה הפסיקה בין מצבים שבהם ניתן פסק דין חלקי הקובע מנגנון לעריכת החשבון הסופי, וכל שנותר הוא פעולה אריתמטית של הצבת נתונים וחילוץ תוצאה; לבין מצב שבו ניתנת החלטה הקובעת מדדים מסוימים לצורך החישוב אך מותירה פתח להתדיינויות נוספות, להנחיות ולשינויים (ראו בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ , פ"ד מט(1) 532 (1995); ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.8.2002)). ודוק: עצם העובדה שקיימת החלטה "מרכזית" הכוללת הכרעה במרבית השאלות השנויות במחלוקת אינה בהכרח מובילה למסקנה שמדובר בפסק-דין סופי, שכן אפשר שהחלטה זו לא תסיים את הדיון אלא תותיר עניינים מסוימים לבירור נוסף או להשלמה שאינה טכנית גרידא. ראוי להוסיף כי חיובו של בעל-דין להגיש את ערעורו בסמוך לאחר החלטת-עוגן כזו גם אם זו אינה חותמת את ההליך ומתקיים לאחריה שלב נוסף בדרך אל הסעד, עלול להוביל לפיצול בלתי-ראוי של ההליך, לריבוי דיונים ולבזבוז משאבים של בית המשפט ושל בעלי-הדין.

8.

בענייננו, ההחלטה מיום 20.5.2009 (שכונתה "פסק-דין חלקי") לא סיימה את ההליך. אכן, בית המשפט קבע בהחלטה זו עקרונות לחישוב אך אין מדובר כלל וכלל במצב שבו כל שנותר הוא להציב נתונים בנוסחה. אין לומר כי בהחלטה מיום 20.5.2009 "תמה מלאכת 'פסיקת הדין'" (כלשון בית המשפט בעניין בנק המזרחי המאוחד הנ"ל), וכי כל שנותר הוא פעולת לוואי חישובית אלמנטארית. בית המשפט המחוזי היה ער לכך ולכן קבע הנחיות להמשך הבירור במתכונת אדברסארית שבה כל צד מעלה את טיעוניו הנוגדים על-מנת שבית המשפט יפסוק את פסיקתו המשלימה. הצדדים הגישו חישובים וחוות-דעת, נשמעו טיעונים בעל-פה, ובית המשפט בא לכלל הבנה כי אין מנוס ממתן פסק-דין על דרך הפשרה או לחלופין – החזרת התיק לבית משפט השלום לצורך שמיעת ראיות נוספות. תוצאה זו האחרונה היא שנתקבלה לבסוף. במצב דברים זה ברי כי "פסק-הדין החלקי" הוא למעשה החלטה אחרת, להבדיל מפסיקה סופית שכל שנותר לאחריה הוא חישוב אקטוארי גרידא.

9.

לא למותר לציין כי המשיבים תומכים את עמדתם – שנדחתה על ידי – בפסק-הדין של כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ בע"א 949/01 הנדל נ' חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(4) 476 (2001), שבו – כך לדבריהם – נדונה סוגיה דומה. ואולם ערעור שהוגש על פסק-הדין של כבוד הרשמת מאק-קלמנוביץ התקבל (החלטת כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנ"ל), ונקבע כי אין למנות את המועד להגשת ערעור לפי תאריך מתן ההחלטה המוקדמת שלא סיימה את הליך הבירור.

10.

התוצאה היא כי יש למנות את המועד להגשת בקשת רשות הערעור מיום המצאתו של פסק הדין המשלים שניתן ביום 22.11.2009, ואשר ההחלטה מיום 20.5.2009 נבלעה בו. כזכור, בא-כוח המשיבים לא ביקשה להלין על איחור קצר של יומיים, ומכל מקום בנסיבות העניין לא היה באיחור כזה כשלעצמו כדי לחסום את בירורה של בקשת רשות הערעור. בקשת רשות הערעור תטופל אפוא כסדרה. לאור התוצאה שאליה הגעתי, מצד אחד, ולאור אופן הצגת הסכמתו של בא-כוח המשיבים במסגרת הבקשה להארכת מועד, מצד שני, יישא כל צד בהוצאותיו בהליך שלפניי.